חיים כפולים

פרק 33

 

שישה ימים עברו. שישה ימים בכלא הזה, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה – אף פעם לא שמעתי על כלא בו מענים את האסירים. טוב, לפחות לא בממלכה שלנו.
כמעט התרגלתי לשגרה פה. בכל בוקר גוררים אותי לחדר העינויים, מנקזים ממני דם, בשלב מסוים אני מאבדת את ההכרה וכשאני מתעוררת אני רואה שאני שוב בחדר שלי ושוב בוקר.
בין לבין יש רגעים בהם אני אוכלת ושותה, כמובן, קסטור לא רוצה שאני אהרוס את הדם שלי.
אירוני שהיצור שכל כך דואג לבריאות שלי הוא זה שמנסה להרוג אותי.
אני לא יודעת כמה זמן אני אוכל להחזיק מעמד במקום הזה, אבל אני משתדלת לחשוב חיובי. שלחתי את המכתב, אני אצא מכאן, באים ל – בום!
"מה לעזאזל?" מלמלתי לעצמי וקמתי ממיטתי במהירות. כמובן שברגע שנעמדתי תקפו אותי סחרחורות, אבל הצלחתי להתעלם מהן.
"תחזרי למיטה," החייל שהציבו לשמור עליי נהם.
"ארצה," יריתי לעברו חזרה. "מה קורה שם בחוץ?"
"לא משהו שאת צריכה לדאוג לגביו," הוא אמר וחייך חיוך זדוני. "אף אחד לא בא בשבילך."
"לא חשבתי." שיקרתי וגלגלתי את עיניי.
"תומאס," חייל אחד קרא מהמדרגות. "צרות."
"מה קרה?"
"תן לי לנחש," אמרתי לפני שהחייל הספיק להגיב. "אחי הגדול כאן?"
"אל תתחכמי," החייל ששמר עליי, תומאס, נהם.
"אל תתעסק איתה עכשיו, האדון צריך את כולנו למעלה!"
"ומי ישמור עליה?" תומאס שאל. יכולתי לראות את הגלגלים במוחות של שניהם מסתובבים.
"אני יכולה לשמור על עצמי, אבל תודה על הדאגה," אמרתי בטון ציני ונשענתי על הדלת, משווה לעצמי מראה של נערה שעומדת להתעלף.
"אף אחד לא דואג לבריאות שלך, נסיכה," תומאס ירה לעברי. "נשאיר אותה כאן. אין לה סיכוי לצאת." הוא הסתכל עליי מבעד לצוהר הקטן שבדלת וגיחך. "אין לה סיכוי אפילו לעמוד."
נעצתי בו מבט מרוגז אך לא אמרתי כלום. ידעתי שאם אגיד משהו אחד מהם יישאר, ואז אני לא אוכל להישאר לבד כדי לחשוב איך לצאת מהתא הזה.
"בוא נלך," החייל שקרא לתומאס אמר והחל לרוץ במדרגות. תומאס נעץ בי מבט מרושע אחרון ורץ אחריו.
ברגע שקול צעדיהם נעלם התיישרתי וחייכתי. "מטומטמים."
-
את השעה הבאה ביליתי בסקירת החדר בתקווה שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, אני אמצא איזושהי דרך להימלט. כמובן שהסקירה הייתה לשווא, מלבד הצוהר בקיר, שהיה בערך חמישה מטרים מעליי, לא הייתה דרך לברוח. החדר התחיל להסתחרר, דבר שגרם לי להתיישב על המיטה ולטמון את פניי בידיי. הייתי גאה בעצמי. זה היה פרק הזמן הארוך ביותר שהצלחתי לעמוד בלי להתעלף מאז שהגעתי לכאן.
"מרחמת על עצמך?" שמעתי קול מוכר מחוץ לתא. אין סיכוי, שום סיכוי שבעולם שזה הוא. פשוט... לא. המוח שלי בטח מתעתע בי. "לא חשבתי שזה נאה להתעלם, נסיכה," שמעתי את הקול שוב. לא, אין סיכוי. ובכל זאת... אולי?
"טאק?" שאלתי, לא מורידה את ידיי מפניי.
