חיים כפולים

פרק 27

שבוע עבר מאז שרוקסנה סיפרה את הסיפור על אוליבר, והוא הפסיק להטריד אותי בערך ביום שלמחרת. הבנתי שאין טעם להתעסק במשהו שקרה מזמן ולא יכול לפגוע בי עכשיו, ומיקדתי את כל תשומת ליבי בדרך בה אספר לאדוארד על הממלכה. רציתי שהוא יהיה בהכתרה שלי, דבר שנתן לי רק כמה ימים לחשוב על דרך לספר לו. נותר עוד שבוע עד להכתרה, והבנתי שאם אני מחפשת זמן לספר הכל – זה היום. סביר להניח שאדוארד יצטרך קצת זמן לעכל את הכל, שבוע זה לא הרבה זמן, אבל אין לי יותר מזה.
היום התחיל כרגיל. שש שעות לימודים מייגעות, הפסקות משעשעות והרבה רטינות על כך שאנחנו לומדות יותר מדי חומר שלעולם לא נשתמש בו.
כשהלימודים הסתיימו, אדוארד ווליאם ליוו את שיילין ואותי לבית אך לא נשארו. אדוארד היה צריך ללכת לשמור על אנני וויליאם היה עייף והחליט ללכת להשלים כמה שעות שינה. קבעתי להיפגש עם אדוארד בשבע בערב וסגרתי את דלת הבית בתקווה שאוכל להתנהג כמו וויליאם וללכת לישון. השבוע הסירו לי את התחבושת מהרגל, ומהרגע שזה קרה קת'רין, ניקו ועוד כמה אנשים שמעולם לא פגשתי טרטרו אותי מצד לצד בניסיון להכין אותי להכתרה שתתקיים בשבוע הבא. הייתי זקוקה לשינה, אך לצערי, ניקו לא חשב כמותי.
ברגע שסגרתי את הדלת הוא קפץ מהסלון וגרר את שיילין ואותי חזרה לממלכה. לא אמרנו מילה כשהוא הוביל אותנו במנהרות מתחת לארמון והכניס אותנו לגלאדיס, המנהרה בה התאמנו בפעם הראשונה, אבל כשהוא אמר את שם השיעור, לא יכולנו לשתוק.
"לחימה על עקבים?" חזרתי על דבריו בתקווה שיגיד לי ששמעתי לא נכון.
הוא הנהן והצביע על פינת החדר, שם נחו זוג סנדלים שהעקב שלהם היה בערך בגובה של ניצב החרב שלי.
"אתה צוחק עליי," הסתכלתי על הסנדלים בחשש. "אני לא יודעת ללכת על דבר כזה, אתה מצפה ממני להילחם עם זה?"
"אני לא מצפה ממך להילחם עם זה," ניקו אמר וגרם לאנחת רווחה להיפלט מפי. "אני רוצה שתנעלי את זה בזמן שאת נלחמת."
"אתה לא שפוי." שיילין מלמלה. ניקו התעלם ממנה ורקע ברגלו על הרצפה החלקלקה. זקיף עלה מהקרקע והתנפץ ברגע שהגיע לגובה מותניו של ניקו. מרין ומלין, שמסתבר שהוחבאו בתוך הזקיף הזה, נפלו ברגע שהוא התנפץ.
"ברצינות?" הרמתי גבה.
"מה?" ניקו שאל.
"יכולת להביא את החרבות איתך בלי הקטע של הזקיף המתנפץ." עניתי.
"ואיפה הכיף בזה?" הוא שאל בטון שובב.
"אתה הולך להכריח את שיילין ואותי להתאמן בנעליים שהעקב שלהן בגובה שלי, אני חושבת שהכיף נשאר חוץ למערה." אמרתי בטון ציני.
"אוי, תפסיקי להתבכיין," הוא אמר בטון לועג. "קדימה, תנעלו את הנעליים ונתחיל. תראו לי מה אתן יודעות לעשות לפני שאני אתן לכן בכלל להשתמש בחרבות."
אני ושיילין נעצנו בו מבטים רצחניים והחלפנו את הנעליים הנוחות שלנו במכונות הרצח המכונות "נעלי עקב".
