חיים כפולים

פרק 34

"סלינה, אנחנו צריכים ללכת," ניקו אמר לאחר כמה זמן של שקט. הרמתי אליו מבט אך לא אמרתי כלום. אדוארד רכן לידי וכרך יד מנחמת סביב כתפיי. "בואי," הוא לחש לאוזניי ועזר לי לעמוד. "תפתח שער," הוא אמר לניקו.
ניקו הסתכל על גופתו של טאק ונאנח. הוא הושיט את ידו קדימה ושער סגול כהה נפתח מולנו. "אני אקח אותו."
"שיי," פלטתי בקול חנוק. אני לא היחידה שאיבדה את טאק, גם היא. היא נעמדה ושילבה את ידה בידי.
"אני אעזור לג'ונתן להעביר את הסוסים," אדוארד אמר, נשק למצחי ולקח את המושכות של סטארלייט ביד אחת ואת המושכות של הסוס עליו הוא רכב ביד אחרת.
"אני - אני אקח את טאק." ניקו נאנח והתכופף להרים את גופתו של טאק מהקרקע.
אנחה נרעדת נפלטה מפיה של שיילין ונהר של דמעות החל לזלוג מעיניה. הידקתי את אחיזתי בזרועה ולרגע שתינו תמכנו אחת בשנייה בצורה שווה. הרגע הזה נגמר כשהרגליים שלי רעדו תחתיי וכמעט התמוטטתי.
"תיזהרי," שיילין אמרה ועברה איתי באיטיות מבעד לשער. הופענו בחצר הארמון, שהייתה מלאה בחיילים. נראה שלכולם רווח כשהם ראו אותנו.
"סלינה!" שמעתי קריאה ואז שדה ראייתי נחסם בידי שיער חלק וארוך שזיהיתי כשיערה של מרילין. "אלוהים אדירים, את בסדר." היא התרחקה ממני קצת ורק אז שמתי לב שמיה בידיים שלה. "מה קרה?" היא בהתה בפניי.
"למה מיה כאן?" מחיתי את הדמעות מעיניי כדי לפנות מקום לדמעות חדשות.
"שיי, מה קרה?" היא התעלמה משאלתי. שיילין השפילה את ראשה אך לא אמרה כלום. "מישהו נפצע?"
החלפתי מבטים עם שיילין והנדתי בראשי. "לא משהו חמור."
"מישהו מת?" היא המשיכה לשאול.
השאלה שלה הייתה ישירה. ישירה מדי. קברתי את פניי בכתפה של שיילין ואז שמעתי את אדוארד וג'ונתן עוברים עם הסוסים.
"איפה ניקו?" מרילין שאלה בטון מבוהל.
"הוא כבר בא," אדוארד ענה לה בטון שקט.
"הוא -" השאלה נשארה תלויה באוויר.
"הוא בסדר גמור," ג'ונתן ענה.
הרמתי את ראשי מכתפה של שיילין ונעצתי באדוארד מבט מבעד לעיניים רטובות.
אדוארד שחרר את המושכות של הסוסים ומשך אותי אליו. קברתי את פניי בחזהו וניסיתי לא לחשוב על מה שיקרה בעוד כמה רגעים.
"הוא כאן," אדוארד לחש לי. הרמתי את ראשי וראיתי את ניקו סוחב את גופתו של טאק.
"אוי, אלוהים," מרילין לחשה.
"הוד מעלתך, האדון צ'ארלי שלח אותי לבדוק אם -" רייצ'ל רצה במורד המדרגות לעברנו בקריאות ונעצרה ברגע שראתה אותנו. "טאק?" היא הסתכלה על הגופה שבידיו של ניקו. דמעות החלו לעלות בעיניה. "מה...?" היא הלכה אחורה מספר צעדים.
"רייצ'ל - " השתחררתי מחיבוקו של אדוארד ועשיתי צעד לכיוונה, אך היא רצה חזרה לתוך הארמון. "רייצ'ל!" צעקתי והתחלתי לרוץ אחריה.
"סלינה, תחזרי לכאן, את לא במצב לרוץ," ניקו אמר לי.
לא עצרתי. לא אכפת לי.
-
אומנם רייצ'ל רצה לתוך הארמון, אבל הייתי בטוחה לגמרי שהיא יצאה לגן. זה היה המקום היחידי בו טאק הרגיש בבית כשהוא גר איתנו וזה המקום היחידי בו היא תרגיש קרובה אליו.
