הגורל שלנו

מי היה מאמין

נקודת מבט ליהי:
אני חוזרת הביתה היה לי ממש כיף איתם שמחה שהם הבינו אותי, ובאמת כל אחד מהם אמר שהוא יצא זבל, אבל הדהים אותי שהמחשבה שלהם לאבד אותי, שינתה הכל, הם באמת פחדו מי זה, אבל באותה מידה גם אני מפחדת לאבד אותם, הם הכל בשבילי תמיד היו שם בשבילי והכי ברגעים הקשים שהיו עם שירז שככה נטשה אותי, אני עד היום לא מבינה אותה הלוואי והייתי יודעת, היינו חברות כאלה טובות מכיתה א' אנחנו מכירות רק בשנה וחצי האחרונה משהו קרה, כל אחת מאיתנו התרחקה, ורק מנסה שיהיה לי רע, אני לא מכירה אותה ככה, כאילו שתחררי ממני, לך יש את החיים שלך ולי את שלי, אבל תמיד יבוא איזה פיצוץ כדי להזכיר לי, איך בכלל הייתי חברה שלה, ועוד היא חברה של הנטלי הדוחה הזאת עם גל השפוטה שלה, נטלי וגל שונאות אותי מהרגע הראשון, לא בגלל משהו מיוחד, פשוט לא היה שם חיבור, אבל אף פעם לא הפריע לי, הן היו חברות של שירז שם היה להן חיבור אבל משהו בקשר שלי ושל שירז נהרס, משהו שלא יהיה אפשר לתקן לעולם, מודה בחצי שנה הראשונה למרות כל הריבים שהיו לנו, היה לי קשה, אהבתי אותה כמו אחותי, אז הכרתי את אור ומאי, ובהמשך את הבנים, את הבנים בחבורה של שירז לא היה לי איתם אף פעם אינטרקציה, לא יודעת למה, פשוט לא היה חיבור מהתחלה, חוץ מי זה עמית לא סובל את איתי, אז משם כבר יש את היריבות הזאת, ואיך שירז הכירה אותם אין לי מושג, כבר לא הייתי בתמונה,
הדלת נפתחה, חשבתי שזה ליאב אבל זה לא הוא, "אמא" אני אומרת, "לילו למה את ככה שוכבת במיטה ובוהה בתקרה קרה משהו?" אמא שלי שואלת אותי, "לא סתם מחשבות" אני אומרת, ממשיכה להסתכל על אותה נקודה בקיר, "רוצה לשתף אותי" היא אומרת, ומתיישבת על הכיסא ושמה רגליים על המיטה, "סתם חושבת על שירז את יודעת רגיל כזה" אני אומרת, כן אמא שלי יודעת על כל הריב של שירז ואמא שלי בשוק מכך שהיא ככה השתנתה אבל היא גם מאמינה שנחזור מתי שהוא, רק חבל שאני לא מאמינה בזה כמוהה, "לילו היא זאת שבחרה בזה אל תדאגי אתן חברות טובות מידי אני בטוחה שבסוף תמצאו את הזמן לשבת ולדבר" היא אומרת, אוףףף כבר אמרתי שאני מיואשת "אמא אני לא רוצה לדבר איתה, אני פשוט מופתעת שככה הזמן טס ואני עדיין זוכרת את החברות שהייתה לנו" אני אומרת בכעס, אני לא רוצה לחזור לקשר איתה, אבל אני לא מבינה למה אני ככה לא מצליחה לשחרר ולשכוח ממנה, "לילוש את יודעת שאת תזכרי אותה לתמיד ותזכרי אותה בקטע טוב שזה היה ונגמר כל אחת בחרה מסלול אחר" היא אומרת, לשם שינוי אני מסכימה איתה, לכל אחת מאיתנו הייתה בחירה ובחרנו דרכים שונות, "כנראה" ,
"את תראי עם הזמן הכל יהיה יותר מובן" אמא אומרת, אני מודה לה שהיא הצליחה ככה לסדר לי את הראש, והיא יוצאת מהחדר,
זה מה שכייף באמא שלי יודעת להכיל אותי, גם עם אני לא מסכימה איתה, אבל כמובן שיש גבולות ברורים שאסור לחצות אותם, בכל זאת היא אמא, היא אמא שאני מאחלת לעצמי להיות אמא כמוהה בידיוק, אולי עם יותר שחרור אבל מבחינת חינוך ככה אני רוצה להיות, זאת האמא שאני מקווה שאצליח להיות לבן שלי ועם המחשבות האלה אני נרדמת לי לישון......