"אוקיי, בזהירות. מחליק כאן." ניקו עזר לנו לעמוד, וכשראה שאנחנו לא מחליקות נעמד מולנו ושילב את כפות ידיו מאחורי גבו. "בעיטה סיבובית," הוא הורה. "זה הדבר הכי פשוט שאני יכול לבקש מכן לעשות."
ידעתי שהוא צודק, בעיטה סיבובית זה תרגיל כל כך פשוט שהייתי משוכנעת שאני יודעת לבצע אותו מתוך שינה. הרמתי את רגלי הימנית בתור הטעייה וכשניסיתי לתפוס תנופה עם רגלי השמאלית החלקתי. מסתבר שלבצע תרגילים עם עקבים יותר קשה מלבצע אותם מתוך שינה.
"שום מילה!" פקדתי על ניקו ושיילין, מרימה אליהם מבט מהרצפה.
"שוב," ניקו אמר בלי להסתכל עליי. "והפעם תנסי להישאר על הרגליים."
נאנקתי ומשכתי את עצמי לעמידה. זה עומד להיות אימון ארוך.
-
"תעמדי על הרגליים, תפסיקי להחליק, תתפסי את החרב כמו שצריך, את בועטת כמו בחורה," מלמלתי לעצמי את כל הדברים ששמעתי מניקו היום. "הבזק חדשות – אני באמת בחורה!"
"תפסיקי להתלונן," ניקו הגיח מאחורי בריצה ואז האט את הקצב. "היית שונאת אותי אם הייתי מרחם עלייך."
"הו, אני שונאת אותך גם עכשיו, אל תדאג." רטנתי.
"ברור," הוא גלגל את עיניו בזלזול ונעמד מולי, גורם לי לעצור. "את באמת מתכוונת לספר לאדוארד הכל?"
"כן," עקפתי אותו. "אל תנסה לשכנע אותי לסתום את הפה, זה לא יעזור."
"אני לא," הוא חזר ללכת לידי. "אבל את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
"כן," אמרתי בטון נחרץ. "הוא בוטח בי ונמאס לי לשקר לו."
"השאלה היא אם את בוטחת בו."
"אין לי סיבה שלא." משכתי בכתפיי.
"עוד לא פגשתי אותו אפילו, איך אני יכול לדעת שאפשר לבטוח בו?" ניקו שאל.
"אה, אז בשביל זה כל השיחה הזו." נפל לי האסימון. "אל תדאג, ניקו, אם אני מחליטה לבטוח במישהו סימן שיש סיבה."
"אני אשמח לשמוע אותה." הוא נעצר, גורם לי לעצור.
ניסיתי לנסח משפט, אבל לא הצלחתי, אז במקום זאת משכתי בכתפיי. "הוא חבר שלי."
"זו לא סיבה מספיק טובה." ניקו שילב את ידיו. "סיבה אחרת."
התשובה שהייתי אמורה לתת לו גרמה לי להסמיק ולנשוך את שפתיי. "אני לא מתכוונת להגיד לך."
"בסדר," הוא הסתכל עליי במבט חוקר. "לכי."
"ברצינות?" שאלתי. היה לי מוזר מדי שהוא משחרר אותי מהר כל כך בלי לתת לו תשובה.
"לכי כבר," הוא דחף אותי, מחייך חצי חיוך. "ותשתדלי לא להלחיץ אותו יותר ממה שצריך."
"לא לספר לו על קסטור?" הרמתי גבה.
"תספרי, אני פשוט מציע לך להשמיט את החלק לגבי זה שהוא מנסה להרוג אותך עכשיו. חבל סתם להלחיץ אותו."
"כן, כי כל שאר החלקים לא ילחיצו אותו," אמרתי בטון ציני. "מי ילחץ מזה שחברה שלו היא חתיכת יצור מוזר ממימד אחר?"
"את לא יצור מוזר, ואדוארד יודע את זה," ניקו אמר בקול עיקש.
"אתה מגן עליו?" שאלתי בטון מתגרה. "וואו, לא חשבתי שהיום הזה יגיע."
"טוב, מרילין ואני דיברנו והבנתי שכל עוד את מאושרת איתו והוא שומר מרחק של עשרה מטרים ממך הכל בסדר." הוא משך בכתפיו.