כשיצאתי מהכניסה האחורית של הארמון לא ראיתי כמעט כלום. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר והשמש עדיין לא זרחה. החושך אומנם לא היה מעוור, אבל בזמן השהייה שלי בטירה של קסטור החושים שלי איבדו מעצמם מעט. חשבתי להתחיל לצעוק לה, אבל אז שמעתי בכי. זה היה בכי מהסוג הזה שלא בוכים בפני אנשים אחרים. בכי שבוכים לבד, לתוך הכרית. בכי שאף אדם מלבדכם לא אמור להכיר. זה היה בכי שבור וכואב שכמעט גרם לי להתחרט על כך שאני שם. לרגע חשבתי שאולי אני צריכה לתת לרייצ'ל להתאבל לבד על מה שאיבדה, אבל הרגע הזה חלף כשהבנתי שאם אשאיר אותה לבד משהו רע עלול לקרות.
"רייצ'ל," קראתי. הבכי פסק. הוא הפך להתנשפות חרישית ואז לנשימות נרעדות.
"הנסיכה סלינה." הקול של רייצ'ל היה חלש. מאוד חלש. כל כך חלש, שאם היו פה עוד אנשים מלבדנו סביר להניח שלא הייתי שומעת אותו.
"איפה את?" שאלתי.
"כאן, הוד מעלתך," היא ענתה. לא הצלחתי לגלות מאיזה כיוון הגיע קולה, אך זה לא היה חשוב מפני שמספר שניות לאחר שענתה לי הרגשתי את זרועה על ידי. היא הובילה אותי כמה צעדים שמאלה ואז עזרה לי להתיישב.
"רייצ' - " ניסיתי להתחיל לדבר, אבל לא מצאתי מילים. איך אפשר לנחם מישהו כשאת בעצמך לא מוצאת נחמה?
"זו אשמתי," היא אמרה בטון שקט.
"ממש לא!" התנגדתי.
"ידעתי שהוא הולך ולא ניסיתי לעצור אותו." קולה רעד. "הייתי יכולה להגיד למלך שטאק מנסה להתגנב ו - "
"אל תחשבי ככה." כרכתי את ידי סביב כתפה וניסיתי לעצור את הדמעות ששוב לחצו על עיניי. היו יותר מדי אנשים להאשים, אך רק שני אשמים אמיתיים. יום אחד אני אמצא אותם ואדאג לכך שהם ישלמו על מה שהם עשו. "
"הוא הבטיח לי שהוא יחזור," רייצ'ל מלמלה ופרצה בבכי מחודש. "הוא אמר שהוא ייקח אותי יום אחד לבית שלו ויכיר לי את החיים ביער. הוא אמר שאנחנו נלך לבקר את הפיות." היא הניחה את ראשה על כתפי ולקחה נשימות נרעדות. נראה שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
"אני אקח אותך," הבטחתי לה. "אני אכיר לך את הפיות, אני אראה לך את הבית, אני אעשה כל דבר שהוא רצה לעשות ולא הספיק."
"אל תפגעי, הוד מעלתך, אבל זה לא יהיה אותו דבר." היא התרחקה מגופי וניסתה למחות את הדמעות מפניה, אבל ידעתי שזה מיותר - הן לא יפסיקו לזלוג, לא עכשיו. "אני מצטערת ש - "
"רייצ'ל, אל תתנצלי על כלום," ביקשתי ממנה. "אני נסיכה, אבל לפני זה אני בת אדם."
"הוד מעלתך, אולי כדאי שאקח אותך חזרה לכולם, את לא נראית טוב." נראה שרייצ'ל כמעט חזרה לעצמה, אך אני ידעתי שהיא רק רוצה להישאר לבד.
"אני יכולה לחזור לבד," אמרתי.
רייצ'ל פלטה משהו שנשמע כהכלאה בין גיחוך ליפחה. "את לא מסוגלת ללכת עד לשם בעצמך, נסיכה, את לא ממש רואה את הדרך."
"יש בזה משהו," הודיתי. "תעזרי לי?"
היא נעמדה ולקחה את ידי בכפות ידיה הקטנטנות. "זה התפקיד שלי, הוד מעלתך."
-
רייצ'ל תמכה בי כל הדרך לחדרי. כמובן שלא עליתי עשר קומות ברגל, הרי בקושי ללכת את המרחק הקצר בין החצר האחורית לארמון הצלחתי ללכת, אז עשר קומות ברגל היו גורמות לי לאבד את ההכרה. היא קראה לאחד השומרים, שמיד קרא לניקו, ואז עזרה לי לעבור בשער שניקו פתח לנו הישר לחדר שלי. החדר היה חשוך, ומקור האור היחיד היה הירח, שקרניו האירו את אדוארד, שישן על המיטה שלי. הבנתי שהוא נרדם בזמן שחיכה לי כשראיתי שהוא ישן מעל שמיכת הפוך ולא מתחתיה.
