חיים כפולים

פרק 22

בשעה שנותרה לנו, אדוארד ואני המצאנו סיפורים על העץ. אלו היו סיפורים מטופשים, מלאים באהבות, בגידות ואפילו רציחות, אבל היינו משועממים, וזו הייתה דרך מעולה להעביר את הזמן. לבסוף, כשהצלצול צלצל, לשנינו לא היה כוח לקום ולהיכנס לכיתה.
"צריך לקום." אמרתי לאדוארד, מעקמת מעט את פניי.
"נכון." הוא אמר. אף אחד מאיתנו לא זז.
"אני לא חושבת שאנחנו קמים בצורה נכונה." אמרתי בגיחוך.
"נכון, אבל אני נהנה לקום ככה." הוא אמר ומשך בכתפיו.
"גם אני, אבל לא באנו לכאן כדי ליהנות, באנו לכאן כדי לסבול שעות על גבי שעות עם מורים שמלמדים חומר שלא נצטרך בעתיד." אמרתי ומשכתי את עצמי לעמידה, דבר שגרם לכאב חד לעבור בגבי. "איה."
"מה קרה?" אדוארד הרים את מבטו אליי.
"לא יודעת, כאב לי הגב לרגע." עניתי והנחתי את ידי על גבי.
"את מזדקנת." אדוארד צחקק ונעמד.
"אתה יותר גדול ממני בחצי שנה." הזכרתי לו.
"כן, אבל אני לא זה שמחזיק עכשיו את הגב שלו כמו אדם קשיש." הוא הקניט אותי ודקר את גבי באצבעו. זרם חד של כאב גלש במורד גבי וגרם לי להתקפל. "את בסדר?" הטון המקניט של אדוארד השתנה לטון דואג.
"כן," הצלחתי להנהן ולהתיישר מעט. לא משנה מה זה, כרגע אסור לי להדאיג את אדוארד. "אלו סתם כאבים שמתלווים לגיל." אמרתי בטון עליז, מנסה להסיח את דעתו מהדאגה.
"זה לא מצחיק." אדוארד הסיר את ידי מגבי, והרים מעט את חולצתי, דבר שגרם לי לקפוץ לרגע. "מה אתה עושה?"
"בודק." הוא ענה לי, וקיפל מעט את חולצתי כלפי מעלה. "מה זה?"
"מה זה מה?" שאלתי באי הבנה.
"מאיפה הסימנים האלו?" הוא המשיך לשאול.
"סימנים?"
"פה," הוא נגע בעורי החשוף. "ופה," אצבעותיו היו קרות על גבי. "ועוד סימן אדום שממשיך למעלה."
"הו, כנראה אלו סימנים שקיבלתי מהנפילה מהמיטה." אמרתי בטון אדיש, מקווה שהוא יאמין.
"אלו לא נראים סימנים כאלה," הוא לא השתכנע. "ומאיפה הצלקות?"
"כשהייתי ילדה קטנה הייתי ממש שובבה." תירצתי.
אדוארד נאנח והניד בראשו. הוא שחרר את חולצתי ונעמד מולי. "אם אי פעם תרצי לספר לי מה באמת קרה לך, אני אהיה כאן בשביל להקשיב."
-
"סלינה, על מה את חולמת?" שיילין דחפה אותי במרפקה ולחשה.
"מה?" התנערתי והסתכלתי עליה. היא הרימה גבה. "הכל טוב, מה איתך?" שאלתי.
"התשובה הזו אפילו לא מתקרבת להיות מתאימה לשאלה ששאלתי אותך," היא אמרה.
"אני מצטערת, אני סתם עייפה." מלמלתי ומשכתי בכתפיי.
"אני יודעת שאת עייפה, אבל לעייפות אין שום קשר להתנהגות שלך." היא לחשה.
"העלמות גרסייה, אני בטוחה שאתן מדברות על נושא השיעור, אבל אתן מפריעות לשאר הכיתה." וולטר, המורה להיסטוריה, קטע את שיחתנו.
"אנחנו לא מדברות על השיעור," שיילין אמרה בכנות.
