חיים כפולים

פרק 18

"סלינה גרסייה, מסקנות מהסרט?" אדוארד אמר והתמתח, משליך מעליו את הפוך.
"אני רוצה אריה." אמרתי ברצינות גמורה.
"את לא שפויה." הוא הניד בראשו.
"מעולם לא טענתי אחרת." אמרתי בגיחוך.
"הגיע הזמן לחזור הביתה?" הוא שאל אותי.
"אני חושבת שכן, שיילין מחכה לי ערה." אמרתי באנחה.
"אני לעולם לא אבין למה בנות חייבות לספר לחברות שלהן את כל הפרטים על הדייט שלהן." הוא הניד בראשו והלך לעבר ההגה.
"גם אני לא, אבל מי אני שאלך נגד הזרם?" גיחכתי ונעמדתי לידו.
"את תמיד הולכת נגד הזרם." הוא מלמל והתעסק עם כמה כפתורים.
"זה דבר טוב?" שאלתי.
"כל דבר שקשור אלייך הוא דבר טוב." הוא הבזיק לעברי חיוך.
"כן, כל דבר." מלמלתי לעצמי בעוד מחשבות על הקסטורים ממלאות את ראשי. אם הוא באמת היה מכיר אותי הוא לא היה מדבר ככה. לא כל דבר שקשור אליי טוב, להיפך, רוב הדברים הקשורים אליי דווקא רעים. המוות של ההורים שלי, הפציעה של ניקו, המלחמה.
"הכל בסדר?" אדוארד העיר אותי מהרהוריי.
"אה," התנערתי. "כן, למה?"
"השתתקת. מה קרה?" הוא שאל.
"סתם, חשבתי לעצמי." חייכתי עליו חצי חיוך.
"אפשר לשאול על מה?" הוא הסתקרן.
"אפשר לשאול, אבל אני בוחרת שלא לתת תשובה." עניתי קצרות.
"את תספרי לי מתישהו?"
"אולי." עניתי תשובה לא מחייבת. "עוד כמה זמן נגיע חזרה?"
"את ממהרת?" הוא שאל.
"לא." הנדתי בראשי.
"עוד עשר דקות בערך." הוא ענה והמשיך לשחק עם הכפתורים וההגה.
"אוקיי." הנהנתי וחזרתי להתיישב על הספסל.
"מה קרה?" אדוארד שאל.
"אני לא יודעת לאן לחזור." אמרתי בכנות.
"לבית של קסנדרה, לא?" הוא שאל בבלבול. "אין לך מקום אחר."
"ניקו לא גר ברחוב, אתה יודע." אמרתי בגיחוך.
"לא, לא חשבתי ש..." הוא השתתק והתיישב לידי. "תחזרי לקסנדרה, היא תדאג לך."
"כן," אמרתי בנימה לא משוכנעת. קסנדרה תדאג לי. ברור. יותר הגיוני שחדי קרן יתחילו לעופף בשמיים.
"מה קרה עם קסנדרה?" אדוארד שאל אותי.
"מה קרה איתה?" החזרתי שאלה.
"לא יודע..." הוא העביר את ידו בשיערו. "בכל פעם שאנחנו מדברים עליה את משתתקת ומתכנסת בעצמך."
"זה לא קשור אליה, אני סתם עייפה." אמרתי ופיהקתי מעט כדי להוסיף לדברי אמינות.
"בואי." אדוארד כרך את ידו סביב מותני ושילב את אצבעותיו באצבעותיי. "תנוחי קצת."
הנחתי את ראשי על כתפו אך לא עצמתי את עיניי. לא היה טעם. בקרוב נחזור לנמל, ואז אני אצטרך לבחור לאיזה בית לחזור. לפעמים, חיים כפולים יכולים להיות נטל ענקי.
-
"אז... מה החלטת?" אדוארד שאל אותי לאחר שיצאנו מהנמל.
"אני אחזור לבית של קסנדרה." עניתי לו. זאת לא הייתה האמת, אבל אם הייתי אומרת לו שאני חוזרת לבית של ניקו, הוא היה רוצה לקחת אותי עד לבית שלו.