"תודה, רייצ'," אמרתי וליטפתי את ראשה. "לכי לישון, בסדר? וקחי לעצמך כמה ימי חופש."
"האדון צ'ארלי צריך אותי, הוד מעלתך," היא אמרה. העיניים שלה, שבעבר הביעו אושר ותמימות של ילדה, היו כהות מעצב. "אני צריכה לעזור לו."
"את צריכה לנוח, רייצ'ל." הנחתי יד על זרועה. "ואני בטוחה שצ'ארלי יסכים איתי."
"בסדר, הוד מעלתך." היא השפילה את ראשה וקדה.
"סלינה, רייצ'ל, כבר אמרתי לך." ניסיתי לחייך ללא הצלחה.
רייצ'ל הנהנה, קדה ויצאה מהחדר.
סגרתי את הדלת אחריה והשענתי עליה את גבי. היה קשה להעמיד פנים לידה שהכל בסדר, אבל ידעתי שאסור היה לי להראות חולשה. היא הייתה צריכה אותי, היא עדיין צריכה.
לקחתי מספר נשימות עמוקות והתחלתי ללכת בצעדים איטיים למיטתי. אדוארד נראה כמו פסל. אלמלא הייתי רואה את חזהו, שעלה וירד, הייתי בטוחה שהוא מת.
רציתי להתקלח, לשטוף מעצמי את הזוהמה של השבוע, אבל לא ידעתי איך להרתיח מים, אז וויתרתי על זה והסתפקתי בהעברת סמרטוט ספוג במים קפואים על גופי. זה לא היה הרבה, אבל זה היה יותר טוב מכלום.
החלפתי את בגדי האסירה שלי בפיג'מה חורפית ועליתי על המיטה. נזהרת לא לעשות שום תנועה שתעיר את אדוארד, נכנסתי מתחת לפוך והסתכלתי עליו. זה היה שבוע ארוך בלעדיו, והייתי מספיק ערנית כדי לבחון אותו ולראות מה השתנה. מה השתנה באשמתי. זיפים קטנים החלו להופיע על לחייו, שבדרך כלל היו מגולחות, וסביב שפתיו, שאיבדו מעט צבע בגלל הקור. רציתי לכסות אותו, אבל ברגע שניסיתי לקום שוב מהמיטה ראשי הסתחרר ונפלתי חזרה. אדוארד נאנח בשנתו והצטמרר. גבותיו היו מכווצות מעל עיניו וקמטי דאגה קטנים הופיעו ביניהן. שערו השחור היה פרוע יותר מבדרך כלל וגרם לי לרצות להעביר בו את ידי ולסדר אותו מעט. ידעתי שאם אעשה זאת אדוארד יתעורר בוודאות, אז החלטתי לספור את ריסיו כדי להעסיק את עצמי ולמנוע את הפיתוי. כשהגעתי למספר חמישה עשר, עיניו של אדוארד נפקחו. הייתי כל כך מרוכזת בספירה שהתנועה הקטנה הזו של עפעפיו גרמה לי לקפוץ בבהלה. אדוארד חייך חצי חיוך ודחף את עצמו מעט לכיווני. הוא הניח את ידו על גופי מעל הפוך בחיבוק ונישק את מצחי. "אני עדיין לא מאמין שאת כאן," הוא לחש.
"גם אני לא." נאנחתי. "תיכנס מתחת לשמיכה, אתה בטח קופא."
"אני מפחד לזוז," הוא הודה.
"אני לא חושבת ששמעתי אי פעם על פוביה מתזוזה." אמרתי בטון מהורהר.
אדוארד צחק והידק את חיבוקו. "אני מפחד שאם אזוז יותר מדי אתעורר ואגלה שאת לא כאן."
"זאת הדרך השייקספירית שלך להגיד שהתגעגעת אליי?" הנחתי יד על לחיו הקרה.
"כן." הוא צחק שוב ונשק לשפתיי. "וזו הדרך האדוארדית שלי להגיד בדיוק את אותו הדבר."
-
זו הייתה השינה הראשונה שלי השבוע ממנה התעוררתי בגלל כאב נפשי ולא פיזי. מועקה השתלטה עליי, ורק לאחר שניות הבנתי למה.