וולטר גלגל את עיניו. "כמובן שאתן לא מדברות על השיעור," הוא אמר בבוז. "אני אתפלא אם הראש של אחד מכם, תלמידי היקרים, עסוק בנפלאות ההיסטוריה." החיוכים הנבוכים שהופיעו על פניהם של כל אחד מהתלמידים הוכיחו לוולטר שהוא צודק. "טוב," הוא הרים את ידו לפניו ובחן את שעונו. "יש רק עוד חמש דקות לסוף השיעור, אז פשוט תאספו את הדברים שלכם ותלכו, אין טעם שתשבו פה בלי להקשיב בכלל."
"המורה, אתה בטוח?" שאלתי בהיסוס, דבר שגרם לשיילין לדחוף אותי.
הוא חייך וקרץ אליי. "כל עוד נשאיר את זה בינינו. אני לא רוצה שיצא לי מוניטין של מורה שמשחרר תלמידים לפני הזמן."
"לא נוציא מילה," שיילין הבטיחה.
"אז קדימה, לכו." הוא אסף את דבריו והכניס אותם לתיק העור החום שלו. "אל תשכחו להרים כיסאות לפני שתלכו."
"לא נשכח." שיילין חייכה חצי חיוך, שירד ברגע שהמורה יצא מהדלת.
"שיילין, הוא בן ארבעים ומשהו, נשוי עם ילדים, תפסיקי להתחיל עם אנשים שאין לך סיכוי איתם." וויליאם אמר. אדוארד הכה את ראשו, סינן משהו, והתקדם לשולחן שלנו.
"תתעלמי ממנו, הוא לא יודע איך להתנהג עם בת שמוצאת חן בעיניו." הוא אמר לשיילין וכרך את ידיו סביבי.
"אל תרמה." לחשתי לו.
"אוי, באמת," שיילין גלגלה את עיניה בבוז והרימה את הכיסא שלה. "אני לא מתייחסת לאנשים שלא אכפת לי מהם."
"אני בטוח שלא אכפת לך," אדוארד אמר בטון ערמומי. שיילין ירתה לעברו מבט משתק והרימה גם את הכיסא שלי.
"תודה," אמרתי לה והשתחררתי מחיבוקו של אדוארד. "אפשר ללכת הביתה?"
"אפשר ואפילו רצוי," אדוארד אמר ורץ לעבר הדלת. הוא פתח אותה, וקד חצי קידה. "אחריכן, עלמותיי."
שיילין לכסנה את מבטה לעברי בשעשוע ועברה דרך הדלת. גלגלתי את עיניי ועברתי אחריה, אך לפני שיצאתי אחזתי בזרועו של אדוארד ומשכתי אותו. "אני יכולה לבקש ממך משהו?"
"כל מה שתרצי." הוא אמר.
"אל תתייחס אליי כאל נסיכה," אמרתי. "אף פעם."
-
כל הדרך לחניית בית הספר אדוארד ניסה לשנע את שיילין ואותי לבוא איתו ברכב. הוא הבטיח שהוא ייסע לאט, ואז הבטיח שייסע מהר, ואז אמר שהוא יסיע כל אחת לבית שלה ויתנהג יפה, אבל שום דבר לא עזר. שיילין ואני היינו צריכות ללכת לקאריה, ואני לא חושבת שאפשר להעביר מכוניות בשער. לבסוף, שיילין טענה את הטיעון שגרם לאדוארד לרדת מהעניין. היא אמרה שניקו רוצה להיפגש איתנו. ברגע שהמילים יצאו מפיה, עיניו של אדוארד נפערו בבהלה, והוא אמר שהוא יבוא לבקר אותי אצל קסנדרה יותר מאוחר. הוא נישק את שפתיי ורץ לעבר המכונית שלו. שיילין ואני לא זזנו עד שהמכונית נעלמה לגמרי בהמשך הרחוב.
"את גאון." אמרתי לשיילין.
"הוא נישק אותך," היא אמרה, מתעלמת מהמחמאה.
"אני יודעת." אמרתי והנפתי את ידי כדי לפתוח שער.
"את מתנהגת כאילו שזה לא משהו חשוב!" היא הכתה את ראשי.
עברתי בשער והיא אחריי. "כי זה באמת לא משהו חשוב." הכפלתי את מהירות צעדיי, אך זה לא עזר.
"רגע," היא התאימה את צעדיה. "את מתנהגת כאילו זה לא משהו חשוב כי זו לא הפעם הראשונה, נכון?"
"יום יפה היום." התחמקתי מהנושא.
"סלינה, נכון?" היא אחזה בידי, מכריחה אותי לעמוד.
