הגורל שלנו

אשמה

~1:05~

נקודת מבט עמית:
זה שובר אותי לראות אותה ככה בוכה, שבורה, אני לא מכיר את ליהי ככה, קשה לי לראות אותה ככה, וכל זה עוד באשמתי, אני אשם במה שקרה לה, כמו מטומטם הלכתי והזדיינתי במקום לשמור על מי שחשוב לי, איזה טעות, לא רוצה בכלל לחשוב על מה היה קורה לה, עם היא לא הייתה רצה אליי, מאיפה בא לה בכלל האומץ שלה לרוץ, אני כל כך מעריך אותה, ואני זבל של בן אדם איך עשיתי דבר כזה, ועוד לאחותי, ליהי ואני כמו אחים אהבה שלנו אחד לשני היא אהבת אחים, היא בחיים לא תהיה הבת זוג שלי, או ידידה שלי, היא אחותי לכל דבר ועיניין אפילו ההורים שלנו יודעים את זה, ניראלי זאת אחת הסיבות שאמא של ליהי לפחות מקבלת אותי, לעומת אופק ועידו, אופק עידו מאי ואור כבר כל אחד בחדר שלו, ליהי במקלחת כי אני שומע את זרם המים מחוץ לדלת שלה, אני פשוט שונא את עצמי, איך הבאתי אותה למצב כזה,
אני רוצה לדבר איתה, לחבק אותה, שתהיה איתי לא תשמור הכל לעצמה, אני דואג לה,
הכל באשמתי אני אשם, הכל קרה בגללי, עם לא הייתי הולך להזדיין, לא היה קורה לה כלום
אני שומע את זרם המים נפסק, כנראה עכשיו היא מתלבשת, אני לא מתכוון להשאיר אותה ככה

~1:15~

נקודת מבט ליהי:
יצאתי ממקלחת מלאה במחשבות הדמעות שלי לא מפסיקות, אני לא מבינה מה עובר עליי, איך אני ממשיכה עכשיו, מה אני אמורה לעשות, אני לוקחת מחדר הארונות, הלבשה תחתונה ולובשת אותה, אני מסתכלת על עצמי במראה, אני שונאת את עצמי, איך זה קרה לי, איך לא העפתי אותו ממני, למה אני ככה ניראת, אני שונאת את עצמי, עם הייתי מקשיבה לליאב כל זה לא היה קורה, או עם בכלל הייתי נשארת בבית, לא הייתי מגיעה למצב הזה, אני בוכה והדמעות רק מתחזקות, אני לא מצליחה אפילו ללבוש את הפיגמה שלי, אני מביטה במראה, ורואה את הסימנים שאותו בחור השאיר לי על הצוואר, יש לי אדום וכמה סריטות ואפילו קצת כחול, אני מעבירה מבט על היד שלי, יש שם שטף דם בשורש כף היד, זה ניראה זוועתי, יותר למעלה יש נקודה אדומה, זה מהסכין שלו, ושעבר על זה מים וסבון זה ממש שרף, אני ממשיכה לבכות מביטה בעייני, רואה שהן כבר אדומות, אני פשוט לא מצליחה לעצור את הדמעות, למה זה קורה לי, "אני חזקה דיי תפסיקי לבכות" אני אומרת לעצמי במראה, אבל לא מצליחה הדמעות ממשיכות לרדת, אני מנגבת את הדמעות, אבל עדיין יורדות דמעות חדשות, "דייי בבקשה אני חזקה דיי" אני אומרת לעצמי, "בבקשה מספיק" אני כבר נופלת על הריצפה בייאוש שאני לא מצליחה להירגע, אני לא מצליחה להרגיע את הבכי שלי, אני נזכרת באיך שהאיש רצה לקחת אותי, אני נזכרת באיך הוא תפס לי את בצוואר והכאיב לי, אני נזכרת באיך הוא עוד שנייה חתך אותי, דייי זה יותר מידי, אני בוכה מתסכול דיי שיצא לי מהראש, אני מתחננת "לילוש?" אני שומעת את עמית קורא לי, "לילוש יפה שלי התלבשת" הוא אומר, מעבר לדלת, מה הוא עושה פה בכלל, שילך לישון אני רוצה שקט, מה לא היה ברור שאמרתי את זה באוטו גם לליאב, הוא היה שם הוא ראה, אני מקווה שליאב הבין אותי ולא ניפגע ממני, אבל כרגע לא מעניין אותי, אני ביקשתי להיות לבד, "לילוש אני נכנס" עמית אומר, ופותח את הדלת, אני קמה מהריצפה מסתובבת לראות אותו, אבל הוא ישר מסתובב, "לילוש בבקשה תתלבשי" הוא אומר, ואני בכלל שכחתי שאני עם הלבשה תחתונה כל הזמן הזה, אני לובשת את הפיג'מה שלי הכחולה של מיקי מאוס, "אתה יכול להסתובב ולצאת לי מהחדר" אני אומרת, אני רוצה שקט למה לא נותנים לי אותו, לאן כבר אני צריכה לברוח בשביל שיבינו אותי, "אני... אני...." עמית מגמגם, "לך מפה צא" אני אומרת, עוד שנייה צועקת, קשה לי להתאמץ כבר להחזיק את הדמעות, שיצא מפה וילך,
עמית בשנייה תופס אותי ומחבק אותי, חיבוק שכל כך הייתי צריכה, אבל אני לא רוצה את החיבוק הזה מעמית, "אני מצטער קטנה שלי" הוא אומר, תוך כדי שהוא מחבק אותי, אני נזכרת בכך שהבחור איים עליו שיקח אותי למעלה, ואיך עמית ישר אמר לבחור שלא יפגע בי שהבחור החזיק את הסכין ביד, זה מציף אותי, זה יותר מידי, "קטנה שלי אני כל כך מצטער" עמית אומר, ואני מרגישה שהוא בוכה, למה הוא צריך לבכות "חיים שלי למה אתה בוכה?" אני אומרת, מנתקת ממנו את החיבוק, הוא ממש בוכה העיינים שלו אדומות, יש לו דמעות בעיינים ואני לא מבינה למה, "הכל באשמתי" הוא אומר, אני ישר תופסת לו את הפרצוף היפה שלו, "היי אתה לא אשם זה לא קרה בגללך" אני אומרת, מנגבת לו את הדמעות שעל הלחי, "כן יפה שלי זה באשמתי, עם לא הייתי משאיר אותך לבד זה לא היה קורה" הוא אומר, זה לא נכון הוא לא אשם במה שקרה לי, "אתה לא אשם..." הוא קוטע אותי
"אני כן אשם הכל בגללי" הוא אומר, בוכה אני לא מאמינה גרמתי לאחי הגדול לבכות, יופי ממש יופי לי, עכשיו אני גם בזה אשמה "אתה לא אשם חיים שלי מי שאשם זה הבחור ההוא אתה ממש לא אשם" אני אומרת, מחבקת אותו, והוא מחבק אותי חיבוק שעוטף אותי, מזכיר לי שהצלחתי לברוח מהבחור, ישר לתוך הזרועות של עמית, שחיבק אותי חיבוק שעטף אותי ומגן עליי, "קטנה שלי אני אוהב אותך" הוא אומר, אני ועמית אחים שלפעמים אני לא מבינה איך אנחנו לא מאותם הורים הוא כמו תאום שלי, למרות שהוא יותר גדול ממני "אני אוהבת אותך אח גדול שלי ותודה שהצלת אותי" אני אומרת, ובאמת מתכוונת לכל מילה, "אני לא יודע מה הייתי עושה עם היה קורה לך משהו" הוא אומר, והדמעות שלו נירגעו, וכך גם שלי, אני עכשיו מפחדת להיות לבד, אני לא רוצה שהדמעות האלה יחזרו, אני חזקה אני לא רגילה לראות את עצמי ככה שבורה, אני לא רוצה להרגיש את זה שוב, "אפשר שתישן איתי?" אני מבקשת מעמית, הוא כמו אח שלי אני לא מבינה למה תהיה בעיה פה, "ברור קטנה שלי" הוא אומר, ואנחנו עולים למיטה, לפני שעמית נכנס הוא הוריד חולצה, בכל זאת גבר, ונשאר רק עם שורט שחור, הוא נכנס למיטה ואני שמתי עליו ראש על החזה, והוא מחבק אותי