"בואי." הוא סימן לי והצביע על מכונית משפחתית כסופה. "לקחתי את האוטו של אבא, אני מקווה שלא אכפת לך."
"תכננתי ללכת ברגל." אמרתי במעט ביישנות.
"עם הנעליים האלה?" הוא גיחך והצביע על הנעליים ששיילין הביאה לי. "את שונאת את הרגליים שלך?"
"יש משהו בדברייך." הודיתי.
"קדימה," הוא חייך ופתח את הדלת. "קפצי פנימה."
גיחכתי מעט ונכנסתי מבעד לדלת הפתוחה. האוויר הדיף ריח מתוק מדי של משהו לא ברור. עיקמתי את אפי. "למה אנשים חושבים שריח של עץ ריחני יותר טוב מריח של מכונית?"
"אמרתי לך, זה האוטו של אבא." אדוארד נכנס לתא הנהג. "אבל אני אפתח חלונות בשבילך."
"תודה." גיחכתי וחגרתי את עצמי.
אדוארד כנראה לחץ על כפתור כלשהו, כי ארבעת החלונות שברכב החלו לרדת. הוא התניע את הרכב, והחל לנסוע. "סלינה, מה הדבר שהכי מפחיד אותך?" שאל אותי לפתע.
"אני לא יודעת." עניתי בכנות. "מאיפה השאלה הזו באה?"
"לא רציתי שקט מביך." הוא הסביר בלי להסיר את עיניו מהכביש.
צחקקתי והנדתי בראשי. "לשאול אישה מה הפחד הכי גדול שלה היא לא הדרך הטובה ביותר למנוע שקט מביך." הערתי ומוללתי קצוות שיער בידיי.
"יש לך דרך יותר טובה?" הוא שאל.
"לא כרגע," הודיתי. "אבל תהיה לי," השתתקתי. "מתישהו."
"אז עד שתהיה לך, תעני על השאלה." הוא הציע.
"אבל כבר עניתי, אני לא יודעת." אמרתי.
"אוי, באמת. חייב להיות לך פחד אחד." הוא אמר.
"יש לי הרבה יותר מפחד אחד, אבל כרגע לא עולה לי כלום לראש. מה הפחד שלך?" העברתי את השאלה אליו.
הוא ליכסן את מבטו לעברי ואז החזיר אותו לכביש. "לאבד את האנשים שחשובים לי." ענה.
"זה גם אחד הפחדים שלי," אמרתי והשענתי את ראשי לאחור.
"זה פחד של כל אדם בעולם." הוא אמר בהיגיון.
"כן." אמרתי למרות שלא ממש הסכמתי איתו. לקסנדרה אין את הפחד הזה, אף אחד לא חשוב לה חוץ מהמעמד שלה.
"הנה זה בא." אדוארד נאנח.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"שתיקה מביכה." הוא אמר.
"לא כל שתיקה היא כזו, יש שתיקות טובות." אמרתי והעברתי אליו את מבטי.
"נכון," הוא הסכים איתי. "אבל השתיקות בינינו מפחידות אותי."
"למה?" שאלתי במעט שעשוע. "אני עד כדי כך מאיימת?"
"לא, ברור שלא," הוא הניד בראשו.
"אז?" שאלתי והעברתי את מבטי לחלון. שמתי לב שכבר נכנסנו לשכונה שבה גרה קסנדרה.
"כשאת שותקת זה נראה כאילו את חושבת על משהו רציני, וזה מפחיד לא לדעת על מה את חושבת." הוא אמר ועצר את הרכב ליד הבית של קסנדרה.
אמרתי "אה" קטן, ולא הוספתי מילה. הבנתי אותו. הוא יודע רק על חצי מהחיים שלי, ועל החצי האחר אסור שידע. פיהוק קטן נפלט מפי וגרם לאדוארד לצחקק.
"קדימה, היפהפייה הנרדמת, הגיע הזמן ללכת לישון." הוא אמר לי.
חייכתי חצי חיוך נבוך והתרתי את החגורה. "נתראה מחר?"
"אלא אם כן את מתכננת לברוח לעוד שבוע ולעשות לי התקף לב." הוא אמר בטון מתגרה.
