הגורל שלנו

שחור

נקודת מבט ליהי:
"אמא תקשיבי אני לא יודעת מה הסיפור מה שרחל אמרה לך אבל זה לא נכון ולליאב אין קשר לזה אז מספיק" אני אומרת, דיי כל העצבים האלה  אלו לי, "ליהי זאת אמא שלו את חייבת להבין את זה" אמא אומרת, "אני מבינה אבל היא התנהגה לא בסדר ואצל אבי יותר טוב להם אז מה הבעיה" אני אומרת, "הבעיה שהם ילדים וזה לא עובד ככה", "אמא אני ממש לא הולכת להכנס לזה וגם את לא זה החיים שלהם וזהו דיי אל תתערבי מספיק כואב לי הראש!!!" אני כבר צועקת, מרוב כל העצבים האלה, "ליהי את בסדר מה יש לך?" אמא שואלת אותי, "אין לי כלום אני הולכת לחדר שלי ואל תתערבי בינהם זה שלהם וזהו" אני אומרת, "את לא רוצה לאכול ארוחת ערב?" אמא שואלת אותי, אני יודעת שאמרתי לליאב שאני יואכל יותר, אבל אני באמת לא רעבה, "לא אני לא רעבה אני הולכת להתקלח ולישון" אני אומרת,

יום שלישי:

~7:00~

נקודת מבט ליהי:
אני קמה בבוקר, מהשעון מעורר שלי, שסביבי יש ידיים שמחבקות אותי, אני מסתובבת לראות, וזה ליאב, אני נותנת לו נשיקה בראש, וככה קמה לארגוני הבוקר שלי, אחרי שסיימתי את ארגוני הבוקר שלי אני מתלבשת בג'ינס כחול כהה עם קצת קרעים, וחולצת בית ספר שחורה, עם סנדל שחור, "לולי לולי צריך לקום" אני אומרת, מעירה את ליאב, "אוף מאמי אין לי כוח" הוא אומר, ומפיל אותי שאני אשכב לידו, "אין דבר כזה מאמי קום אתה צריך גם לטפל בדירה שעמדנו לשכור וללכת עם אבא שלך לראות את הדירה החדשה" אני אומרת, "נכון נכון אוף אבל אין לי כוח" ליאב אומר בתסכול, אני זורקת עליו כרית, "רוצה ללכת לבית ספר במקומי?" אני שואלת אותו, "כן ממש רק זה חסר לי" הוא אומר, ואני צוחקת,