"אולי, על מה כל הדרמה?" שאלתי במבוכה, מתפללת בתוך תוכי שמישהו יבוא ויסיים את השיחה הזו.
"סלינה, זו הנשיקה הראשונה שלך, ברור שצריכה להיות דרמה!" היא הכתה את ראשי.
"לא, לא צריכה להיות דרמה." משכתי את ידי מידה והמשכתי ללכת. הארמון היה ריק ושקט בצורה מחשידה, אך תיארתי לעצמי שכולם עסוקים בשיפוץ הממלכה לאחר ההתקפה שהייתה בלילה.
"אני צריכה פרטים!" שיילין לא הניחה לנושא, ואני המשכתי להתפלל שמישהו יציל אותי.
"האמת היא שגם אני אשמח מאוד לשמוע פרטים על הנשיקה הראשונה של אחותי הקטנה, סלינה." שמעתי את קולו של ניקו מאחוריי, דבר שגרם לי לעצום את עיניי בייאוש. אני באמת צריכה להתחיל לדייק בבקשות שלי. אני חייבת להסיח את דעתו, ואני יודעת בדיוק איך לעשות את זה.
"ניק, יש לי סימנים כחולים בגב." אמרתי.
"זה הגיוני, את נלחמת אתמול בקרב." הוא ענה.
"אני לא זוכרת שנפצעתי בגב." התעקשתי. לא באמת דאגתי לעצמי, אבל הייתי חייבת להמשיך להסיח את דעתו.
"רגע, איך את יודעת שנפצעת בגב?" הוא שאל.
"אני מרגישה את זה." עניתי.
"יש הבדל בין להרגיש כאב לבין לדעת שיש סימנים." הוא הסתכל עליי במבט חושד.
"אדוארד אמר לי." אמרתי בלי לחשוב, ומיד קיללתי את עצמי על טיפשותי.
"איך אדוארד יודע שיש לך סימנים כחולים בגב?" קולו של ניקו התגבר מרגע לרגע. הייתי צריכה עוד הסחת דעת, ואחת כזו שלא תסבך אותי ביותר צרות.
"תירגע," גלגלתי את עיניי. "אמרתי לו שכואב לי הגב, אז הוא הרים לי קצת את החולצה-"
"הוא הרים לך את החולצה?" ניקו נשמע זועם.
"לא ככה," אמרתי בכעס. "רק כדי לבדוק למה כואב לי כל כך, והוא ראה את הסימנים."
"אני הולך-"
"להירגע?" קטעתי אותו. "ברצינות, לא קרה כלום."
"אני רוצה לדבר איתו." ניקו אמר, עדיין לא רגוע. "תגידי לו שאני מזמין אותו לארוחת ערב."
"אה, באמת?" שאלתי בטון עוקצני. "אוקיי, אני אגיד לו את זה. זאת הולכת להיות שיחה נהדרת. 'היי, אד, אחי הגדול מזמין אותך לארוחת ערב אצלנו. מה אתה צריך ללבוש? אני אביא לך בגדים מתאימים. איפה? בממלכה שנמצאת ביקום מקביל, אליו אני עוברת דרך שער שאני פותחת בעזרת הכוחות שלי', אני בטוחה ששום דבר לא ידליק אצלו נורה אדומה." שילבתי את ידיי בכעס.
"יש את הבית אליו שלחתי את מרילין באחת מההתקפות, ניפגש שם." הוא אמר.
"אני חברה שלו רק יומיים!" גלגלתי את עיניי בבוז.
"וכבר את נותנת לו לנשק אותך?" ניקו חזר לכעוס. "חשבתי שאת מכבדת את עצמך יותר מזה."
"פשוט... תעזוב אותי בשקט," פתחתי שער לחדר שלי. "יש לך הכתרה לתכנן, אני לא רוצה להפריע לך."
"סלינה, את לא הולכת לשו-" הוא התחיל להגיד, אך את המשך המשפט לא שמעתי. עברתי בשער והשארתי אותו מאחורי. נעלתי את דלת חדרי והחלפתי את בגדיי לכותונת. סגרתי את הווילונות ונכנסתי אל מתחת לפוך. סוף סוף לישון.