~6:30~

נקודת מבט ליאב:
איזה לילה אלוהים לא יכולתי להפסיק לחשוב על ליהי, אני מת להרוג את עמית הזה, איך הוא השאיר אותה ככה לבד, מה הוא ילד, הוא לא ידע מה יכולים לעשות לה, מזדיין מסריח אני מוכן לשים כסף על זה שהוא הזדיין, במקום לשמור עלייה, אבל זה לא יעבור לו בשתיקה,
אני ממש לא מתכוון להעביר את עמית על סדר היום, הוא היה צריך לשמור עלייה, אני מת להתקשר לליהי אבל אחרי איך שהיא צעקה באוטו, אני מבין שהיא צריכה את הזמן הזה לעכל את מה שקרה לה, אני לא מבין איך גבר יכול לעשות כזה דבר לאישה, מה חסר זונות,
אני מת מדאגה לאישה שלי, לא יודע איך עבר לה הלילה אבל מה שבטוח אני רוצה לדבר איתה על זה, שהיא לא תיפול עכשיו, שתשאר חזקה כמו שהיא עכשיו, שתיקח את זה למקום שהיא הכי חזקה שיש, ואני גאה בה יודע שקרה בטח דברים לפני, אבל עצם העובדה שהיא הצליחה במזל למצוא את האידיוט הזה, היא לא פרייארית בכלל, אבל אני אשם במה שקרה לה, הייתי צריך לטוס איתה שאופק הציע לי, אבל אני גם פחדן, אף פעם לא הייתי במטוס, וכמובן שאני מעדיף לעבוד בעבודה המסריחה הזאת שאני צריך כל בוקר לקום אלייה, ולחזור בשעות לא הגיוניות, נשאר לי עד יום שני להגיד עם אני רוצה את העבודה שהציאו לי, הבעיה שאני לא יוכל להיות בבית, ואני כן רוצה להיות בבית לראות את אמא שלי את האחים שלי, את האישה שלי, אני לא יכול לחזור לזה שוב, אבל המשכורת באמת שווה את זה עשרים אלף בחודש, שלוש חודשים ואין חובות, הבעיה שזה חוזה של שבע שנים, אני מחליט לעזוב את הנושא הזה לעכשיו לפחות,
אני קם מהמיטה השעה כבר שבע בבוקר, אני מתלבש בבגדי העבודה שלי, הולך למטבח להכין לי איזה קפה שחור שיעיר אותי, בנתיים שהמים מתחממים, אני מחליט לשלוח לליהי הודעה

אישה שלי😍:
אני: בוקר טוב אישה שלי😍
מקווה שהיה לך לילה טוב, אני כבר מת לראות אותך ואני מקווה שזה יהיה היום, דברי איתי מתי את מגיעה הביתה