כשהלכתי לישון לפנות בוקר הייתי כל כך עייפה שלרגע שכחתי את כל מה שקרה. לא, שכחתי זו לא המילה המתאימה, הדחקתי זו המילה הנכונה. עכשיו, לאחר שהעייפות פחתה, מותו של טאק הכאיב לי כל כך והקשה עליי לנשום. הדמעות חנקו לי את הגרון. הנה אני, נערה בת שבע עשרה, שוכבת במיטה נוחה ומחובקת בידי מישהו אהוב בזמן שילד בן תשע נתן את החיים שלו בשביל שאחיה. מעולם לא תיארתי לעצמי שאוכל להיות כל כך אנוכית. דמעות החלו לזלוג מעיניי ונשימותיי הפכו לשטחיות. זה היה זוועתי, הכאב. אני בטוחה שהפעם היחידה שהרגשתי כך בעבר הייתה כשההורים שלי נרצחו. אני לא זוכרת את הכאב הזה, אבל הזיכרונות מאותו לילה עדיין מעט מטושטשים.
"למה יש לי מים על החזה?" אדוארד מלמל בטון ישנוני.
"זה כלום, תחזור לישון," סיננתי והשתחררתי מחיבוקו. זזתי לצד השני של המיטה וטמנתי את פניי בכרית, מרטיבה אותה בדמעות חמות.
"סלינה, את בוכה?" הפעם אדוארד נשמע ערני. הרגשתי תזוזה ורגע לאחר מכן הוא סובב אותי אליו וניגב את לחיי. "מה קרה?"
"טאק," לחשתי. אדוארד לא אמר מילה. הוא רק סידר את הכריות, נשען עליהן ומשך אותי להניח את ראשי עליו. הוא לא ניסה לנחם אותי, להגיד לי את כל הקלישאות המפגרות והלא אמינות. הוא פשוט ליטף את שיערי ונתן לי להתאבל בשקט. המילים היחידות ששמעתי ממנו היו לאחר דיי הרבה זמן, והן נלחשו לאוזניי. "אני כאן."
-
"הו, ממש לא!" קולו הזועם של ניקו נשמע בחדר והעיר אותי. מסתבר שנרדמתי שוב. הדמעות היבשות הקשו עליי לפקוח את עיניי, אבל לאחר מספר ניסיונות הצלחתי. שלחתי אליו חצי מבט מבעד לעיניים חצי פקוחות שקיוויתי שיראה לו שמה שהוא חושב כרגע רק חצי מעניין אותי. "למה אתם ישנים ביחד?"
"בבקשה תכבה את הרדיו," מלמלתי לאדוארד.
"שמעתי את זה," ניקו רטן. "קדימה, קומו מהמיטה."
"אתה לא הולך להרוג אותי?" אדוארד שאל בהפתעה.
"הו, כן," הוא הבטיח. "אבל לא עכשיו."
"אף אחד לא הולך להרוג אף אחד," אמרתי בטון חלש. "היה לי מספיק מוות לכל החיים."
"את בסדר?" נימת קולו של ניקו השתנתה לנימה מודאגת.
נאנחתי. "אני אהיה בסדר ברגע שיהרגו את הרוצחים."
"אני לא מדבר מהבחינה הזו. מישהו בדק אותך?" הוא שאל.
"אני לא צריכה שיבדקו אותי, אני בסדר גמור," רטנתי.
"את צוחקת?" אדוארד התיישב, הושיב אותי וסרק את פניי. "את חיוורת כמו קיר."
"יש קירות צבועים," מלמלתי והנחתי את ידי על ראשי, שהחל לפעום בכאב.
"אני אלך להביא את צ'ארלי," ניקו אמר. "תשים עליה עין."
"רגע!" קראתי, אך הוא כבר יצא מהחדר.
"למה לא אמרת לי שאף אחד לא בדק אותך?" אדוארד שאל.
"כי אני בסדר גמור," אמרתי. "באמת."
"היית שבוע שם. את יותר חתוכה מחתיכת עוף מסכנה שנקלעה לידיים של אמא שלי, שום דבר לא בסדר." הוא הניח את ידו על מצחי. "אני לא חושב שיש לך חום, אבל -"
"למה שיהיה לי חום?" שאלתי.
"זיהום?" הוא הציע בטון נבוך.
"אתה, ידידי הצעיר, רואה יותר מדי סדרות רפואה," נופפתי באצבעי מול פניו.
