הגורל שלנו

הדבר היחידי שחשוב

~7:00~

יום חמישי:

נקודת מבט ליהי:
אני שומעת את השעון מעורר שלי מצלצל, השעייה שלנו הסתיימה היום, אתמול חזרתי הביתה, והייתי עם האחים שלי ועם אמא שלי כמובן, ממש התגעגעתי אליהם, לא משנה כמה חופשות הייתי, תמיד כייף לחזור הביתה, לחדר שלך, למיטה שלך, והכי חשוב, לאנשים האוהבים עליי שאלה המשפחה שלי, אין על האחים שלי, וכמובן אמא כמו שלי, יש אחת מיוחדת במינה, והיא שלי, אני קמה למקלחת לעשות את כל אירגוני הבוקר שלי, היה לי כייף אתמול עם ליאב, ממש סידר לי את הראש, אני אוהבת אותו, אני כל כך רוצה שכולם ידעו, אבל אמא שלי לא תהיה מוכנה לשמוע על זה אף פעם, ועוד בכלל גדול ממני בחמש שנים, זה ממש סיכוי אבוד שעדיף לוותר עליו,
אני יוצאת מהמקלחת, אחרי כל האירגוני הבוקר שלי, אני בוחרת להתלבש בטייץ שחור, וחולצת בית ספר שחורה, ועשיתי לה קשירה יפה, בחרתי נעלי אדידס שחורות, (תמונה)
כן יש לי היום שיעור ספורט, וגם לא יודעת למה אבל באלי שחור, מכירים את ההרגשה הזאת שפשוט באלכם צבע מסויים בלי סיבה, אז זה בדיוק מה שקרה לי עכשיו, ואני עם צבע שחור, אף פעם לא הבנתי את ההרגשה הזאת, אבל לומדים לחיות איתה, אני מכינה תיק לבית ספר עם כל הספרים, המחברות, אני מוציאת את הטלפון והארפוד מהמטען ופשוט מכניסה אותם לתיק, גם ככה אין לי כיסים ועדיף שהיו בתיק, וכמובן אני לוקחת רב קו, אין סיכוי שאני נוסעת עם עמית או בכללי עם משהו מהם, העיקר קוראים להם חברים שלי, ממש.... אני מגלגלת עיינים, שאני נזכרת איך עמית צעק עלי, ועוד כל השאר בכלל...... אמרתי לא לספר לאף אחד, והם פשוט דיברו על זה בניהם או שפשוט שיתפו את עמית, מעניין כמה זמן הוא יודע מי זה, אבל לא אכפת לי, מהיום זה החיים שלי, ואני אבחר איך לחיות אותם, הדבר היחידי שחשוב לי זה לא לפגוע במשפחה שלי,
אני הולכת למטבח לקחת לי כמה דברים לאכול בבית הספר, "לילוש בוקר טוב" אמא אומרת לי, "בוקר טוב אימוש" אני אומרת, הולכת אלייה, "וואוו משהי במצב רוח טוב? מה התגעגעת לבית ספר?" אמא שלי אומרת בציניות, ואני מצחקקת יחד איתה "לא סתם יום טוב כזה, מה אסור?" אני אומרת, לא מבינה מה אסור להתחיל את היום בכייף, ובהרגשה חיובית, "ברור שמותר" היא אומרת, ואני לוקחת את המפתחות של הבית, "ביי אמא יום טוב" אני אומרת, באה לצאת מהדלת "רגע" אמא עוצרת אותי, כמה צפוי זה שתמיד עוצרים אותי תמיד שאני ארצה ללכת, "מה?" אני אומרת לא מבינה, "את נוסעת באוטובוס?" אמא שואלת אותי, אוייש אין לי כוח לכל החפירות עכשיו, "כן" אני עונה בקצרה, אין לי כוח להכנס לזה, ועדיף לא להתווכח עכשיו, לענות קצר ופשוט, בלי התחכמויות "מה את לא נוסעת עם אופק ועמית עידו אף אחד?" אמא שלי שואלת, לא מבינה "כן אמא, פשוט הם עייפים את יודעת מהנסיעה ובטח כל אחד יאחר אז עדיף אוטובוס מאשר איחור" אני אומרת, מקווה שזה עבד עלייה, "אני גאה בך, תזכרי תמיד קודם כל לימודים ואחר כך חברים, חברים תמיד תמצאי" היא אומרת, אני מחייכת ויוצאת, אני יורדת במעלית, ונזכרת בזה שחשבתי אולי לשתף את אמא, אבל אחרי הבוקר הזה, עדיף בכלל לא להזכיר את זה,
אני בדרך לתחנת אוטובוס, ואז אני רואה את האהוב שלי, הוא עם הגב אליי, אני פשוט רצה ומחבקת אותו, "בוקר טוב יפה שלי" הוא אומר, אין הוא תמיד פה בשבילי שזה מדהים, "מה אתה עושה פה חיים שלי?" אני שואלת אותו, "לא ענית לי להודעת בוקר טוב, אז אמרתי נבוא לראות אותך" הוא אומר, בכזאת פשטות צינית, אני מסתכלת עליו לא מבינה, "מה איך לא שמעתי את הטלפון" אני אומרת, מחפשת את הטלפון שלי בתיק, אני מוציאה אותו מהתיק, ובאמת אני רואה צאטים עם "המשפחה המשוגעת שלי😍" ועוד כמה הודעות בפרטי ממאי, ואור, אפילו עידו שלח לי חמש הודעות, אני מתעלמת מהכל, לא רוצה להתעסק בזה עכשיו, יהיה לי את כל היום בשביל זה, "מה למה את מסננת?" ליאב שואל אותי, "כי עכשיו אני איתך" אני אומרת, ומחבקת אותו מהצוואר והוא מהמוטן שלי, "את יודעת שאני אוהב אותך נכון?" הוא שואל, אני עושה פרצוף שחושב ואז אומרת, "כן אבל תמיד כייף לשמוע את זה" אני מחייכת, הוא עושה אותי פשוט מאושרת "אני אוהב אותך יותר משאפשר לדמיין" הוא אומר, ואני מרגישה שהלב שלי פשוט קופץ ועושה סלטות באוויר "אני אוהבת אותך אהוב שלי" אני אומרת, והוא פשוט מנשק אותי, נשיקה שתמיד אני אוהבת אותה, ובלי ספק אני עוד יותר אוהבת אותו את האדם שמנשק אותי, שהוא שלי שלי שלי