~8:30~

"אוף רואה בסוף איחרתי בגללך" אני נוזפת בליאב, אני שונאת לאחר ובטח שזה למתמטיקה שזה עוד יותר נורא, אני בחמש יחל אבל אני מתקשה מאוד בחומר, אני שוקלת לעזוב אפילו, הבעיה זה שאמא שלי לא מוותרת, לכן אני לא יכולה לעזוב ואני שונאת את זה, "דיי יפה שלי קורה" ליאב אומר, מחבק אותי, "זה קורה תמיד וגם ככה המורה שונאת אותי" אני אומרת, המורה למתמטיקה שלי רעה שאין דברים כאלה, היא שונאת אותי כי אני מורידה לה את הממוצע, היא אוהבת רק את התלמידים החזקים, "טוב מאמוש יאללה תחייכי נשאר לך שעה לשיעור" ליאב אומר, טוב לפחות זה, פחות אני סובלת אבל ברור שהמורה תעניש אותי, אני נפרדת מליאב ונכנסת לבית ספר, ליאב לא יודע על הקשיים שלי במתמטיקה, לא יודעת למה אני לא משתפת אותו בזה, אולי כי אני רוצה שהוא יחשוב שאני מצטיינת בלימודים,
אני נכנסת לכיתה "אוו ליהי לוי החלטת לבוא לשיעור בסוף אני רואה" המורה אומרת, "סליחה על האיחור" אני אומרת, ומתיישבת ליד עידו, כן עידו איתי בחמש יחל מתמטיקה, והוא לעומתי גאון, המורה חולה לו על התחת, ולא כדימוי, "יופי אני שמחה שאת מצטערת על האיחור אבל עדיין תשארי בהפסקה פה בכיתה" המורה אומרת, וממשיכה לכתוב על הלוח, אין לי אפילו מה לענות, זה היה ידוע מראש, "מה קרה איחרת?" עידו שואל אותי, "סתם קמתי מאוחר" אני אומרת, "מה לילה קשה?" עידו שואל אותי, "עידו וליהי אתם רוצים לשתף אותנו בדיון שלכם?" המורה שואלת "לא המורה" אני אומרת, "לא מספיק שאת נשארת בהפסקה את רוצה גם שיחה הביתה" היא אומרת, "לא זה בסדר סליחה" אני אומרת, "ועידו ממך אני מצפה ליותר" המורה אומרת לו, "סליחה" עידו אומר, וממשיכים ללמד....
ההפסקה הגיעה, אמרתי לעידו שנדבר אחר כך,
"ליהי ליהי ליהי מה יהיה איתך" המורה אומרת, אין לי כוח להרצאות האלה עכשיו, "את יודעת שאת לא יכולה לעשות מה שבאלך ואז שאמא שלך תשאיר אותך פה" היא ממשיכה להגיד, "אני בכלל לא רוצה להיות פה" אני אומרת, המורה מסתכלת עלי מופתעת, כי היא התכוונה ללכת, אבל כבר נפלט לי מרוב שאני לא יכולה, כל הציונים שלי הם בין 5-30, שזה מקרה עצוב, ועוד יותר עצוב זה שאני חורשת למבחנים, ובסוף זאת התוצאה, אין יותר מאכזב מי זה 
"מה אני לא מבינה" המורה אומרת, "כן אני לא רוצה להיות פה בדיוק כמו שאת לא רוצה שאני יהיה פה קשה לי פה ואני כבר התייאשתי מעדיפה לרדת לארבע יחל" אני אומרת, אמרתי את מה שאני מתה להגיד ופשוט לא מקשיבים לי בגלל שאמא שלי לא מוכנה שאני יעשה ארבע יחידות מתמטיקה, והיא לא מבינה שזה פשוט מקשה עלי יותר, "אז למה אמא שלך מתעקשת שתשארי" המורה שואלת, ופעם ראשונה אני רואה שהיא באמת מודאגת, "כי היא לא רוצה שאני יהיה בארבע יחל" אני אומרת, המורה מבינה אותי ומחליטה לשחרר אותי מהעונש, אני באה ללכת לקפיטריה לאכול משהו, אבל בדיוק הצלצול נשמע ויש עכשיו שיעור היסטוריה, אני מתקדמת לכיתה וברור שאת מי שאני רואה זאת שירז, אני אפילו לא פונה אלייה מרוב שאין לי כוח אלייה, אני עוברת אותה, וואוו מפתיעה שלא הייתה עקיצה, אבל מה אכפת לי יותר טוב בשבילי,