"אוקיי, שלושה דברים," אדוארד הרים שלוש אצבעות. "דבר ראשון - אני יותר גדול ממך, דבר שני - אני לא רואה סדרות רפואה בכלל ודבר שלישי - ידידי?"
"זה נשמע יותר טוב מלהגיד 'חברי הצעיר'," אמרתי בהיגיון.
אדוארד פתח את פיו כדי להגיב אך כניסתם של צ'ארלי וניקו לחדר גרמה לו לסגור אותו ולשבת בשקט.
"איפה רייצ'ל?" שאלתי את צ'ארלי.
"נתתי לה כמה ימי חופש," הוא ענה, התקדם לעבר מיטתי וכשהגיע אליה הניח את תיקו על הרצפה לידה.
"מה אתה הולך לעשות?" אדוארד שאל.
"בתור התחלה אני אבקש מכם לצאת מהחדר. ברגע שאסיים לבדוק את הנסיכה אתם תוכלו לחזור," צ'ארלי ענה לו.
"למה אנחנו צריכים לצאת מהחדר?" חשד פשט על פניו של אדוארד.
"תירגע." הנחתי את ידי על זרועו. "צ'ארלי מכיר אותי מהרגע שנולדתי, אין לך מה לדאוג."
"זה גם מה שחשבת לגבי אבא של ג'ונתן, אבל מסתבר שטעית," אדוארד אמר בכעס.
"אדוארד," ניקו אמר בנימה מזהירה.
"זה בסדר, הוד מעלתך," צ'ארלי הרגיע אותו. "האדון הצעיר דואג לנסיכה, זה טבעי." מבטו של צ'ארלי עבר לאדוארד. "אתה מוזמן להישאר."
"ומה לגבי?" ניקו שאל.
"יש לך דברים לעשות, הוד מעלתך, לא?" צ'ארלי נעץ בניקו מבט.
"הכל מוכן?" ניקו נשמע מופתע.
"מה מוכן?" שאלתי.
צ'ארלי וניקו החליפו מבטים שהבהירו לי שיש משהו שהם לא רוצים שאדע.
"בלי תירוצים," הוריתי להם.
"צ'ארלי צודק, אני באמת צריך לעשות כמה דברים." ניקו החל ללכת לאחור. "אבל תקראו לי ברגע שהוא יסיים לבדוק אותך."
"תעצור," פקדתי עליו. הוא נעצר. "עשרה צעדים קדימה." שילבתי את ידיי. הוא לא זז. "מה אתה מסתיר?"
"כלום," הוא אמר בטון שהוכיח לי שהוא משקר.
"ניקו..."
"בסדר, בסדר." הוא נאנח. "ביקשתי מצ'ארלי להכין את הגופה של טאק לקבורה."
לא אמרתי מילה. אדוארד הסתכל עליי בדאגה אבל לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו חזרה. "מתי?" שאלתי, מרגישה את הדמעות המוכרות עולות בעיניי.
"בשקיעה," ניקו ענה לי. "אני אלך עכשיו לבדוק אם חסר משהו."
"לך," מלמלתי. אדוארד החליק את ידו סביב מותניי והניח את סנטרו על ראשי.
ניקו הנהן ויצא מהחדר.
"אל תחשבי על זה עכשיו, נסיכה," צ'ארלי אמר לי ואז פנה לאדוארד. "תסדר את הכריות ותעזור לה להישען עליהן, אני לבינתיים אכין את הדברים."
"איזה דברים?" שאלתי בחשד בזמן שאדוארד עשה את מה שצ'ארלי אמר לו.
צ'ארלי התכופף לרגע ואז התיישר, מחזיר בידו מזרק גדול ומבחנה.
"הו, לא, ממש לא!" קבעתי ונעזרתי באדוארד להישען לאחור. "רוקנו ממני מספיק דם בשבוע האחרון."
"בדיוק, הוד מעלתך," צ'ארלי החל לנקות את קצה המזרק. "אני צריך לבדוק מה הם עשו לך, ואחת הדרכים היא לבדוק את הדם שלך."
"ומה הדרכים האחרות?" שאלתי.
"אין." צ'ארלי משך בכתפיו.
"אבל אמרת 'אחת הדרכים', מה שאומר שיש עוד כמה," אמרתי בהיגיון.
"מפחדת?" אדוארד שאל בטון מקניט.
הכיתי את זרועו ונעצתי מבט בצ'ארלי. "תעשה את זה."
-
לאחר שצ'ארלי מילא את המבחנה הוא לקח אותה ואת תיקו ויצא מהחדר. הוא לא אמר מילה, דבר שהדאיג את אדוארד ושעשע אותי.