"לא, אחיו התאום והמרושע באק." צחקוק ילדותי נשמע ומיד אחריו קרקוש מפתחות ודלת נפתחת.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?" שאלתי, מורידה את ידיי מפניי.
"מציל אותך," הוא אמר בטון משועשע.
"איך נכנסת?" לא הפסקתי עם השאלות. "בלי שיראו אותך, אני מתכוונת."
"את לא תאמיני לי אם אספר לך כמה צמחים צמחו כאן לפני שקסטור החריב את המקום." הוא גלגל את עיניו והושיט אליי את ידו. "עכשיו קדימה, צריך למהר."
"האחרים יודעים שאתה כאן?" שאלתי ונעזרתי בידו כדי להיעמד.
"למה לבזבז זמן על שאלות?" קצוות אוזניו האדימו.
"אני מבינה שלא." נאנחתי ומשכתי אותו לחיבוק. "התגעגעתי אלייך, תודה שבאת."
"נוכל לדבר כשנצא מכאן." הוא עזר לי להישען עליו.
"מתי הספקת להתבגר כל כך?" שאלתי, מופתעת.
הוא חייך אליי חיוך עצוב. "כשנעלמת."
"בוא נוודא שזה לא יקרה שוב, טוב?" שאלתי בעודי פורעת את שיערו. "אתה עדיין ילד, אסור לך להתבגר מהר מדי."
-
"לעזאזל!" פלטתי ונצמדתי לקיר, דוחפת את טאק לאחור. המסדרון שמולנו היה מלא בחיילים נלחמים. "יש לך רעיונות איך לצאת מכאן בלי להיתקל באנשים לא נחוצים?"
"אני יכול להסוות את שנינו, אבל זה ייקח ממני יותר מדי כוח ובכנות? אני לא חושב שיש לך מספיק כוח כדי להגן על שנינו במקרה שנצטרך," טאק אמר בטון מהורהר.
"אז מה נעשה?" שאלתי. כן, אני יודעת, לבקש מילד בן תשע לגבש תוכנית בריחה בהתראה של חמש שניות זה לא הדבר הכי חכם לעשות, אבל כרגע יש לי מספיק כוח רק כדי לדבר וללכת, לא יותר מזה.
"אני לא יודע." טאק הניד בראשו.
"תסווה את עצמך," מלמלתי.
"מה?" הוא שאל ללא הבנה.
"תסווה את עצמך," חזרתי על עצמי. "ותברח. אני אחשוף את עצמי."
"ומה תשיגי בזה?" הוא שאל. "מלבד מוות, כמובן."
"הם לא יהרגו אותי, לא עכשיו." לא ידעתי אם מה שאני אומרת אמת, אבל הייתי חייבת לתת לטאק סיכוי להינצל. הוא בא והוציא אותי, עכשיו תורי להציל אותו. "הם ייקחו אותי לקסטור ומשם אני אאלתר."
"את באמת חושבת שהם ייקחו אותך לקסטור עכשיו?" טאק הרים גבה. "הם פשוט יחזירו אותך לצינוק!"
"טאק, תסווה את עצמך ותרד למטבחים. יש שם שתי נשים, סרינה והבת שלה. תוציא אותן מהטירה. זו פקודה." אמרתי בטון נוקשה ויצאתי ממקום המחבוא שלנו מבלי לחכות לתשובתו. ידעתי שהוא יעשה את מה שאמרתי כי לא משנה כמה הוא התבגר וכמה הוא עצמאי – הוא עדיין ילד קטן. הוא עדיין הילד הקטן שלי. "טוב לראות את כולכם." צעקתי, וברגע שהמילים יצאו מפי כל הקרבות פסקו.
"איך לעזאזל – " תומאס לא השלים את המשפט. "תתפסו אותה!"
"נסיכה!" שמעתי את ג'ונתן קורא לי. "לצד השני!"
"אל תתנו לה לצאת!" תומאס שאג, מעיר את החיילים של קסטור מההלם שתקף אותם כשראו אותי מחוץ לתא. שניים מהם רצו לעברי בעוד כל השאר חידשו את הלחימה. חיילי המשמר ניסו לעשות הכל כדי לעצור את חייליו של קסטור מלהגיע אליי, אבל זה לא היה בתוכנית. חוץ מזה, החיילים של קסטור שחטו אותם בלי למצמץ. הייתי חייבת להפסיק אותם לפני שהם יהרגו.