-
ברגע שהתעוררתי, הבנתי שזו הפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן שאני החלטתי להתעורר. אף אחד לא דפק על הדלת, אף אחד לא התפרץ לחדר שלי, אף אחד לא החליט במקומי מתי הגיע הזמן שלי להתעורר. העברתי את מבטי בישנוניות לעבר השעון שהיה תלוי על הקיר וגיליתי שהשעה שמונה בערב. לא טוב. אדוארד אמר שהוא יבוא לאסוף אותי מהבית של קסנדרה יותר מאוחר, הבעיה שעכשיו הרבה יותר מאוחר, והוא בטח כבר יודע שאני לא שם ומשתגע מדאגה. קפצתי ממיטתי במהירות, דבר שגרם לזרם של כאב לחלוף בגבי, ורצתי לעבר דלי המים. הם היו קרים, בדיוק מה שהייתי צריכה. שטפתי את פניי ואת שיניי, החלפתי את בגדיי, ובלי להודיע לאף אחד, פתחתי שער למימד אליו הייתי שייכת בששת השנים האחרונות.
בצידו השני של השער מצאתי את עצמי עומדת מול ביתה של קסנדרה. הוא נראה בית חביב ובלתי מזיק, אך זוהי רק אשליה. סבלתי בבית הזה גיהינום, ובקרוב זה עומד להסתיים. פתחתי את שער הברזל ועליתי במדרגות לכיוון הבית. התלבטתי אם לדפוק, אך החלטתי שיותר בטוח בשבילי לפתוח את הדלת עם המפתח שהסתרתי בתוך אחד העציצים.
"גברת קסנדרה?" נכנסתי לבית בצעדים מהוססים. "את פה?"
הסלון היה חשוך לגמרי, אך מחדרה של קסנדרה בקע אור.
לא עליתי למעלה. ידעתי שאם היא שמעה אותי היא תרד, ועדיף בשביל הבריאות שלי שאני לא אהיה במקום גבוה.
"סלינה הקטנה," קסנדרה יצאה באיטיות מחדרה, חיוך מרושע מרוח על פניה. "תהיתי לעצמי לאן נעלמת." היא ירדה במדרגות באיטיות. "אחיך הגדול בא לבקר אותי היום, הייתה לנו שיחה ממש... נעימה." אוי לא. אם ניקו בא לדבר איתה זה אומר שהיו הרבה צעקות ואיומים. הלכתי צעד אחורה. "את יודעת, תמיד חשבתי שאת חתיכת תולעת לא מוצלחת, שלא שווה כלום. שמרתי אותך פה כי הייתי צריכה שמישהי תנקה לי את הבית, תסדר אותו. מסתבר שאני היחידה שחושבת ככה."
קדימה, סלינה, קצת אומץ. "למה?" שאלתי.
"אחיך הוא לא היחיד שבא לבקר אותי." היא הגיעה למדרגה האחרונה. "גם אדוארד בא."
"באמת?" שמרתי על טון נייטרלי.
"הו, כן," היא הנהנה ולחצה על המתג שמדליק את המנורות שבסלון. "הוא ממש דאג כשאמרתי לו שאת לא פה." למרות שהרגע הזה היה בין הרגעים היותר מפחידים בחיים שלי, לא יכולתי שלא לחייך. "תורידי את החיוך הזה," קסנדרה ציוותה. "ועזבי את אדוארד כרגע, את יודעת שאחיך הגדול אמר לי משהו ממש מוזר."
"מה?" שאלתי.
"הוא אמר שאת לא תחזרי לכאן," היא אמרה בנימה מהורהרת. "שאין לי כבר זכויות עלייך, שאני לא אראה אותך שוב, ובכל זאת, הנה את."
"באתי רק כדי לבדוק אם אדוארד חיפש אותי." אמרתי בקרירות.
"את יודעת מה מוזר?" קסנדרה התקדמה לעברי. עם כל צעד שהיא עשתה קדימה, אני לקחתי אחד אחורה. "אחיך אמר שהוא יודע שהרבצתי לך שוב, וזה אחרי שאמרתי לך לא להגיד לו כלום."
"ב-באמת?" גמגמתי ומעדתי לאחור, מחפשת את הדלת.
"באמת." היא אמרה בטון ציני. "ועכשיו, שאת כבר לא שייכת לי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה בטענה שזו הייתה התגוננות."
"אני לא עשיתי לך כלום." אמרתי בהתרסה.
"הו, לא, אבל אף אחד חוץ ממך וממני לא יודע את זה, ומבחינתי את פרצת לבית שלי." היא הושיטה את ידה ואחזה בשיערי. "אני לא מתייחסת יפה לפורצים."