"עשרה מטרים?" הרמתי גבה.
"לפחות כשאתם לידי."
"חמישה." התחלתי להתמקח איתו.
"שישה." הוא החזיר.
"ארבעה."
"שמונה."
"חצי מטר ואנחנו לא נחזיק ידיים."
"עשינו עסק."
-
לאחר שנפרדתי מניקו נכנסתי לחדרי וגיליתי שקת'רין והלנה מחכות לי כבר שעה וקצת. מסתבר שהיום היו אמורות להיות המדידות האחרונות של השמלה ושכחתי. אופס.
ניסיתי לשכנע אותן לוותר על היום ולעשות את זה מחר, אבל מבט אחד מקת'רין השתיק אותי. טכנית, אני לא אמורה לקבל ממנה פקודות, אבל כשהיא עצבנית היא כל כך מפחידה שאני שוכחת מהפרטים הטכניים.
פשטתי את בגדיי, עצמתי את עיניי ועמדתי בשקט בזמן שהיא השחילה את השמלה על גופי והחלה לנעוץ בה סיכות. כבר מהיום הראשון קת'רין אמרה שאין שום סיכוי שהיא תיתן לי לראות את השמלה יום לפני ההכתרה, ואני למדתי שלא להתעקש. ידעתי שהלנה לא תיתן לקת'רין להפוך את השמלה לבגד קרקס, אז הייתי רגועה.
כשהן סיימו עם השמלה, הן הסירו אותה מגופי וביקשו ממני לפתוח את העיניים. פקחתי את עיניי בחשד ונאנקתי. הן לא רציניות.
"אני לא אצליח ללכת על דבר כזה," נעצתי בנעליים שקת'רין החזיקה מבט מפוחד. "אני לא מצליחה להסתכל עליהן אפילו."
"אוי שטויות," קת'רין אמרה בטון ענייני והושיטה לי אותן. "תמדדי אותן."
"ידעתי." גלגלתי את עיניי.
"מה ידעת?" הלנה שאלה בטון מבולבל.
"ניקו נתן לי להתאמן היום עם נעליים שהעקב שלהן בגובה שלי, אתן נותנות לי למדוד עכשיו את הנעליים האלו, זה אומר רק דבר אחד." התחלתי להתהלך בחדר.
"ומה זה אומר בדיוק, נסיכה?" קת'רין נשמעה משועשעת.
"אתן וניקו זוממים לשבור לי את הרגל לפני ההכתרה!" האשמתי אותן.
"נסיכה, את מוכנה להפסיק להשתטות ולנעול את הנעליים כבר?" קת'רין החלה לאבד סבלנות.
"הן יהרגו אותי, ישברו לי את הרגליים ואז יהרגו אותי שוב!" מחיתי.
"אלו רק נעליים!" קת'רין אחזה בידי בחוזקה והכריחה אותי לשבת על מיטתי. "תמדדי!"
"אוקיי," אמרתי בטון מפוחד ולקחתי את הנעליים מידיה. כבר הזכרתי שהיא ממש מפחידה אותי לפעמים?
"תודה לאל," אנחת רווחה נפלטה מפיה והיא עזרה לי לעמוד."איך הן?"
"אני לא בטוחה," עיקמתי את פי. "אני אמורה להרגיש כאילו דוקרים לי את הרגליים בסכינים?"
"כן!" קת'רין מחאה כפיים. "עכשיו תוריד את הנעליים, אני לא רוצה שתהרסי אותן."
צחקוק עדין נשמע מכיוונה של הלנה, שהשפילה את מבטה ברגע שהסתכלתי עליה.
"אל תדאגי, גם אותי זה משעשע." אמרתי וחלצתי את הנעליים. הושטתי אותן לקת'רין וקפצתי על מיטתי, לבושה רק בבגדים תחתונים היות וקת'רין לא נתנה לי אפילו הזדמנות להתלבש לאחר שסיימה לסדר לי את השמלה. "עכשיו, אתן יכולות ללכת ולהשאיר אותי לבד?"
"נערה חצופה," קת'רין סיננה, אך שלא כמו בפעמים הקודמות, הפעם נשמעה חיבה בקולה. "גם ככה יש לנו הרבה עבודה. בואי, הלנה."