"אל תעשו כלום!" פקדתי על החיילים שלי. ג'ונתן נעץ בי מבט מודאג אך לא הרפה מהאחיזה שלו בחרב, שהייתה צמודה לגרונו של אחד מחייליו של קסטור. "קחו אותי אל האידיוט." זרקתי לנתיניו של קסטור.
"תדברי בכבוד!" חייל אחד הניף את ידו וסטר לי.
"אני אדבר בכבוד כשתתייחסו אליי בכבוד." התנשפתי. עברו כמה ימים מאז הפעם האחרונה שעמדתי ליותר מעשר דקות. בעצם... עברו כמה ימים מאז הפעם האחרונה שהייתי בהכרה ליותר מעשר דקות. "אני דורשת שתיקחו אותי לקסטור."
"את לא בעמדה לדרוש משהו." תומאס גיחך בלעג.
ג'ונתן עילף את החייל שהחזיק והתקדם לעברו של תומאס בחרב שלופה. "הנסיכה בעמדה מושלמת לדרוש דברים."
"ג'ונתן, לא." הנדתי בראשי.
"תציית לנסיכה שלך, חייל," תומאס התגרה בג'ונתן. "קחו אותה לאדון."
"עוד הנחיות?" אחד החיילים שאחז בידיי שאל.
"לא." תומאס הניד בראשו.
"אני בא איתה," ג'ונתן נהם והסתכל עליי. "הבטחתי לאדוארד שאם אמצא אותך לא אתן לך ללכת לבד."
"הוא כאן?" שאלתי, פוערת את פי.
"חשבת שהוא לא יבוא?" ג'ונתן חייך חצי חיוך נבוך. "את הנסיכה שלו יותר משל כולנו."
"מרגש," תומאס אמר בשעמום. "קחו אותם לאדון."
ג'ונתן נעמד לידי ואחד החיילים שאחז בידיי עבר ואחז בידיו. "הו, רגע." הוא הסתובב, העיף אגרוף לפניו של תומאס ואז הסתובב חזרה. "זהו."
"ג'ונתן!" קראתי בטון נוזף, אך החיוך שהיה על פניי ביטל את השפעתו.
"מה?" הוא משך בכתפיו. "הוא אמר להם לקחת אותנו לקסטור ולא לעשות שום דבר אחר."
"תצעדו." החייל שהחזיק אותי דחף אותי קדימה והחל לגרור אותי לעבר היציאה מהטירה.
"איך ידעת שהם לא יעשו כלום?" לחשתי לג'ונתן.
"לא שמת לב, נסיכה?" הוא שאל.
"שמתי לב למה?"
"הם מוחות קטנים שנשלטים בידיי מוח אחד גדול אחד." ג'ונתן ענה לי. "הם לא יעשו משהו כשיש להם הוראות ברורות."
"למה עילפת את תומאס?"
"כי הוא נתן להם את ההוראות הברורות, עכשיו תורנו." ג'ונתן מלמל.
לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל ברגע שיצאנו מטווח ראייתם של חייליו של קסטור הוא השתחרר מאחיזתו של החייל שהחזיק אותו ובתנועה קלילה עילף אותו. החייל שאחז בי בהה בו בהלם, דבר שהקל עליי לעשות לו את אותו הדבר.
"וואו, הם ממש חלשים, אה?" שאלתי.
"כל אדם שנותן למישהו אחר לשלוט בו הוא חלש, נסיכה," ג'ונתן ענה לי. "עכשיו קדימה, נוציא אותך מכאן."
"מה לגבי כולם?"
"ההוראות של המלך היו ברורות – להוציא אותך מפה ואז לחזור להילחם, לא לעשות שום דבר אחר בין לבין." הוא אחז בזרועי.
"לא." הנדתי בראשי. "אני ממש לא מתכוונת לתת לכם לסכן את החיים שלי בזמן שאני אברח כמו פחדנית. הבטחתי שאני לא אברח יותר."
"את עקשנית, נסיכה." ג'ונתן נאנח.