"אתה מנסה לתת לי רעיונות?" החזרתי בטון שובב.
"חס וחלילה!" הוא אמר בבהלה מזויפת.
פתחתי את דלת המכונית והנחתי רגל אחת בחוץ. "תלך לישון כשתגיע הביתה, אתה מתחיל לדבר שטויות."
"מתחיל?" הוא גיחך.
"יותר מהרגיל." הסברתי את עצמי, ואז רכנתי לעברו ונשקתי ללחיו. לא ידעתי למה, אבל הרגשתי שפרידה במילים 'לילה טוב' לא מספיקה במקרה הזה.
אדוארד חייך חיוך נבוך שגרם לי לצחוק מעט. "לילה טוב." אמרתי ויצאתי מהרכב. טרקתי את הדלת ועליתי במדרגות לעבר ביתה של קסנדרה.
חיכיתי מספר שניות עד שאדוארד נסע, ואז הורדתי את החיוך מהפנים ופתחתי שער. אני שונאת לחיות חיים כפולים.
-
יצאתי מהשער בחדר שלי ומצאתי את ניקו שוכב על המיטה וזורק בגדים על הקיר. בהתחלה לא ממש התייחסתי לזה, אבל אז ההבנה חלחלה למוחי. ניקו נמצא בחדר שלי, על המיטה שלי, וזורק את הבגדים שלי על הקיר.
"ניקו, מה אתה עושה?" שאלתי בחשד.
"מחכה לך." הוא ענה בשלווה וזרק חולצה על הקיר.
"ולמה אתה זורק את הבגדים שלי על הקיר?" המשכתי לשאול.
"בשלב מסוים התחלתי להשתעמם." הוא הסביר.
"או- קיי," אמרתי בטון מוטרד. "למה חיכית לי?"
"איפה היית?" הוא התעלם מהשאלה שלי.
"בים." משכתי בכתפיי.
"עוד פעם?" הוא שאל בחשד. "עם מי?"
"ניקו, למה אתה מתחיל לחקור?" התחמקתי מהשאלה שלו.
"אני רוצה לדעת עם מי אחותי הקטנה הבריזה מהאימון שלה." הוא משך את עצמו לישיבה והשעין את גבו על הכריות שלי.
"אני לא הברזתי." מחיתי. "אני רק-"
"- אמרת משהו לא נכון כדי שתוכלי להתחמק מאימון?" הוא השלים אותי. "את צודקת, זה לא נקרא להבריז, זה נקרא לשקר."
"לא דיברתי איתך בכלל." רטנתי.
"נכון, אבל שיילין כן." הוא אמר.
"ומה היא אמרה לך?" שאלתי.
"שיש לך ענייני בנות." הוא גלגל את עיניו.
"ואיפה השקר?" שאלתי בטון מעט מתגרה.
"ענייני בנות אמורים להשאיר אותך מתפתלת מכאבים בחדר." הוא ענה לי.
"ברצינות?" רטנתי. "למה רק מחזור נחשב ענייני בנות?"
פניו של ניקו האדימו מעט. "מה עוד יכול להיות ענייני בנות?"
"אולי יצאתי עם מישהו." אמרתי והתחלתי לקפל את הבגדים ולהכניס אותם לארון.
"יצאת עם מישהו?" שמעתי תנועה מכיוונו של ניקו.
"זה תלוי," אמרתי וסובבתי אליו את מבטי לכמה שניות.
"במה?" הוא שאל.
"אם אתה אח מגונן מדי או לא." עניתי.
"אני? מגונן מדי?" הוא אמר בביטול. "מה פתאום."
"אוקיי, אז יצאתי עם מישהו." אמרתי והכנסתי חולצה לארון. שלוש, שתיים, אחת, ו-
" אני רוצה לדעת שם, שם משפחה, גיליון ציונים, עבר פלילי, עבר עם בנות, מצב-" ניקו החל למנות בקשות.
"אתה לא מגונן בכלל." אמרתי בטון משועשע.
"נכון," הוא רטן. "איפה הייתי? אה, כן, מצב בריאותי."
"אני לא מתכוונת לבקש ממנו את כל זה." הסתובבתי אליו והלכתי לשבת לידו.