אני נכנסת לכיתה, ואני רואה שנטלי יושבת לי במקום שלי, אני הולכת למקום שלי ומחכה שהיא תקום בלי להגיד כלום, היא מתעסקת בטלפון שלה מתעלמת מקיומי, מי היא חושבת שהיא בכלל, "את מוכנה לקום" אני אומרת, קצת נסחפת, "למה לי את לא היית פה התיישבתי" נטלי עונה לי, מה לא בסדר בילדה הזאת, "זה המקום שלי זה שהחלטת להתיישב בו זאת לא בעייה שלי אז קומי" אני צועקת עלייה, כי חלאס מה עכשיו, "לילו מה יש?" אופק אומר, כנראה הגיע בדיוק עכשיו לכיתה, "הפוסטמה לא קמה מהמקום שלי!" אני אומרת בזילזול מוחלט, ונטלי צוחקת, מה היא צוחקת היא רוצה בכוח סטירה, "אני לא מבין נטלי זה המקום שלה אז קומי עכשיו!" אופק צועק עלייה, כן הוא פחות סבלני ממני, אצלו העצבים עולים בשנייה, "על מי אתה חושב שאתה צועק" איתי אומר, "על החברה המטומטמת שלך" אופק אומר, "מה הולך פה" אור אומרת, מגיעה, אני מסבירה לה את המצב שבנתיים אופק ואיתי ממשיכים להתווכח "אתה יודע מה היא לא באה אז תפסו לה את המקום שתמצא מקום אחר" איתי אומר, מה יש לו גם פיגור בראש, מה הוא לא מבין, שאני רוצה לשבת במקום שלייי, "אבל זה המקום שליי ואני רוצה לשבת בו!!" אני אומרת בעצבים, "מקום שלך מה את קנית אותו" נטלי אומרת, ממשיכה להמרח לי על המקום, "מפגרת צריך להגיד לך יותר מפעם אחת" אור עוקצת אותה, "מה זה מה זה?!?" והוא מוסיף, "איך קראת לה" איתי אומר, ממשיך בעצבים, הלא מאיימים שלו, "אהה אתה גם מפגר שלא שומע?" אני אומרת, ואור צוחקת, הוא מתקרב אליי, כאילו להרביץ לי, אני לא מבינה באיזה סרט הוא חיי, ישר אופק עומד באמצע, "הלוו ילד להתרחק ומהר עם אתה לא רוצה לקבל איזה אחת" אופק אומר באיום, והאמת שאני חושבת שהוא רציני, אני לא רוצה שהוא ילך מכות , "אופק" אני קוראת לו, הוא מסתכל עליי, מבין את המסר, אבל הוא שלח לי מבט לא מובן, "העשיר מאיים לא ידעתי שזה עובד ככה בדרך כלל אתם שולחים משהו?" איתי אומר, מתגרה באופק, "אופק בבקשה" אני אומרת, "אויי לילו מנסה להרגיע את אופק" איתי אומר, בציניות מוחלטת, ונטלי צוחקת, "את מוכנה כבר לקום לי מהמקום כבר זונה" אני אומרת בשיא העצבים, כמה אפשר לספוג, "איך קראת לי יאחתיכת שרמוטה" נטלי אומרת, "אמא שלך זונה מזדיינת שמרי על הפה שלך שאת בכלל פונה אלייה" אופק אומר, תוך כדי שהוא דופק על השולחן מכות,  "סתום את הפה שלך גמד" איתי אומר, ונראלי שהוא התבלבל אופק מטר 80 הוא לא יכול להיות גמד, אופק מתחיל לצחוק, "לפחות אני לא ענק" אופק משיב בחזרה, כן איתי מטר 85, גבוה אבל לא עכשיו ענק כמו שאופק תיאר את זה,  איתי התעצבן מכך שאופק צוחק הוא בא לתת לו אגרוף, אבל אופק חוסם אותו, ונותן לו אגרוף ישר לבטן, מה שמוביל את איתי ליפול על הריצפה, וכמובן שאופק לא מפספס הזדמנות להחטיף לו, אני רצה להזיז את אופק מאיתי, אור מנסה לעצור אותי, אבל אני מצליחה להגיע אליהם, פתאום איתי העיף אותי, תוך כדי שהוא מנסה להגן על עצמו מאופק, אני עפה לצד מקבלת מכה בגב, מהברזל של השולחן, ישר אופק נתן לאיתי בוקס ששיתק אותו מלקום, וקם לעזור לי, "לילו את בסדר אני מצטער חיים שלי" אופק אומר, תוך כדי שהוא עוזר לי לקום, אני מרגישה קצת לא יציבה אבל אני מצליחה לקום, הגיע המורה להסיטוריה מזל שהוא נזכר שיש שיעור, אופק מושיב אותי במקום שלי אחרי שנטלי קמה ממנו, וכך מתחיל השיעור,

השיעור הסתיים, רוב השיעור עבר בכך שמאוד כאב לי המכה בגב, אני מרגישה כאילו דקרו אותי אלף פעם, וברור שאופק ישב לידי, ושואל כל דקה שאני בסדר, האמת שהייתי מודאגת רק לגבי הבטן, אבל ליטפתי אותה והרגעתי אותה, כאילו הילד ממש קורא אותי, ונהנה מכך שאני מלטפת אותו, אני אופק ואור, הולכים לצאת בחוץ, אני מרגישה שיש לי סחרחורת קלה, אבל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה רק בראש, אנחנו מגיעים לספסל שלנו, ששם כבר יושבים עמית עידו ומאי, "אופק" אני אומרת, והוא ישר מסתובב אליי, אני מסתכלת עליו, אבל שנייה לאחר מכן, אני לא מרגישה את הרגליים שלי, "ליהי" אני שומעת את אופק קורא, אבל אני כבר רואה שחור