"אבל אתה לא מתכוון לעצור אותי, נכון?" שאלתי.
"לא." הוא חייך חצי חיוך. "אני מפר פקודה ישירה מהמלך, אבל לא."
"הנה פקודה חדשה מהנסיכה – תעזור לי לאסוף את כולם ונעוף מפה!"
"היא לא מנוסחת בצורה של פקודה."
"לא אכפת לי."
-
אני וג'ונתן הספקנו לעשות חמישה צעדים לפני שקרסתי.
"נסיכה?" ג'ונתן תפס אותי לפני שהתרסקתי אל הרצפה.
"אני – תן לי רגע," אמרתי, מתנשפת, ועצמתי את עיניי.
ג'ונתן הידק את אחיזתו.
"סלינה?" קול מהוסס נשמע. קול מוכר ומהוסס, ליתר דיוק. לא פקחתי את עיניי, פחדתי מדי שזה סתם בראש שלי.
"מה קרה לה?" בעל הקול שאל, ורק כשג'ונתן ענה שהוא לא יודע הבנתי שזה נכון.
"אד." פקחתי את עיניי וניסיתי לחייך. יצאה לי רק עווית קטנה, אבל העיקר הכוונה.
"היי," הוא אמר, מחייך בהקלה, והעביר את משקלי מג'ונתן אליו. "התגעגעתי אלייך." הוא לחש באוזני.
"מה אתה עושה כאן?" נאנחתי. "לא התכוונתי לגרור אותך לבלגן שלי."
"את לא." הוא ליטף את שיערי. "אני בחרתי להיות כאן."
"ואם יקרה לך משהו זה יהיה באשמתי." טמנתי את ראשי בכתפו. התגעגעתי לזה. התגעגעתי אליו. הרבה יותר משאני יכולה להגיד במילים.
"את כועסת שאני כאן?" הוא הרחיק אותי מגופו והסתכל עליי בדאגה.
התלבטתי איך לנסח את מה שעבר לי בראש, אבל בסוף וויתרתי והנדתי בראשי. "אבל אולי כשנצא מכאן הכעס יבוא. כרגע אני פשוט שמחה מדי לראות אותך."
"לפני הנשיקה המרגשת והנוגעת ללב, אכפת לכם אם נזוז מכאן?" ג'ונתן שאל, מעט לחוץ. "הקסטורים יכולים לבוא בכל רגע."
"חצי מהם שוכבים מעולפים," אדוארד אמר וכרך את ידו סביב מותניי. "אין לקסטור כבר אנשים לשלוח."
השענתי את ראשי על כתפו והעברתי משקל לרגל אחת.
"אתה לא יכול לדעת," ג'ונתן אמר. "הם כמו ג'וקים – מתרבים מהר."
"אני אמורה לפחד מזה שאתה יודע את מהירות ההתרבות של הג'וקים?" שאלתי בגיחוך. אדוארד צחק בשקט.
"אין זמן לבדיחות," ג'ונתן אמר בטון בהול. "נצא מפה ואז."
"כשנצא מפה אני אוכל לספר עלייך כמה בדיחות שארצה?" שאלתי.
"כשנצא מפה את מוזמנת להשפיל אותי בפני כל הממלכה, אם זה מה שתרצי, נסיכה." הוא הנהן. "אבל כרגע אנחנו חייבים לצאת מכאן."
-
"את בטוחה?" אדוארד שאל אותי. "במאה אחוז?"
"במיליון," החזרתי לו והעברתי את משקלי לרגל הימנית שלי. "אתם יודעים מה לעשות, נכון?"
"חזרת על זה בערך עשר פעמים, אני חושב שאנחנו זוכרים," אדוארד אמר בטון ציני ומשום מקום הצמיד את שפתיו לשפתיי. "תשמרי על עצמך."
"גם אתם." ליטפתי את לחיו והעברתי את מבטי אל ג'ונתן. "תיזהר, אבא שלך מסתובב בחוץ."
"אבא שלי אף פעם לא הפחיד אותי, הוד מעלתך, אין ממה לדאוג." בעיניו בער הרצון לנקמה. "אני אשמח לפגוש אותו כדי להוכיח לו את זה."