"אפשר לדעת איך קוראים לו?" הוא שאל בטון עוקצני.
"אדוארד." דחפתי אותו עם כתפי. "ועוקצנות לא תוביל אותך לשום מקום."
"אדוארד?" מבטו של ניקו הפך למבולבל. "זה לא זה ש-"
"זה כן." קטעתי אותו.
"אז למה יצאת איתו?"
"למה אתה חושב שהיא תספר לך משהו?" שיילין התפרצה לחדר. "בואי לפה." היא אחזה בזרועי.
"איה, למה?" רטנתי והשתחררתי מאחיזתה.
"הוא לא אמור לחקור אותך, אני אמורה לחקור אותך!" היא אמרה בכעס.
"אנחנו יכולים לחקור אותה ביחד." ניקו הציע.
"היי, לא!" מחיתי.
"זה הגיוני," שיילין הודתה. "אתה יצור הגיוני."
"תודה." ניקו אמר בטון גאה.
"אין לי זכות דיבור בעניין?" שאלתי בכעס.
"לא." שניהם ענו לי בפשטות.
"ואם אני אחליט לא לענות על כלום?" המשכתי לשאול.
"יש לי דרכים להוציא מידע מאנשים," שיילין נעצה בי מבט מאיים.
"מפחיד." אמרתי בטון אדיש. כנראה שיילין וניקו ראו בטון הזה את האישור להתחיל לחקור, כי הם ירו לעברי שאלות בקצב מסחרר.
"לאן הוא לקח אותך?"
"מה עשיתם?"
"התנשקתם?"
"הוא נגע בך?"
"דיי!" צעקתי. "הוא לקח אותי לשיט, ראינו מלך האריות, לא התנשקנו, והוא רק חיבק אותי," עניתי על כל השאלות. "אתם מוזמנים להזיז את הישבנים שלכם מהחדר שלי ולתת לי לישון, להתראות!"
"לא סיימתי." ניקו אמר.
"סיימת." אמרתי והתחלתי לגרור אותו לעבר הדלת.
"לא, לא סיימתי." הוא התנגד.
"אני סיימתי לענות על שאלות, מה שאומר שאתם סיימתם לשאול אותן. לילה טוב!" אמרתי לו ולשיילין.
"את מרגיזה." שיילין רטנה.
"אני חיה עם זה." משכתי בכתפיי ודחפתי אותה מאת ניקו אל מחוץ לחדר שלי.
"אנחנו לא אוהבים אותך יותר." ניקו רטן.
"גם אני לא, לילה טוב." טרקתי את דלת החדר והחלפתי את בגדיי לפיג'מה.
"לילה טוב," ניקו אמר, ושיילין מלמלה משהו.
קפצתי על מיטתי ועצמתי את עיניי. סוף-סוף לישון.
-
"סלינה, קומי." ניקו התפרץ לחדר שלי.
"לא, לישון." רטנתי והתהפכתי.
"אין זמן לזה." הוא מלמל והשליך מעליי את הפוך.
פקחתי עת עיניי לחריץ דק, וכשראייתי התבהרה ראיתי שהוא עומד מולי במדי צבא. "מה קרה?" קפצתי. כל זכר לעייפות נעלם.
"תנחשי." הוא אמר במעט לעג.
באמת? הם לא אמיתיים.
"אין צורך להיות מגעיל," מלמלתי וקמתי מהמיטה.
"תתלבשי," הוא זרק עליי חולצה שחורה ומכנס שחור. "אני אחכה לך מחוץ לחדר." הוא רץ וסגר אחריו את הדלת.
"הקסטורים באמת צריכים להתחיל לענוד שעון." רטנתי כשראיתי שהשמש עדיין לא עלתה והחלפתי את בגדיי. נעלתי נעלי ספורט שחורות, ויצאתי מהחדר. "מה עכשיו?" שאלתי את ניקו, שעמד במה שאמר וחיכה לי מחוץ לחדר.
"תרדי למטה, שיילין ומרילין מחכות לך, אתן יוצאות מפה." הוא אמר.
פתחתי שער. "כמו תמיד."