"ברשותך." הלנה קדה ויצאה אחרי קת'רין מהחדר. ברגע שהדלת נסגרה קפצתי מהמיטה, שלפתי מהארון את החולצה והמכנס הראשונים שראיתי והתלבשתי. הפגישה עם אדוארד במרחק של שעתיים, ועדיין אין לי מושג מה להגיד לו.
שקלתי להפיל את זה עליו בבת אחת, לספר הכל בלי לנשום ולחכות לתגובה שלו, אבל הבנתי שזה לא הוגן מצידי. אני לא הייתי רוצה שמישהו שאכפת לי ממנו יבוא ויספר לי שהוא יצור מוזר מעולם אחר בלי הקדמה טובה.
לבסוף החלטתי לוותר על הניסיונות לחשוב מה להגיד ואיך להגיד ופשוט לאלתר כשיגיע הרגע. אני ואדוארד ביחד כבר שלושה שבועות, אני בהחלט מסוגלת לדבר איתו בצורה רגילה ובוגרת על מקום שמוסתר מהעולם כבר אלפי שנים. אני חושבת.
יצאתי למרפסת שבחדר שלי והתיישבתי על המעקה, משלשלת את רגליי מטה.
"אם את נופלת, אפשר לקבל את החדר שלך?" קולה של שיילין נשמע מאחורי וגרם לי לקפוץ קפיצה קטנה.
"אם אני נופלת אני חוזרת בתור רוח רפאים ודוחפת אותך מפה." לא הסתובבתי אליה.
"כן, בטח." היא גיחכה והתיישבה לידי. "חשבת כבר על מה שאת הולכת להגיד לאדוארד?"
"אני פשוט אספר את האמת. בלי להסתיר כלום." משכתי בכתפיי. "טוב, אולי אני אשמיט את הקטע שהרוצח של ההורים שלי מנסה לרצוח אותי ואת כל המשפחה שלי, אבל חוץ מזה אין לי מה להסתיר."
"אני גאה בך, את יודעת?" שיילין שאלה ולכנסה מבט אליי.
"למה?" שאלתי, מסיטה את השיער שהרוח שהחלה לנשוב העיפה לעיניי.
"מצאת מישהו שאת בוטחת בו מספיק כדי להכיר לו את המקום ממנו באת. רוב האנשים לא מוצאים את האדם הזה או לא מוצאים את האומץ בשביל לעשות את זה." היא ענתה.
"אומץ זה להסתכל לבן אדם שחשוב לך בעיניים ולספר לו את האמת ברגע שהוא פוגש אותך. אני לא אמיצה, אני פחדנית, חיכיתי יותר מדי זמן." הנדתי בראשי. "זה לא משנה. היום הכל יתגלה, והבחירה אם לקבל את זה או לא תהיה של אדוארד."
"חשבת מה יקרה אם הוא לא יקבל את זה?" קולה של שיילין היה עדין, כאילו ניסתה לרכך את משמעות המילים כמה שיותר, אך זה לא עזר. הן כאבו בדיוק כמו שהיו כואבות אם הייתה צועקת אותן.
"אני בוטחת בו מספיק כדי לדעת שהוא לא יברח. ככה או ככה, הוא ידבר איתי ואז יחליט." משכתי בכתפיי.
"ואם הוא יחליט שהוא לא יקבל את זה?" שיילין התעקשה.
משכתי בכתפיי ועצמתי את עיניי, מקווה שכך המילים שאוציא מפי יכאבו פחות. "אז אני פשוט אמשיך הלאה."
-
שעה וקצת לאחר השיחה עם שיילין החלטתי לעבור לחוף הים. הייתי אמורה להיפגש אם אדוארד גם ככה, ואיכשהו מראה הגלים תמיד מצליח לסדר לי את המחשבות. טוב, כמעט תמיד.
התהלכתי הלוך ושוב לאורך אותה רצועת חוף, טובלת את רגליי במים הקפואים וחיכיתי שאדוארד יגיע. לא נתתי לעצמי לשקוע במחשבות על מה שיהיה, מה שאגיד ומה תהיה התגובה שלו. קיוויתי שאני עושה את הדבר הנכון, אבל ידעתי שרק כשאדוארד יגיע אני אדע בוודאות.