"אל תיתן לפזיזות להתנגש בתוכנית," הוריתי לו.
"אל תדאגי, אני אהיה שם כדי לוודא שזה לא יקרה," אדוארד אמר.
"יופי." חייכתי חצי חיוך. "הלנה תשמח אם ג'ונתן יחזור בחתיכה אחת."
"איך – " הוא התחיל לשאול בטון המום.
"הייתה לי שיחה נחמדה עם אבא שלך." הושטתי את זרועי ומשכתי את השרוול למעלה כדי לחשוף את החתכים. "כמו שאתה רואה הוא נתן לסכין לדבר במקומו, אבל לפני שהוא עשה את זה הוא זרק משהו לגבי הלנה."
"אני הולך להרוג אותו," אדוארד סינן מבעד לשיניים חשוקות.
"אני איתך," ג'ונתן הסכים.
"תשתדלו להימנע מרצח, אני רוצה לסיים את השבוע הזה עם כמה שפחות נפגעים." החלקתי את השרוול חזרה למקומו.
"אני רוצה שהוא ימות!" אדוארד וג'ונתן אמרו בו זמנית.
"אני יודעת." הנהנתי. "פשוט... תשתדלו לדחות את זה לזמן אחר. אנחנו חייבים לעוף מכאן."
"אוקיי," אדוארד נאנח. "עוד משהו?"
"כן." הנהנתי. "אמרתי לטאק להבריח מהטירה שתי נשים, אני כמעט בטוחה לגמרי שהוא מחכה ליד הסוסים. תשלחו אותו חזרה לארמון."
"טאק בארמון," אדוארד אמר בטון מבולבל.
"לא, הוא לא." הנדתי בראשי. "הוא כאן."
"איך לעזאזל הוא הצליח?" ג'ונתן שאל.
"השד הזה..." אדוארד מלמל. "אל תדאגי, אנחנו נשלח אותו מכאן."
"אני סומכת עליכם." נשקתי לשפתיו של אדוארד וסובבתי את ראשי אל חזית הארמון, שם נלחמו ניקו וקסטור כאילו זה הדבר האחרון שיעשו בחייהם. "בהצלחה."
-
אדוארד וג'ונתן חזרו לתוך הארמון כדי לאסוף את החיילים שלנו ואני עשיתי את דרכי באיטיות לחזית הארמון. כשעמדתי במקום מספיק קרוב כדי שישמעו אותי אבל מספיק רחוק כדי שיהיה לי זמן לברוח, תחבתי שתי אצבעות לפי ונשפתי. שריקה חדה התגלגלה על פני השטח וגרמה לניקו וקסטור לעצור.
"סלינה!" ניקו קרא.
"היי." חייכתי חצי חיוך. "התגעגעת אליי?"
"תברחי!" הוא הורה לי.
"היא לא הולכת לשום מקום." קסטור נהם.
"באמת, דוד, תירגע," אמרתי, יורקת את המילה 'דוד' כאילו היא רעל.
"דוד?" ניקו שאל בבלבול.
"לא ידעת שקסטור הקטן הוא דוד שלנו?" שאלתי בטון ציני. "ועוד איזה דוד. לידו דוד בראיין נראה כסתם זר."
"מה עשית לה?" ניקו שאל בזעם, מרים את חרבו שוב.
"הוא – " מעדתי. "סליחה. הוא רוקן את הגוף שלי מדם. אם לא הייתי יודעת אחרת הייתי בטוחה שהוא ערפד."
"מה זה לעזאזל ערפד?" קסטור שאל ברוגז.
"לא משהו שאתה צריך לדעת." גלגלתי את עיניי. "הנקודה היא – אני לא נשארת."
"הו, את כן, נסיכה." הוא חייך חיוך אכזרי.
"באמת?" עשיתי צעד אחד לכיוונו. "ואם לא?"
"החיילים שלי ישמחו להזכיר לממלכה מי השליט האמיתי." הוא הסיט את חרבו של ניקו מגרונו.
"החיילים שלך לא במצב לציית לפקודות כרגע." משכתי בכתפיי. "הם... עסוקים."
"מה עשית?" קסטור נהם.