"את לא מתייחסת יפה לאף אחד." אמרתי. כל כוח שנותר בי לפחד התמוגג, ואת מקומו תפסה שנאה גדולה.
"נכון," היא אמרה. "ובגלל זה אין סיבה שאני אתייחס יפה אלייך."
ידה הימנית סטרה לפניי, וידה השמאלית הרפתה משיערי ודחפה אותי על הרצפה. רגליה בעטו בי שוב ושוב, מחמירות את הכאב שגם ככה היה. היא אחזה בשיערי והקימה אותי, פתחה את הדלת, ודחפה אותי החוצה. טעם של ברזל התפשט בפי ברגע שפניי פגעו ברצפה וגרם לי להבין שאני מדממת. יופי. הרמתי את פניי באיטיות, מנסה לא להזיז אותן יותר מדי, והסתכלתי על קסנדרה. "מרוצה?" הצלחתי ללחוש.
"עוד לא." היא צחקקה בילדותיות, דבר שעורר בי בחילה, ושוב הקימה אותי משיערי. היא פתחה את השער, ודחפה אותי אל הרחוב. גופי נפל כמריונטה על המדרכה הקשה וראייתי התערפלה. רגע לפני שהשחור מילא את ראשי לגמרי, שמעתי את קסנדרה מצחקקת. "להתראות, סלינה הקטנה."
-
שאגת מנוע היא מה שגרם לי להתעורר. הרמתי את ראשי מהמושב המרופד עליו שכבתי והסתכלתי לצדדים. זיהיתי את הרכב. "לאן אתה לוקח אותי?" לחשתי.
"התעוררת," קולו של אדוארד היה מלא הקלה. "אנחנו נוסעים לבית החולים, תחזיקי מעמד."
"לא!" קראתי בקול הכי חזק שיכולתי. "לא לבית החולים."
"סלינה, את מדממת, הגוף שלך נראה כאילו השתמשו בו כשק אגרוף ואת בקושי מצליחה לדבר, אני לא חושב שזה הזמן להתווכח לגבי המקום בו את צריכה להיות." הוא אמר.
"אני רצינית," מלמלתי. הייתי חייבת לחזור לממלכה, אבל לא הייתה לי דרך. "תיקח אותי לבית שלך ותיקרא לניקו, אם הוא יגיד שאני צריכה ללכת לבית החולים אני אלך."
"סלינה, בבית החולים יוכלו לעזור לך הרבה יותר משאני אוכל." אדוארד ניסה לשכנע אותי, אבל ידעתי שהוא כבר מתחיל להשתכנע בעצמו.
"בבית החולים ישאלו יותר מדי שאלות," הרמתי מעט את ראשי וניסיתי להתיישב.
"אל תזוזי," אדוארד אמר. "את תגרמי לעצמך יותר נזק."
"קח אותי לבית שלך, ניקו יבוא ויחליט מה לעשות." הנחתי את ראשי חזרה על המושב. הוא היה אדום מהדם שלי, אבל כרגע זה לא עניין אותי.
"את לא שפויה." אדוארד מלמל, וכך ידעתי שניצלתי.
בשאר הנסיעה אדוארד לא הפסיק לדבר. הוא רצה להשאיר אותי ערה, אז הוא סיפר על הילדות שלו, על הקשר עם אחותו, על השטויות שלולה עושה, על הבישול של אמא שלו. הדבר היחיד שהוא לא דיבר עליו היה בריאנה. לבסוף, כשהגענו לבית, הוא הוציא אותי מהרכב ולחש לאוזני שאסור לי להירדם.
"איפה ההורים שלך?" שאלתי אותו.
"באיזו מסיבה מוזרה מהעבודה של אבא." הוא ענה.
"ואנני?" המשכתי לשאול.
"היא אצל אחת השכנות. רציתי שאת תשמרי עליה, אבל לא היית בבית." הוא מלמל ופתח את דלת הבית. "איפה היית?"
"הסתובבתי קצת," שיקרתי והתנשפתי.
"בזהירות," אדוארד הניח אותי על הספה והדליק את האורות. "המצב יותר גרוע באור, אני כבר בא."
"אני מטנפת את הספה," קראתי לעברו.
"כן, כי זה מה שבאמת מפריע לי כרגע," אדוארד ענה מהמטבח. "לא אכפת לי שאת מדממת, אכפת לי שאת הורסת את הספה, נכון."