"אני מניח שאני לא היחיד שהקדים." אדוארד צעק מהקצה השני של החוף. חייכתי חצי חיוך ונופפתי אליו.
הוא התקדם אליי בריצה קלה ואסף אותי לחיבוק. "כמה זמן את מחכה?"
"לא הרבה," שיקרתי ונשכתי את שפתי התחתונה.
"אה – אה." הוא הסתכל עליי במבט שהוכיח בבירור שהוא לא מאמין לי. "למה לא התקשרת אליי? הייתי בא יותר מוקדם."
"אין לי פלאפון, זוכר?" גלגלתי את עיניי.
"אה, נכון." הוא העביר את ידו בשיערו. "תזכירי לי למה אחיך לא מוכן שתתקדמי למאה העשרים ואחת?"
"זה אחד הדברים שרציתי לדבר איתך עליהם," הסטתי את שיערי אל מאחורי אוזניי. "תלך איתי קצת?"
"אני אלך איתך עד לקצה היקום ואחריו אם תבקשי," הוא אמר בטון דרמטי ואז צחק ושילב את אצבעותיי באצבעותיו. "לאן את רוצה ללכת?"
"לשום מקום. סתם, על החוף," עניתי. "בוא."
"על מה את רוצה לדבר?" הוא שאל.
"אנחנו ביחד כבר שלושה שבועות, ו – "
"נמאס לך ממני?" הוא קטע אותי בטון מעט משועשע.
"אפילו לא בצחוק." דחפתי את כתפו. "והחלטתי שהגיע הזמן שתדע כמה דברים שלא סיפרתי לך בהתחלה."
"אני מקשיב." הוא הכניס את היד שלא אחזה בי לתוך כיס מכנסיו.
"אתה זוכר שלפני כמה שבועות אמרת שאתה יודע שאני מסתירה משהו?" שאלתי. הוא הנהן. "אני לא אגיד לך שצדקת. את זה כבר אמרתי לך אז, אבל עכשיו אני הולכת לספר לך מה הסתרתי, ואני מקווה שלא תברח."
"סלי," הוא נעמד מולי, מחזיק בפניי ומצמיד את מצחו למצחי. "אני אוהב אותך, את יודעת את זה. שום דבר לא יגרום לי לברוח ממך."
הנהנתי והנחתי את ראשי על כתפו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה וקיוויתי שאחרי שישמע את מה שיש לי להגיד לו, עדיין יחשוב ככה. הוא עטף אותי בחיבוק מחמם ונישק את ראשי. "די, נסיכה, את יכולה לספר לי הכל."
הרמתי אליו מבט ונשמתי נשימה רועדת. "בוא, אני חושבת שיהיה לך יותר קל לעכל בישיבה." שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו ולקחתי אותו לעבר השובר גלים. טיפסנו על הסלעים והתיישבנו למעלה. "אני לא יודעת איך להתחיל," מלמלתי בעצבנות והשפלתי את מבטי אל ידיי. "אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד."
"בלי לחץ, אני כאן." הוא אמר בטון רגוע. הרמתי אליו מבט וחייכתי חצי חיוך.
"אתה תחשוב שאני משוגעת לגמרי."
"עברתי את השלב הזה כבר מזמן," הוא אמר בניסיון להצחיק.
"אוקיי," לקחתי נשימה עמוקה. "אדוארד, אני לא מפה."
"זה הכל?" הוא הרים גבה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"כל ההקדמה והלחץ רק בשביל להגיד לי שלא נולדת בארץ?" הוא כמעט צחק. "מאיפה את?"
"אד, אני לא התכוונתי לארץ." הנדתי בראשי. "התכוונתי למימד הזה."
"ברור שאת לא מהמימד הזה, היופי שלך לא יכול להיות אנושי." הוא צחק וניסה לחבק אותי.
"די." זזתי ממנו. החיוך נמחה מפניו. "אני לא צוחקת, אדוארד."
"מה זאת אומרת לא מהמימד הזה?" הוא הסתכל עליי כאילו השתגעתי. יופי, ממש התחלה מעולה.
"אני רוצה שתבטיח שתקשיב עד הסוף. אני לא אאשים אותך אם תברח, תחשוב שהתחרפנתי או כל דבר אחר." ביקשתי ממנו.