ניסיתי לשכנע את אדוארד לתת לי לפתוח שער ולרדת למטה, אבל הוא התעקש שאסור לי לזוז עד שצ'ארלי יחזור וייתן לנו את התוצאות של הבדיקות, אז במקום זה החלטתי שאני זקוקה למקלחת.
"את רוצה שאקלח אותך?" חיוך ערמומי עלה על פניו של אדוארד.
דחפתי אותו בניסיון לגלגל אותו מהמיטה, אך הוא בקושי זז שני סנטימטרים. "לך לקרוא להלנה."
"אני לא מאמין," הוא הניד בראשו ויצא מהמיטה. "את מעדיפה שאישה זרה תקלח אותך במקום חבר שלך."
"לך כבר!" טמנתי את ראשי בכרית כדי שלא ישים לב לסומק שפשט בלחיי.
הוא צחק. "אני כבר חוזר, אל תזוזי."
"אין לי לאן," מלמלתי ורק כששמעתי את הדלת נטרקת הרמתי את פניי מהכרית.
אדוארד חזר לחדר לאחר כמה דקות והלנה אחריו. ברגע שהיא ראתה אותי היא שמטה את המגבות שהחזיקה ורצה לכיווני. לרגע חשבתי שהיא עומדת לחבק אותי, אך הדבר היחיד שהיא עשתה היה לקוד בפניי ולמלמל כמה היא שמחה לראות אותי.
"גם אני שמחה לראות אותך, הלנה." ניסיתי להסתיר חיוך והתיישבתי. "אכפת לך לחמם לי מים למקלחת?"
"זו העבודה שלי, הוד מעלתך." היא קדה והלכה לעבר האמבטיה. היא הצמידה את ידה לדפנות העץ והאמבטיה התמלאה בשניות במים שהעלו אדים. לאחר שהיא הכניסה את ידה ווידאה שהמים בטמפרטורה הנכונה היא ניגשה לפינת החדר, לקחה את המחיצה האדומה ופרשה אותה ליד האמבטיה, מסתירה אותה מאיתנו.
"תעזור לי," ביקשתי מאדוארד והסרתי את הפוך מרגליי.
"להתקלח?" הוא שאל וקם מהמיטה.
"מצחיק," עשיתי לו פרצוף. הוא צחק והעמיד אותי.
"את מסוגלת ללכת?"
"אני לא נכה." גלגלתי אליו את עיניי ועשיתי צעד אחד שכמעט גרם לי ליפול. הוא הרים גבה. "אבל אולי אני זקוקה למעט עזרה."
"אני אעזור לה," הלנה יצאה מאחורי המחיצה ולקחה אותי מזרועותיו של אדוארד. היא הובילה אותי לאמבטיה ואז סובבה את מבטה וחיכתה עד שאפשוט את בגדיי ואכנס למים. את זה, תודה לאל, הייתי מסוגלת לעשות ללא עזרה.
"הלנה, נכון את חושבת שזה מוזר שסלינה נותנת למישהו שהוא לא חבר שלה לקלח אותה?" אדוארד שאל.
ידיה של הלנה, שבאותו רגע חפפו את שיערי, נעצרו לרגע. "בכלל לא, אדוני." היא ענתה לו.
"אדוארד, תפסיק להציק לה," רטנתי.
"אני רק אומר ש - " הוא התחיל להגיד ואז השתתק.
"ש...?" שאלתי.
"כלום," אדוארד מלמל. לא הבנתי מה גרם לו לשתוק עד שניקו ביקש ממני להזדרז כי הוא וצ'ארלי צריכים לדבר איתי.
הלנה שפכה מים על ראשי, ריססה חומר בעל ריח קלוש של וורדים על שיערי ואז הושיטה לי שתי מגבות והלכה לעבר הארון כדי להביא לי בגדים.
כרכתי מגבת אחת סביב שיערי כדי ליבש אותו ומגבת שנייה סביב גופי בגלל אותה סיבה. עד שהלנה חזרה עם הבגדים אני כבר הייתי יבשה לגמרי. בזמן שהתלבשתי הלנה סובבה אליי את גבה, וכשסיימתי הובילה אותי חזרה למיטתי והחלה לסרק את שיערי.
"אני יכולה לעשות את זה לבד," מלמלתי וניסיתי לקחת מידה את המסרק.
"לא, את לא," צ'ארלי אמר.
"מה?" שאלתי ללא הבנה.