"רק ציינתי." מלמלתי והרמתי את ידי לראשי כדי לעצור את הכאב. זה לא עזר, כמובן. למעשה, הכאב החמיר, אך לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור אותו.
"קחי," אדוארד יצא מהמטבח והושיט לי כדור וכוס מים. "זה יעזור נגד הכאב."
"אה, כן?" מלמלתי והכנסתי את הכדור לפי. "איך אתה יודע?"
"אל תסתכלי עליי ככה, את לא היחידה שכיסחו אותה במכות." הוא משך בכתפיו והתיישב על הספה לידי. "רק שכשכיסחו אותי במכות, ידעתי מי עשה לי את זה. הפעם אני לא יודע מי עשה לך את זה, וזה הרבה יותר גרוע."
"זה לא משנה," אמרתי ולגמתי את המים. הכדור נבלע. "זה יעבור."
"הפצעים כן, אבל הכעס שלי לא. מי עשה לך את זה?" הוא שאל.
חייכתי חיוך קטן גרם למבטו של אדוארד להפוך למודאג עוד יותר. "בואי, תשטפי פנים ואני אחטא לך את הפצעים." הוא עזר לי לעמוד. עד שהגעתי לשירותים וראיתי את בבואתי, לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל בשנייה שהסתכלתי במראה, נבהלתי. פניי היו מכוסות בדם, חתכים, וחבורות אדומות, אבל הכי גרוע היה מצבו של פי. דם זלג ממנו בחופשיות, מלכלך אותי ואת השיש הלבן על הדרך.
הפצעים הקטנים על שפתיי צרבו כששטפתי את פניי במים, והדם לא הפסיק לזלוג. שטפתי את פניי לפחות עשרה פעמים עד שצבע המים לא היה אדום, וכשסיימתי קראתי לאדוארד. "יותר טוב?" שאלתי, מתעלמת מתחושת הצריבה.
"אני אמור לשאול את זה, לא את." למרות שהוא ניסה להסתיר את זה, עדיין ראיתי שהוא דואג. "בואי, נחטא לך את הפצעים." הוא כרך את ידו סביבי ועזר לי ללכת למטבח. "שבי," הצביע על שולחן האוכל, עליו היו כוס מים, צמר גפן ובקבוק של אלכוהול.
"אתה בטוח?" שאלתי בספק.
"אין אף אחד בבית," הוא אמר.
"זה לא נשמע ממש טוב, אתה יודע?" ציינתי.
"לא נורא," הוא הרים אותי והניח על השולחן. "זהו, רואה? קלי קלות."
"אד, אני בסדר." ניסיתי לשכנע אותו ללא הצלחה.
"קראת לי אד," הוא חייך חיוך קטן ושפך מעט אלכוהול על הצמר גפן. "תעצמי עיניים."
נעצתי בו מבט חצי מרוגז ועצמתי את עיניי. ידו של אדוארד נחה על פניי, ואז הצמר גפן. תחילה התחושה הייתה קרירה, אך כמה שניות לאחר מכן היא התחלפה בצריבה נוראה שגרמה לי להירתע לאחור.
"אל תהיי ככה," אדוארד נזף בי.
"זה שורף כמו האש של הגיהינום." רטנתי.
"אני אמור לפחד מזה שאת יודעת איך מרגישה האש של הגיהינום?" הוא גיחך.
"לא," משכתי בכתפיי. "אל תשכח שבאתי ממקום כלשהו."
"מגן עדן," הוא אמר והצמיד את הצמר גפן ללחיי.
"אולי, ואולי מהגיהינום," ניסיתי לשמור על טון מתלוצץ, אבל הצריבה בפניי לא בדיוק עזרה לי.
"מי עשה לך את זה?" הוא שאל, מתעלם מהניסיון המאוד עלוב שלי לשמור על קלילות.
"זה לא משנה," מלמלתי.
"ברור שזה משנה!" הוא כעס ועזב את פניי. פקחתי את עיניי וראיתי שהוא התרחק ממני מעט. "סלינה, אולי את לא שמת לב, אבל מצאתי אותך וכבת על המדרכה, מתבוססת בדם של עצמך!"
"אני יודעת, אבל אני מבקשת ממך לעזוב את זה, אין שום טעם לפתח במלחמות נגדה," אמרתי וכמעט הכיתי את מצחי. הייתי חייבת להגיד "נגדה", לדבר בלשון נקבה.