הוא הזדקף והנהן בהיסוס. "אני מבטיח."
"אני לא נולדתי כאן. האמת היא שעד גיל עשר בכלל לא ידעתי שהעולם הזה קיים," פתחתי. "אבל
בגיל עשר הכל הסתבך."
"סלינה, זה לא מצחיק." אדוארד הסתכל עליי במבט מעט חושש.
"אני יודעת." הנדתי בראשי. "בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להחליט לספר לך."
"לספר לי מה? הדבר היחיד שאת עושה הוא לזרוק משפטים לא מובנים על העבר שלך." הוא נשמע מעט מיואש.
"הבטחת שתיתן לי לספר הכל," אמרתי בטון מאשים.
"אני יודע, סליחה." הוא נרגע. "תמשיכי."
"נולדתי במימד אחר, קאריה." הסתכלתי לרגע על פניו, שקפאו, והמשכתי. "נולדתי בתור הנסיכה הראשונה שנולדה לממלכה הגדולה, שגם היא נקראת קאריה. המימד עצמו מורכב מעשר ממלכות, לכל ממלכה מלך ומלכה, ולכל אדם שחי בו יש כוחות."
"אוקיי, אני יודע שהבטחתי לא לקטוע אותך, אבל כוחות, ברצינות?" אדוארד נאנח. "סלינה, אם את רוצה להמציא משהו – "
"ידעתי שאני לא צריכה לספר לך," גלגלתי את עיניי בכעס וניסיתי למחות את הדמעות שהחלו לזלוג מהן.
"היי, לא התכוונתי לזה," הוא אמר בטון מבוהל. ידיו עטפו אותי וסנטרו הונח על קודקודי. "אני מצטער, תמשיכי לספר."
ידעתי שהכעס שלי טיפשי. אני זו שהסתרתי ממנו דברים ואני זו שלא יודעת איך לספר אותם. הוא אמור לכעוס עליי.
השענתי את ראשי על כתפו והמשכתי לדבר. "כשהייתי בת עשר, רצחו את ההורים שלי," אמרתי ישירות. לא מצאתי טעם לנסות לרכך את הדברים. הם ישמעו נוראיים ככה או ככה. "האדם שרצח אותם ניסה לרצוח גם אותי, אז ניקו שלח אותי לכאן." לקחתי נשימה נרעדת ועצמתי את עיניי. "הגעתי לכדור הארץ חסרת זיכרונות וחסרת משפחה, והדברים התדרדרו במהירות."
"מה קרה?" אדוארד שאל בטון דואג. לא ידעתי אם הדאגה היא בגלל מה שאני מספרת לו או בגלל שהוא חושב שהשתגעתי.
"התגלגלתי מבית יתומים אחד לאחר, עד שהגעתי לקסנדרה," אמרתי.
"רגע, אמרת שלא היו לך זיכרונות, אז איך את יודעת שאת מ- מקאריה?" קולו של אדוארד רעד כשהוא ביטא את שם הבית שלי.
"ביום ההולדת האחרון שלי התחלתי לחלום על דברים. לא על דברים חשובים, אני מניחה. סתם ימים רגועים שהעברתי בממלכה. ימים שהייתי יושבת עם ההורים שלי, עם דודים שלי, עם ניקו. עד שהגיע השבוע הכי נורא." גופי החל לרעוד. אדוארד, שכנראה חשב שזה מהקור, הידק את ידיו סביבי. "התחלתי לחלום על היום שבו נרצחו ההורים שלי. אני ראיתי את אמא שלי מתה מול העיניים, אני ראיתי את הגופה של אבא שלי מושלכת לצד, אלו לא דברים שילדה בת עשר אמורה לראות." אדוארד לא אמר דבר. "ניקו בא לפני חודשיים והכל חזר. כל החלומות שהיו לי נעלמו, אבל זה לא משנה כי נזכרתי בהכל, ועכשיו אני כאן," סיימתי לספר ולכסנתי מבט אל אדוארד. "יושבת עם חבר שלי ומקווה שלא גרמתי לו לחשוב שאני זקוקה לטיפול נפשי."
"סלינה, זה יותר מדי," אדוארד הרחיק אותי מגופו.