*********
8:05

אחרי שליאב הקפיץ אותי לבית ספר מהתחנה, ונסע לעבודה שלו, אני נזכרת גם בשיחה המוזרה עם חבר שלו, אני פשוט מקווה שליאב אספר לי בעצמו, כרגע אני מניחה לזה
אני באה להכנס לכיתה, ופשוט עידו יוצא מעצבים מהכיתה, ומתנגש בי, "מה אתה סתום" אני אומרת בעצבים, עוד לא נכנסתי וכבר ככה מקבלים אותי "סתמי ליהי אל תעצבני אותי יותר" הוא אומר לי, "ממש מפחיד אותי מה אני אגיד לך" אני אומרת, אני שונאת שככה מדברים אלי, זה מביא לי את העצבים ולא משנה מי זה יהיה "למה את מסננת אותי אעע מה עשיתי לך?!!!!" הוא צועק בעצבים, "וואוו אתה אפילו לא זוכר, עזוב אותי אני שונאת את כולכם" אני אומרת, ופשוט נכנסת לכיתה, ממש זיכרון של דג, אני מתיישבת בסוף הכיתה, "בוקר טוב למה לא ענית לי" מאי אומרת, מתיישבת לידי "עופי לי מהמקום" אני אומרת, איכס שונאת התנהגות כזאת, ממש חברים שלי, בטח ריכלו עליי איכס, גועל נפש של חברים "מה יש לך מפגרת" היא אומרת, כמה מהכיסא שלה, "מפגרת תקראי לאמא שלך, חתיכת כלבה מסריחה" אני אומרת, זהו הסתובב לי הפיוז