"בחורה עשתה לך את זה?" הוא נשמע נדהם.
"כן," אמרתי בכעס. "גם לבחורות יש כוח."
"מי?" הוא שאל.
"אני לא הולכת להגיד לך, אתה סתם תתרגז." מלמלתי.
"אני לא, אני אלך ואטפל במי שעשתה לך את זה." הוא הבטיח. ראיתי שהוא מאמין במה שהוא אומר, וזה מה שהפחיד אותי.
"אתה לא תלך ותטפל באף אחד, אתה תישאר כאן ותטפל בי." אמרתי בעקשנות.
"כן, אבל זה ברור." הוא אמר.
"מעולה," רטנתי והצמדתי את ידי לראשי, מנסה למעוך את הכאב.
"רגע," הוא הסתכל עליי, בוחן את פניי בריכוז. "מצאתי אותך ליד הבית של קסנדרה, היא אמרה שאת לא בבית-"
"באמת לא הייתי," קטעתי אותו.
"והיא בת," הוא המשיך כאילו לא אמרתי כלום. "סלינה-"
"לא," הנדתי בראשי. אסור שהוא יגלה את זה, לא עכשיו. הוא פזיז, נמהר, אם הוא ידע שקסנדרה עשתה לי את זה סביר להניח שהוא יזמין משטרה בשנייה שאסיים לדבר.
"כמה זמן היא עושה את זה?" הוא התעלם מהניסיון העלוב שלי להכחיש.
"שש שנים," מלמלתי והשפלתי את ראשי.
"למה לא אמרת כלום קודם?" הוא התקרב אליי והניח את ידו תחת סנטרי. הוא הרים את ראשי ונשק למצחי.
"מה כבר יכולתי להגיד?" שאלתי במרירות. " 'היי, אדוארד, קסנדרה מכסחת אותי מכות'? לא היית מאמין לי."
"ברור שהייתי מאמין," הוא אמר בטון רך.
"לא, לא היית." הנדתי בראשי. "היית אומר שאני סתם ממציאה וזורק משהו לגבי כפיות טובה."
"הייתי אידיוט," הוא הודה. "ראיתי איך את מדברת עליה, ראיתי את הסימנים של המכות, הכל היה מול העיניים שלי, ובכל זאת בחרתי להתעלם." הוא שפשף את פניו בידיו ואז הוריד אותן והסתכל עליי. "אין לי מושג איך יכולתי להתעלם."
"אל תאשים את עצמך על משהו שקרה בעבר ולא יקרה שוב," ליטפתי את לחיו וחייכתי חצי חיוך.
"ברור שזה לא יקרה שוב, את לא תחזרי אליה." הוא אמר בנחישות.
"אני עוברת לגור עם אחי הגדול," מלמלתי ונשכתי את שפתי התחתונה. "הוא גילה על מה שקסנדרה עשתה והוציא אותי משם."
"רגע, הוא הוציא אותך משם ואת חזרת?" אדוארד שאל בתדהמה. "למה?"
"אמרת שתבוא יותר מאוחר, ולא רציתי שתגיע ותדאג סתם." משכתי בכתפיי.
"את חזרת בגללי?" הוא הניד בראשו. "ואחיך נתן לך?"
"הוא לא יודע," אמרתי בעוד תחושת אשמה התפשטה בגופי. ניקו בטח מחפש אותי בכל הממלכה.
"סלינה, אני הולך להכניס את קסנדרה לכלא," אדוארד אמר.
"לא, אתה לא." התנגדתי.
"כן, אני כן," הוא הנהן ואחז בפניי בין ידיו. "אבל בשביל זה אני צריך לדעת הכל."
"אדוארד, אתה לא צריך-"
"אני חבר שלך ואני דואג לך," הוא קטע אותי, מוריד יד אחת מלחיי אל מותני בעוד היד השנייה נשארת על פניי. "מה את מסתירה?"

-----

כבר שעה שאני מנסה להעלות את הפרק הזה! שעה! אני רוצה לישון, אבל במקום זה אני יושבת ומרעננת ושוב ושוב עד שסוף סוף הצלחתי!

אני לא מתכוונת להתגרות במזל שלי יותר מדי, אז מקווה שנהניתן, ונתראה ביום שישי ^^