"אני יודעת," השפלתי את ראשי באכזבה והתחלתי לשחק בידי בלחץ.
"אני... איך אפשר להאמין לדבר כזה?" הוא הסתכל עליי.
"אני יכולה להוכיח לך." משכתי בכתפיי בעוד הרגשה חלולה מתפשטת בגופי. מטומטמת, למה לעזאזל חשבת שאת יכולה להפיל עליו דבר כזה ולקוות שהוא יישאר?
"אני לא מבקש ממך הוכחה," הוא נעמד וקפץ מטה. קפצתי גם אני והתחלתי ללכת אחריו בדממה. "אני פשוט..."
"היי, זה בסדר," ניסיתי להעלות חיוך על פניי. "לא הייתי צריכה להפיל עלייך את זה. הייתי צריכה לתת לך קצת יותר זמן, פשוט רציתי שתהיה בהכתרה ו – "
"אה, עכשיו יש גם הכתרה?" אדוארד הרים את ידיו לפניו ושפשף אותן. "יש לך מושג בכלל כמה מופרך זה נשמע?"
"די," הודיתי. "כן."
"אני פשוט לא יודע אם להישאר כאן עכשיו, לרוץ להתקשר לבית חולים פסיכיאטרי או להיעלב מזה שאת מנסה לשקר לי ככה." הוא נאנח.
"אני לא!" אמרתי נחרצות, מונעת מהדמעות ששוב עקצצו בעיניי לצאת. "אני יכולה להוכיח לך את זה."
"אני יודע, כבר אמרת," הוא שפשף את פניו בידיו."את באמת חושבת שיש לך כוחות?"
"אדוארד, אין לזה שום קשר למחשבה. " גלגלתי את עיניי. "אלו העובדות."
"אני מפחד לבקש ממך להוכיח לי." הוא נראה מעט מיואש.
"אז... מה עכשיו?" שאלתי היות ולא הייתי בטוחה מה אני אמורה לענות לו.
"אני לא יודע, תגידי לי את." אדוארד ביקש.
"אמרתי לך, אני יכולה לקחת אותך לשם," אמרתי לו. "לקחת ולהחזיר."
"זה פשוט מפחיד," הוא אמר.
"אני יודעת." הנהנתי.
"אם אני אאמין לזה, זה אומר שכל החיים פה הם שקר."
"לא, זה לא."
"זה לא?" הוא שאל, מופתע.
"ברור שלא," הנדתי בראשי. "אד, קאריה היא כמו כל ארץ אחרת. יש רק שני הבדלים – היא במימד אחר ובעלת אוכלוסייה שונה."
"מה גר שם?" הוא שאל בהיסוס. "חוץ מבני אדם עם כוחות."
"הרבה," עניתי, מעודדת מההתעניינות שלו. "שדונים, פיות – "
"חדי קרן?" הוא שאל. "אנני אוהבת אותם."
"אולי," עניתי בנימה מהורהרת. "אני לא יודעת מה מגדלים בממלכות האחרות."
"אוקיי, אני רוצה לראות." הוא אמר בהחלטיות.
"מ- מה?" גמגמתי.
"הבטחתי לך שלא משנה מה יקרה, אני איתך," הוא אחז בידי. "ואת אמרת שאת יכולה להוכיח לי, אז קדימה."
חייכתי אליו חיוך אסיר תודה ושחררתי את ידי מידו. "זה עלול לקחת קצת זמן, אף פעם לא ניסיתי לפתוח שער תחת לחץ כזה."
"בלי לחץ," הוא הרים את ידיו והלך כמה צעדים לאחור. "קחי את הזמן."
"לא פה," הצבעתי על החוף. "מישהו יכול לראות אותנו."
"אז איפה?" הוא שאל.
"בבית שיש לי במימד הזה?" הצעתי.
אדוארד גיחך. "את נשמעת כמו האנשים העשירים האלה שמתרברבים בזה שיש להם בתים ברחבי העולם."
"במקרה שלי הבתים נמצאים בשני מימדים שונים," אמרתי.
"בואי," אדוארד אחז שוב בידי והחל להוביל אותי אל עבר מגרש החניה של החוף." הרכב פה, אלא אם כן יש לך דרך יותר מהירה."