"אני לא עשיתי כלום, אני לא במצב לפגוע במישהו." ידעתי שזו טיפשות לחשוף בפניי היצור הזה את החולשה שלי, אבל הייתי חייבת להמשיך לדבר כדי להסיח את דעתו ממה שקורה בטירה.
"ילדה טיפשה," קסטור גיחך.
"אל תדבר אליה ככה!" ניקו הרים את חרבו שוב והניח אותה תחת סנטרו של קסטור. "תנועה אחת שלי תהרוג אותך, תשקול את המילים הבאות."
"אתה לא תהרוג אותי." קסטור צחקק. "אין בך דם של רוצח."
"אתה רוצה לנסות אותי?" ניקו שאל.
"אני אשמח," קסטור אמר בטון מתגרה. "תהרוג אותי."
ניקו היסס, ראיתי את זה בפנים שלו, ואני לא היחידה.
קסטור פרץ בצחוק. "כמו שאמרתי – אין לך דם של רוצח."
"יש לו דם יותר טוב משהיה לך אי פעם," ירקתי לכיוונו. "הוא, בניגוד אלייך, לא ישאיר ילדה יתומה."
"יש לך בת?" ניקו נשמע מזועזע. "מישהי הסכימה להביא איתך ילדה לעולם?"
"אתה רואה? אני לא היחידה שמזועזעת מהמחשבה."
"אני לא יצור כזה דוחה," קסטור סינן מבעד לשיניים חשוקות.
הו, עכשיו הוא מתעצבן. "בכלל לא." הנדתי בראשי. "זה לא שאתה רוצח ירוק ורירי עם שיניים מוזרות ו –" עצרתי את עצמי. "אה, רגע, אתה כן."
"לחזור שוב על הכל, נסיכה?" קסטור החזיר לעצמו את השליטה.
"ניקו לא שמע אותו." משכתי בכתפיי, ואז שמעתי את הנקישות שרק פרסות של סוס מסוגלות להפיק. "ומסתבר שהוא לא ישמע אותנו, ההסעה שלנו הגיעה."
"את לא הולכת לשום מקום." קסטור החל להתקדם לעברי במהירות. הוא לא ממש איטי, בזה אני מוכנה להודות, אבל אין לאדם, לא משנה עד כמה הוא מוזר, יכולת להתחרות בדהירה של סוס.
סטארלייט לא נעצרה עד שהיא הגיעה אליי, בדיוק כמו שפלאש לא נעצר עד שהגיע לניקו. "היה נחמד," אמרתי לקסטור.
"את לא הולכת." הוא נהם ושלף את חרבו.
"קדימה, סלינה," ניקו צעק ועלה על פלאש.
"להתראות," אמרתי לקסטור וטיפסתי על גבה של סטארלייט.
"הנסיכה בורחת!" הוא צרח, אבל אף אחד לא בא לעזור. מעולה, אדוארד וג'ונתן הצליחו. "שמישהו –" הוא המשיך לצרוח, אבל נראה היה שמשהו נתקל בו והוא נפל.
"שמישהו מה?" טאק הופיע לידו.
"טאק!" צעקתי. "אמרתי להם לשלוח אותך חזרה!"
"לא חוזר בלעדייך, נסיכה." הוא הניד בראשו ורץ לכיווני. הושטתי את ידי ומשכתי אותו אל האוכף.
"סרינה והבת שלה?" שאלתי.
"שלחתי אותן חזרה עוד לפני שאדוארד וג'ונתן הגיעו," הוא ענה.
"מעולה." הצמדתי את רגליי לבטנה של סטארלייט. "תחזיק חזק."
הסוסה האמיצה שלי נעמדה על שתיים ואז פרצה בדהרה מחוץ לטירה.
"שמישהו יתפוס אותה!" שמעתי את קסטור צועק מאחורי, אבל לא היה טעם. אני חופשיה.
"סלינה!" ניקו צעק. "באים אחרינו."
"מה?" קיוויתי ששמעתי אותו לא נכון.
"יש להם סוסים," הוא צעק.
"אדוארד, ג'ונתן," קראתי לבנים שישבו על הסוסים לפנינו. "הו, היי, שיי," הוספתי כשראיתי את בת דודי. "רוצו!"