"סלינה, כשבדקתי את הדם שלך גיליתי כמה דברים," הוא ענה.
"כמה דברים?" אדוארד שאל והתיישב לידי. הלנה לא הפסיקה לסרק את שיערי.
"את תהיי בסדר גמור," ניקו הבטיח. "כבר דיברתי על זה עם צ'ארלי, אבל יש בעיה אחת."
"על מה לעזאזל אתם מדברים?" שאלתי בכעס.
"סלינה, את עברת הרבה בשבוע האחרון, והכלים בהם הקסטורים השתמשו לענות אותך לא היו... נקיים במיוחד," צ'ארלי החל להסביר. "הם גרמו לזיהום."
"אבל אני בסדר!" התעקשתי.
"לא, את לא." ניקו הניד בראשו. "את מעמידה פנים שאת בסדר, אבל כולנו רואים שכואב לך."
"הלנה, את יכולה להפסיק," מלמלתי. הלנה הפסיקה להבריש את שיערי ויצאה מהחדר. "אמרת כמה דברים." הסתכלתי על צ'ארלי.
"מלבד זיהום אני מתחיל לראות סימנים של התייבשות, ובדם שלך נמצאו שאריות של ארס," הוא העביר את מבטו לניקו. "עדיין לא זיהיתי איזה ארס, אך אין סיכוי שזה משהו מסוכן מדי, אחרת היית במצב הרבה יותר גרוע."
"אז מה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו את תיכנסי מתחת לשמיכה ותנוחי עד שצ'ארלי יגלה למי שייך הארס שזורם לך בדם," ניקו ענה לי.
"כמה זמן זה ייקח?" אדוארד שאל.
"יומיים, שלושה, שבוע," צ'ארלי נאנח. "אני לא בטוח."
"רגע, אבל ההלוויה של טאק היום." נעצתי בניקו מבט חודר. הוא הזיז את ראשו כדי לא להסתכל בעיניי.
"את לא חזקה מספיק," הוא מלמל.
"לא אכפת לי," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות.
"את לא הולכת," ניקו התקדם לעבר הדלת וסימן לצ'ארלי לעקוב אחריו.
"אני לא שואלת אותך." שילבתי את ידיי.
הוא הסתובב לרגע וחייך אליי חיוך ציני. "חבל, כי אין לך ממש ברירה."
"ניקו, בבקשה," התחננתי. ידעתי שאני יכולה להמשיך להתווכח מעכשיו ועד לשנה הבאה ולא לקבל את מה שאני רוצה, אבל באותה מידה ידעתי שתחנונים יעבדו בשבילי הרבה יותר טוב.
"את לא חזקה מספיק וזה מסוכן," הוא אמר בעקשנות.
"אבל אני חייבת להיות שם!"
"לא, את לא!" הוא כמעט צעק.
"אני לא הייתי שם בשביל אמא ואבא, אני אהיה שם בשביל טאק." אמרתי ושילבתי את ידיי בעקשנות. ידעתי שאחרי המשפט הזה אין סיכוי שהוא לא ייתן לי ללכת.
"היא תוכל לשבת במהלך הטקס, אדוני," צ'ארלי הציע בטון מהוסס.
ניקו נאנח. "בסדר."
-
חצי שעה לאחר השיחה עם ניקו כולנו עמדנו ביער בו טאק חי כדי לחלוק לו כבוד אחרון. למרות שהיחידים שראיתי היו ניקו, מרילין, שיילין, אדוארד, רייצ'ל, צ'ארלי וארבעה שומרים שנשאו את הארון בו שכב טאק הייתה לי הרגשה שאנחנו לא לבד. האמת היא שהייתי בטוחה שהפיות מסתתרות מבעד לעצים.
בור קטן, בדיוק בגודל של הארון, נחפר כמה מטרים מביתו של טאק. זה לא היה מקום קבורה רגיל, אבל טאק אהב את החיים ביער, ואלמלא הייתי מכריחה אותו לבוא לגור איתנו אולי הוא עוד היה כאן איתנו במקום בתוך ארון קטן.
"אתם מוכנים?" צ'ארלי שאל. ניקו החליט שהוא ינהל את הטקס וזה היה בסדר גמור מבחינתי, גם ככה הייתי בטוחה שלא אצליח לדבר.
אחזתי ביד אחת את ידו של אדוארד וביד השנייה את ידה של שיילין ולחצתי אותן. שניהם השיבו לי לחיצות ושיילין אף הניחה את ראשה על כתפי.
