חיים כפולים

חיים כפולים - פרולוג

פרולוג:

"קדימה, נסיכה, את צריכה לנענע את הגוף." רוקסנה, אמרה לי ודגדגה את מותניי. "איך את רוצה שבנים ישימו לב אלייך אם את לא מזיזה כלום?" היא שאלה בטון שובב והסיטה הצידה את שיערה הכהה.
"אני לא רוצה שבנים ישימו לב אליי," צחקקתי וזזתי הצידה. "אני רק בת עשר."
"אף פעם זה לא מוקדם מיד לשבור לבבות." היא נופפה באצבעה לעברי בחיבה.
"בגיל עשר היא צריכה לשבור בובות, לא לבבות." שמעתי את קולו של ניקו, אחי הגדול, מאחורי. הוא לא היה בבית כבר כמה חודשים, כי הלך לבקר את דוד שלנו, והתגעגעתי אליו מאוד. בגלל שאני נסיכה, אין לי הרבה הזדמנויות ליצור קשרי חברות, והוא החבר הכי טוב שלי.
"ניקו," קפצתי לזרועותיו הפתוחות בחיוך. ידיי נכרכו סביב צווארו והוא הרים וסובב אותי. "מתי חזרת?"
"עכשיו," הוא ענה. "וכשהייתי בדרך לארמון אמרו לי שאת פה, אז החלטתי לבוא לקחת אותך הביתה."
"התכוונתי לחכות לך בארמון," התנצלתי. "אבל לא שמתי לב לזמן."
"לא נורא." הוא פרע את שיערי הארוך בחיבה.
"שלום, רוקסנה, מה שלומך, רוקסנה? איך החיים, רוקסנה?" רוקסנה אמרה בטון עוקצני. "שכחתי מהאישה שחיתלה אותי, רוקסנה." היא הנידה את ראשה וגרמה לתלתליה הארוכים להתפרע עוד יותר משהיו. "זה עצוב."
"רוקסי," ניקו גיחך ורכן לחבק אותה. "טוב לראות אותך."
"אם היה כל-כך טוב לא היית בא רק פעם בחמש שנים." היא רטנה וצבטה את לחיו. ניקו לא ענה על זה. הוא הכיר את רוקסנה מהרגע שנולד, וידע שעדיף לא להיכנס איתה לוויכוחים. גם ככה היא בסוף תנצח, בין אם היא צודקת ובין אם היא טועה. במקום זה הוא אמר לי להחליף את הבגדים הפשוטים שלבשתי לבגדי המלוכה. צייתי לו, אבל לא בשמחה.
שנאתי את כל השמלות המפוארות והנעליים המעוצבות שהוכרחתי ללבוש ולנעול כשהסתובבתי ברחבי הממלכה. העדפתי בהרבה את החצאיות הפשוטות והגופיות הגזורות שלבשתי כשרקדתי. הן היו הרבה יותר נוחות, וגרמו לי לשכוח, גם אם זה לזמן קצר, שיום אחד אני וניקו נמלוך יחד על הממלכה הזאת.
"סלינה, את יכולה להזדרז?" ניקו שאל אותי.
"אני כבר יוצאת." עניתי לו והשחלתי את רגליי לנעלי הבובה העדינות שהותאמו אישית לשמלה התכולה שהוכרחתי ללבוש. אספתי שתי קצוות משיערי והידקתי אותן לאחורי ראשי בעזרת סיכה. השארתי שתי קצוות מסולסלות שהיו מעט יותר קצרות משער השיער כדי שיפלו על פניי, ולשאר שיערי הנחתי לגלוש במפל של בקבוקים עד למותניי. הישרתי את מבטי למראה המאובקת שעמדה בחדר בו החלפתי בגדים ועיקמתי את פניי. חזרתי להיות הנסיכה סלינה, אחת משני יורשי העצר של קאריה.