"אנחנו חייבים לפתוח שער!" שיילין צעקה בעוד הסוס עליו רכבה פרץ בדהרה.
"אין זמן!" ניקו החזיר והגביר את מהירותו.
"לעזאזל," סיננתי. "אל תשחרר, טאק."
"אני יודע," הוא ענה בטון רועד והידק את אחיזתו בבטני.
"אל תפחד," מלמלתי ודחקתי בסוסה שלי. אני אהיה חייבת לה הרבה כשנחזור לארמון.
"אני לא." הקול שלו לא הפסיק לרעוד.
"ליער!" ניקו צעק. "אין להם סיכוי שם."
ידעתי שהוא צודק. הם לא יכנסו אחרינו ליער, מסוכן שם מדי, אפילו בשבילם.
החיילים של קסטור, שכנראה גם שמעו את ההוראה של ניקו, האטו את הקצב שלהם. חשבתי שזה תסימן טוב, אבל אז שמעתי את הסכינים. שמעתי את השליפה שלהן מהנדן כאילו הייתי ליד החיילים, ואז הרגשתי את הפגיעה שלהן. הן לא פגעו בי, לא הייתה להן דרך, הן פגעו בטאק.
"לעזאזל!" צעקתי. הרגשתי את אחיזתו של טאק בבטני נחלשת. "תחזיק מעמד." לחשתי לו ואז הוספתי צעקה, "טאק נפצע!"
"קצת יותר עמוק, אנחנו חייבים להסתתר," ניקו צעק. הצמדתי שוב את רגליי לבטנה של סטארלייט, בתחינה אחרונה למהירות. למזלי, היא הבינה. היא הגבירה את מהירותה עד כדי כך שהרגשתי כאילו עורי מתקלף מפניי.
רכבנו במשך שתי דקות לתוך היער עד שהחלטתי שאנחנו מספיק רחוקים. "עצרו." משכתי מעט במושכות, גורמת לסטארלייט לעצור בפתאומיות. ניקו, שיילין, אדוארד וג'ונתן נעצרו לידי. "תעזרו לי." ביקשתי. אדוארד קפץ מהסוס עליו רכב והוריד את טאק מסטארלייט. החלקתי אחריו ונתמכתי בה לרגע. לא חשבתי שהפגיעה הייתה כל כך חמורה, אבל אז ראיתי איפה הסכינים פגעו. "טאק." השתנקתי וכרעתי לידו. הנחתי את ידי תחת צווארו. הסכינים בצבצו מחזהו, דבר שלא ממש ציפיתי לו, בהתחשב בזה שהן נזרקו מרחוק ופגעו בגבו.
"תודה." הוא חייך אליי בקושי. "תודה על זה שהייתם המשפחה שלי כשאף אחד אחר לא – "
"אל תדבר כאילו אתה הולך למות." שיילין כרעה לידי. דמעות נצצו על לחייה.
"אתה לא הולך למות." הנדתי בראשי וכיווצתי את עיניי, נותנת לדמעה הראשונה לזלוג.
"אין לי זמן." הוא השתעל מעט וירק דם. "תגידו לרייצ'ל שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי." המילים שניסה להגיד חנקו אותו.
"אתה לא הולך למות." חזרתי על דבריי.
"סלינה, אל תתעקשי." הוא הניח את ידו בידי. הנשימות שלו נעשו כבדות מרגע לרגע. "יש עוד דבר אחד שאני צריך להגיד לכן."
"בבקשה, טאק," ייבבתי.
"החיילים האלה שזרקו את הסכינים." הדיבור שלו נחלש עד כדי כך שהייתי צריכה להתכופף כדי לשמוע. "הם היו ההורים שלי."
ואלו היו המילים האחרונות שלו.

-----

מהרגע שהעליתי את חיים כפולים, ידעתי שאיאלץ להגיע לפרק הזה. ידעתי שזה יבוא. הפרק הזה הוא הפעם הראשונה שלי - הרצח הראשון שלי - ובגלל זה אני זוכרת את הסוף שלו בעל פה.

אני אלך לי לסיים את הספר שאני קוראת, ונתראה מחר ^^

<>