"תתחיל," ניקו מלמל.
"יש כמה סוגי פרידות," צ'ארלי פתח. קולו היה מעט עמוק, שונה מהקול הרגיל שלו. "פרידה מאדם אהוב שנוסע למקום חדש ומשאיר אותך מאחור, פרידה מבן זוג מנסיבות שאינן בשליטתנו או אפילו פרידה מדבר קטן כמו שרשרת או טבעת שהלכו לאיבוד, אך הפרידה הקשה מכל היא פרידה מאדם אהוב שהולך בשבילי המוות. פרידה כזו היא דבר שמכריח אותך לוותר ולמסור משהו הלאה, משהו שאתה אוהב. היא יכולה לקחת ממך הכל, לשאוב כל טיפת כוח שיש בך ולשנות את האישיות שלך מהקצה אל הקצה. היא יכולה להוביל אותך לנקודות שפלות שאתה יודע שהאדם שהלך לא היה רוצה שתגיע אליהם אך אין לך ברירה כי זהו הצורך הנפשי שלך." צ'ארלי עצר לרגע כדי לתת לנו לעכל את דבריו. רייצ'ל בכתה בשקט. לחצתי את ידה של שיילין וסימנתי לה להסתכל עליה. היא שלחה אליה מבט, שחררה את ידה מידי והלכה לעברה. "היום אנחנו נפרדים מגיבור," צ'ארלי המשיך. "הגיבור הזה איבד את חייו עוד לפני שממש התחילו כדי שהנסיכה שלנו תוכל לחיות ולעזור למלך שלנו להציל את המימד שלנו." הוא התכופף והרים מהאדמה קופסת עץ שחורה אליה לא שמתי לב בכלל. "הדברים שיש בקופסה הזאת הם דברים שיעזרו לידידנו לזכור מי הוא היה בעולם שעליו איננו יודעים דבר," צ'ארלי הסביר, פתח את הקופסה והוציא ממנה אדמה חומה. הנחתי את ראשי על כתפו של אדוארד. "אדמה מיער הרוחות, שיזכור מאין בא." האדמה זלגה מאצבעותיו של צ'ארלי בחזרה לקופסה. "עלה מהעץ בו גר, שידע מי הגן עליו כל השנים האלו." צ'ארלי הניח את העלה חזרה בקופסה וכשהוציא אותה בפעם השלישית היא הייתה מעט רטובה. "מי נחל שכושפו בידי פיות, כדי שלא ישכח שבעולם עדיין קיים הטוהר." טיפות טפטפו מידו של צ'ארלי חזרה אל הקופסה.
צ'ארלי סגר אותה והתקדם לעבר ארונו של טאק.
"חכה!" קראתי והסרתי את הצמיד שנתנה לי אימי מידי. "תכניס גם אותו בשבילי," הושטתי את הצמיד לצ'ארלי. "כדי שאדע שיש מישהו ששומר עליו."
צ'ארלי לקח את הצמיד, הניח אתו בתוך הקופסה, סגר ואז הניח אותה בתוך ארונו של טאק. "תורידו אותו," הוא ציווה על השומרים.
הם הניחו את הארון בעדינות וניקו גרם לאדמה להיערם עליו. זהו, זה נגמר.
"טקס מקסים," שמעתי קול מוכר מאחורי. "חבל שהבת שלי לא זכתה לכזה."
השומרים שלפו את חרבותיהם ואני, מבלי להסתובב, ידעתי מי שם.
זה היה ה- "אבא הטוב", המענה שלי, הבוגד. זה היה לארקס.

---
אז... איך כולן מרגישות? היי, סופ"ש! אני יודעת שחלק מכן לא לומדות היום, ואלו שכן... תתעודדו, יש לכן מחר חופש! חופש זה טוב! חופש זה בריא! חופש זה חופש!!!
כן, אני מדברת שטויות. זה קורה כשאני לא רוצה לדבר על נושא מסוים. כמו על העובדה שבערך עוד שבועיים שלושה הסיפור הזה יהיה גמור ואני לא בטוחה שיש לי מה להעלות לכן... אולי בכל זאת אעלה את חאה"ש. אני מזהירה - הוא הרבה רמות מתחת לחיים כפולים. המון. אלא אם יקרה נס ואסיים לשכתב את ב.מ, ואז אוכל לשבת לכתוב את הסיפור שאני באמת רוצה להעלות לכאן כמו שצריך... טוב, זו לא הדאגה שלכן. נתראה מחר, ושיהיה לכן סופ"ש מהנה ^^