-

"תבואי לבקר מחר?" רוקסנה שאלה אותי.
"אפשר?" שאלתי את ניקו ונעצתי בו מבט מתחנן של כלבלב עזוב.
"תשאלי את אבא." הוא אמר והתקדם לעבר סוס שחור שהיה קשור לעץ. הוא התיר את הקשר במושכות והוביל את הסוס לכיווני.
"הו, אני יכולה להיות ראשונה, בבקשה?" התחננתי. "בבקשה, בבקשה, בבקשה, בבק-"
"בסדר!" הוא קטע אותי. "כל מה שיגרום לך לשתוק."
"יש." צחקקתי בעליזות וטיפסתי על האוכף. לא הסתבכתי עם השמלה, למדתי כבר מגיל קטן איך לרכב איתה. ניקו העביר לי את המושכות ועלה מאחורי.
"להתראות." נופפתי בידי הפנויה לרוקסנה ודרבנתי את הסוס לדהרה.
ניקו, אני והסוס שעטנו ברחובות הממלכה. השמש כבר החלה לשקוע, ואנשים החלו להתכונן לפסטיבל הלילה. זהו פסטיבל העולה לילה אחד בשבוע ברחובות קאריה. זהו הלילה היחיד בו אנשים נשארים ערים כמעט עד הבוקר, רוקדים, שרים, ומספרים סיפורים ליד המדורה.
"סלין, אולי תאטי קצת? את תדרסי מישהו." ניקו העיר לי.
"אל תהיה פחדן, אני יודעת איך לשלוט על הסוס." אמרתי לו ודרבנתי את הסוס לדהרה יותר מהירה.
"אם את דורסת מישהו - את מספרת לאימא ואבא, ואת גם אומרת להם שהכרחת אותי לתת לך להחזיק במושכות." הוא הזהיר אותי.
"אין לי מה לספר להם, כבר הגענו ולא דרסנו אף אחד." אמרתי בטון מנצח ועצרתי את הסוס כדי שלא יתנגש בשערי הארמון. השומרים פתחו את השערים וקדו. דרבנתי את הסוס שוב ונכנסנו לחצר הארמון. ניקו קפץ מגב הסוס והושיט לי את ידו כדי לעזור לי לרדת, אבל יכולתי לעשות את זה לבד.
"תוסיף תפוח לארוחה שלו." אמרתי לסייס שלקח מידי את המושכות. "הוא התנהג יפה היום." ליטפתי את פניו של הסוס בעזרת ידי ואני וניקו פנינו למדרגות הארמון, עליהן עמדו ההורים שלנו.
"ילדים." אבא שלי אמר ופרש את זרועותיו לברכה. ניקו ואני קדנו, בציות לחוקי הנימוס של קאריה.
"אבא." ניקו אמר וקד עוד קידה קטנה בעוד שאני הלכתי לאימא שלי. היא חיבקה אותי ונשקה לראשי.
"נהנית היום?" לחשה. הנהנתי וחזרתי להקשיב לשיחה של אבא וניקו.
"טוב לראות אותך שוב." אבא הניח את שתי ידיו על כתפיו של ניקו. "איך עבר עלייך המסע?"
"עבר בשלום," ניקו ענה. "אני מתנצל על כך שלא באתי קודם לכאן, אבל התגעגעתי לאחותי הקטנה."
"אין דבר," אבא שלי ביטל את דבריו. "זה טוב לראות אהבה בין אחים." הוא העביר את מבטו אליי וחיוכו התרחב. "והנה הנסיכה הקטנה שלי." הוא כרע ברך לידי ונעץ את עיניו בפניי. "איך עבר עלייך היום?"
"היה יום נעים." עניתי.
"כן? רקדת?" הוא שאל.
"כן," עניתי בהתלהבות. "גברת רוקסנה לימדה אותי ריקוד חדש."
"אני שמח שעבר עלייך יום טוב," אבא שלי העביר את ידו על לחיי והזדקף. לאחר מכן כרך את ידו סביב כתפיה של אימא שלי והצמיד אותה מעט אל גופו. "עכשיו בואו, נלך לאכול."