-
"אני לא מאמינה שאנחנו בורחות שוב." שיילין רטנה בעודנו עושות את דרכנו לעבר בקתה קטנה בקאריה שאמורה להיות מוגנת. כשיצאתי מהשער, שיילין ומרילין אמרו לי שהפעם אנחנו לא עוברות מימד, אלא נשארות בקאריה.
"אין ברירה." מרילין אמרה בעצב והסתכלה בכמיהה על הארמון. היא ערסלה בידיה את מיה הקטנה והצמידה אותה לבית החזה שלה. ידעתי שאם אני אציע לקחת את מיה, היא תרוץ חזרה לארמון ותילחם לצידו של ניקו בדיוק כמו שההורים שלי נלחמו אחד ליד השנייה.
"עוד קצת." הצבעתי על הבקתה המוארת שהייתה במרחק של חמישים מטרים לפנינו.
"שלוש נסיכות והמלכה, היום זה יום המזל שלנו." קול נחשי נשמע מאחורי וגרם לשערותיי לסמור. לעזאזל, איך לא שמענו אותם?
שיילין, מרילין ואני הסתובבנו באיטיות, ומצאנו את עצמינו עומדות מול שלושה יצורים אדומי עור שחייכו חיוך שחשף פה שחור.
מרילין מעדה לאחור, או לפחות זה מה שהם חשבו. ידעתי שהיא מנסה להרחיק את מיה מהם כמה שיותר.
"וואו." אמרתי בתדהמה מזויפת. "אתם עד כדי כך לא חשובים לקסטור?"
"אנחנו הלאוסטיירס, אנחנו בדרגה הבחירה ביותר בצבא-" אחד מהם התחיל להגיד, אך פיהוק מכיוונה של שיילין עצר אותו.
"תספר למישהו שזה מעניין אותו." היא אמרה בטון משועמם.
שניים מהם הסתכלו אחד על השני, ואז על האדמה. אש החלה להתלקח סביבנו במעגל וכלאה אותנו.
"עכשיו זה מעניין אתכן?" אחד מהם שאל בטון ערמומי וגרם לשניים האחרים לצחוק.
קימטתי מעט את אפי לנוכח הסירחון שעלה מהאש. "לא, לא ממש."
"באמת?" השמאלי הרים את ידו וגרם לאש לגבור.
מיה החלה לבכות. מרילין כיסה את פיה בשמיכה כדי שלא תשאף הרבה מהעשן.
"אותן האש לא מעניינת, אבל אותי היא מעניינת מאוד." דמות לבושה בבגדים כחולים הופיעה מולנו. לא ראיתי את פניה, הן כוסו ברעלה.
"האש מעניינת את גבירתי?" הימני שאל וחייך חיוך מבחיל.
"מאוד," הדמות, כנראה אישה, ענתה לו. "במיוחד כשהיא כבויה." היא עשתה תנועה בידה שגרמה למים לפרוץ מהאדמה ולכבות את הרש סביבנו.
"זה לא הגיוני." מלמלו השלושה.
"אתם רוצים לראות למה אני מסוגלת באמת?" הדמות שאלה בטון שובב.
שלושת הלאוסטיירס הסתכלו אחד על השני וברחו. היצורים הבכירים ביותר בצבא של קסטור. בטח.
"תודה." מלמלתי לעבר הדמות והתקדמתי לעברה. "אני סלינה, ואלו הן-"
"אני יודעת, הוד מעלתך." הדמות קדה והסירה את הרעלה מפניה. שיער בלונדיני גלש על כתפיה, ועיניה הכחולות נצצו בתבונה.
"היי." שיילין אמרה בטון מופתע, היא זיהתה אותה.
"מי את?" שאלתי.
האישה התקדמה והושיטה את ידה. "אקווה, הוד מעלתך." 

---
הרגע הבנתי משהו. הפרק האחרון שאני מעלה בגיל 18 הוא פרק 18 (אני חוגגת 19 ביום רביעי. ווהו.), ופרק 19 יהיה הראשון שאעלה בגיל 19 (תודו שחידשתי)... אממ.
שיהיה לכן המשך שבוע מקסים, ונתראה ביום שישי ^^