"יש לי, אבל מישהו יכול לראות אותנו."
"באמת?" הוא שאל ופתח בשבילי את הדלת.
"כן." הנהנתי, התיישבתי במושב שליד מושב הנהג וחגרתי את עצמי. "זו אותה דרך בה נגיע לקאריה, דרך אגב."
"ומה זו הדרך הזו בדיוק?" אדוארד נכנס לתא הנהג והתניע.
"שער." עניתי בפשטות.
"שער?" הוא חזר אחריי בטון שואל.
הנהנתי. "אתה תראה."
הוא נאנח וחגר את עצמו. "אני אראה."

-
כעבור עשר דקות של נסיעה, הגענו לבית. הוריתי לאדוארד לשבת בסלון ונעמדתי במרכזו.
"אני אמור לעשות משהו?" הוא לחש.
"לא," עניתי בטון רגיל וגלגלתי את עיניי. "רק לשבת בשקט, אני צריכה להתרכז."
"אז אם אני אעשה את זה," הוא זרק עליי כרית. "את לא תוכלי להתרכז?"
נעצתי בו מבט זועם והוא החזיר לי מבט תמים. "אדוארד, אתה רוצה לראות בדיוק עד כמה חברה שלך היא יצורה מוזרה?"
"חברה שלי לא יצורה מוזרה," הוא הגן עליי. "חברה שלי יצורה מדהימה שאני חושד שזקוקה לטיפול פסיכיאטרי."
"פשוט תשתוק ואל תזוז." הוריתי לו ועצמתי את עיניי.
"כן, המפקדת." הוא גיחך.
"שקט!" פקדתי וניסיתי להירגע בכדי לתת לערפל הסגול למלא את מוחי. זה לא הצליח.
הייתי לחוצה מדי ממה שיקרה כשאדוארד יגיע לממלכה שלא הצלחתי לפתוח שער אליה. אני פשוט גאון.
"סלי," אדוארד שאל בהיסוס. "לא קורה כלום."
"חכה," השתקתי אותו וניסיתי להתרכז.
לאחר חמש דקות כבר חשבתי לוותר, אבל אז הערפל המוכר התגנב למוחי ומילא את החלל. קול השתנקות נשמע מצידו של אדוארד וגרם לחיוך לעלות על פניי.
"בוא." הושטתי לו את ידי ומשכתי אותו מהספה.
"זה בטוח?" הוא הסתכל על הערפל הסגלגל בספק.
"לא אמרת שתלך אחרי עד לקצה העולם?" שאלתי בנימה מתגרה.
"ואחריו," הוא אמר מיידית .
"אז קדימה," עברתי דרך השער, נזהרת לא לשחרר את אחיזתי באצבעותיו.
הוא נכנס אחריי, ויחד יצאנו בחדר שלי.
"וואו," פיו נפער. "זה..."
"בוא," לא חיכיתי שהוא ימשיך את המשפט וגררתי אותו אל עבר המרפסת.
היות והשעה הייתה יחסית מאוחרת, השמש כבר שקעה והירח האיר את הממלכה באור כסוף ורך.
צחוק של ילדים עלה במרומי הטירה עד אלינו וקולות של רוכלים צועקים בניסיון למכור את הסחורה האחרונה שלהם מילאו את האוויר.
הפניתי את ראשי אל אדוארד, שבחן את הממלכה בעיניים פעורות, ואחזתי בידו. "עוד קצת," אמרתי בטון עליז והובלתי אותו אל המעקה. "אדוארד דיימונד, ברוך הבא לקאריה."

---

טוב, זה היה צריך להגיע. אני מניחה. אני שוקלת להתחיל להעלות יותר משני פרקים בשבוע, אבל... אני לא יודעת. יש עוד 24 פרקים לסיפור הזה, ואחריו אני לא יודעת אם אעלה עוד משהו (יש לי משהו בראש, אבל אני לא יודעת אם אספיק לכתוב מספיק פרקים לפני שאעלה לכן אותו), אז... טוב, אני אדאג לזה כשיגיע הזמן (וד"א, זה הזמן שלכן לשכנע אותי ליותר משני פרקים בשבוע. אם יש לכן סיבה טובה: זה הזמן!)
נתראה בשבוע הבא ^^