חיים כפולים

פרק 10

"את נשמעת מופתעת." הוא גיחך בעצב.
"כי אני מופתעת." עניתי, למרות שזו הייתה רק חצי אמת. ידעתי שהיא בוגדת, אבל לא חשבתי שאי פעם אדוארד יתפוס אותה.
"מזה שהיא בגדה או מזה שתפסתי אותה?" אדוארד שאל בטון של אדם שכבר יודע את התשובה.
"איך אתה יודע שידעתי שהיא בגדה בך?" שאלתי.
"ביום שאחיך בא בפעם הראשונה לבית הספר את אמרת על זה משהו." הוא משך בכתפיו. "למה לא אמרת לי שהיא בוגדת?"
"היית מאמין לי?" הרמתי גבה.
"ברור ש-" הוא התחיל אבל אז השפיל את מבטו. "לא, לא הייתי מאמין."
"אז... מה אתה הולך לעשות עכשיו?" קיפלתי את רגליי לגופי.
"אם ההורים שלי יראו שאת יושבת ככה על הספה הם יחטפו שבץ." הוא העיר בגיחוך.
"התחמקות לא תעזור. אתה תצטרך לתת תשובה, ואם לא לי אז לעצמך." כרכתי את ידיי סביב רגליי והשענתי את ראשי על ברכיי.
"אני לא יודע מה אני הולך לעשות," הוא אמר בטון מיואש. "היא אפילו לא יודעת שראיתי אותה."
"רגע, היא לא?" כיווצתי את עיניי.
"איך היא תדע?" הוא נשען על משענת הספה.
"איך אתה יודע שהיא בגדה בך?"
"ראיתי אותה." הוא צחק במרירות.
"איבדת אותי, תספר מההתחלה." אמרתי בטון מבולבל.
"יש לך כוח לסיפור ארוך?" הוא שאל.
"לא." עניתי.
"אז אני אקצר לך," הוא משך בכתפיו. "בריאנה שפכה עליי בטעות כוס יין והלכה להביא מפיות כדי לנקות את הכתם. אחרי עשר דקות כבר הבנתי שמשהו לא בסדר אז הלכתי לחפש אותה, ומצאתי. באמת הייתה לה חבילת מפיות ביד, אבל הפה שלה היה עסוק."
"חשבת אולי שזה הוא שנישק אותה?" שאלתי.
"את לא כועסת." הוא אמר בבלבול. "למה את לא כועסת עליה?"
"אני פשוט מנסה לראות את הכל מנקודת מבט שונה." אמרתי. "אתה ראית אותו מנשק אותה, אבל אני בטוחה שלא ראית שהיא מנשקת חזרה."
"את לא מאמינה בזה, נכון?" הוא ניחש.
"לא," הודיתי.
"אז למה את מנסה לשכנע אותי?" הוא שאל.
"כי אתה אדוארד דיימונד, אתה לא יכול להישאר רווק בלי שחבורה של בנות יתנפלו עלייך." עניתי לו.
"ומי אמר שאני אשאר רווק?" הוא חייך אליי חיוך שובב.
"תעשה לי טובה," גלגלתי את עיניי. "אתה ובריאנה ביחד כבר שלוש שנים ו-"
"-ואף פעם לא הרגשתי אליה שום דבר." הוא קטע אותי.
"אז למה הייתם ביחד?" שיניתי את ישיבתי לישיבה מזרחית והשענתי את ראשי על הספה.
"את שואלת שאלות קשות." הוא חייך.
"זה לא שיעור מתמטיקה, אני לא מחפשת תשובה הגיונית שתבוא בדרך לא הגיונית." אמרתי.
"אז מותר לי להגיד שאני לא יודע?" הוא שאל.
"מותר." אישרתי.
"אז אני לא יודע." הוא גיחך.
"זאת רק אני או שהשיחה הזאת הפכה ליותר מדי 'שיחת בנות'?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?" הוא נראה מבולבל.
"אנחנו מרכלים על בנות, זה השלב הראשון ב'שיחת בנות', השלב הבא הוא צביעת ציפורניים, ואחריו איפור וסידור שיער." אמרתי לו.
הוא צחק. "את משהו מיוחד."
"אני משהו עייף." תיקנתי אותו.
"אז תלכי לישון." הוא אמר.
"אי אפשר, אני צריכה לשמור על אנני." הבלעתי פיהוק.
"אוי נו באמת," הוא גלגל את עיניו. "אני נמצא פה. תלכי לישון, וכשקסנדרה תחזור אני אעיר אותך."
"ומה אתה תעשה?" שאלתי.
הוא הושיט את ידו לשלט שעל השולחן והדליק את הטלוויזיה. "אני אסתדר."
גיחכתי וגלגלתי את עיניי. "בסדר, אבל אם עוד חצי שעה קסנדרה לא חוזרת אז תעיר אותי."
"כן, המפקד!" הוא הצדיע.
"אל תקרא לי מפקד, אני בת." נשכבתי לאחור ועצמתי את עיניי.
"כן המפק-" פקחתי עין אחת ונעצתי בו מבט קטלני. "המפקדת."
"הרבה יותר טוב." חייכתי חיוך מרוצה ועצמתי את העין.
"כן," אדוארד צחקק לעצמו. "הרבה יותר טוב."
-
"אני לא מאמינה שנרדמת." שיילין פרצה בצחוק ופרעה את שיערי. "זאת בת הדוד שלי!"
"מה רצית שאני אעשה?" שאלתי בטון מתגונן. "אמשיך לדבר איתו על כמה שבריאנה כלבה?"
"יש הרבה דברים לעשות כשאת לבד בבית עם בן, במיוחד אחד כזה שמתחנן שתשימי לב אליו." היא קרצה אליי בשובבות.
"שיי, לכי לדפוק את הראש בקיר." הצבעתי על הקיר של הכיתה.
"היי," היא הרימה את ידיה בכניעה. "אני רק אומרת את מה שכולם רואים ואת מסרבת לראות."
"ומה זה בדיוק?" וויליאם הגיח מאחורי והתיישב על השולחן, זורק לתוך פיו חופן של עדשי שוקולד.
"את האגרוף שאתה עומד לחטוף." היא אמרה בעצבים.
"וואו, מישהי עצבנית." הוא הכניס לפיו עדש אדום. "זה התקופה הזאת בחודש?" הוא כיווץ את עיניו בלעג.
"כן," שיילין ענתה בטון שלו. "יש לך תחבושת להשאיל לי?"
"אני בן." וויליאם ענה לה, מופתע מזה שהיא לא עקצה אותו.
"זה מה שאתה אומר." היא סרקה את גופו במבט מתנשא.
"אני מוכן להוכיח לך מתי שתרצי, מותק." הוא קרץ וקפץ מהשולחן, ממהר לרוץ לעבר שרלין, שבדיוק נכנסה לכיתה.
" 'אני מוכן להוכיח לך מתי שתרצי, מותק'." שיילין חזרה על דבריו בטון לועג. "כאילו שיש לו את מה שדרוש." היא גלגלה את עיניה בבוז.
הרכנתי את ראשי וניסיתי שלא לפרוץ בצחוק. זאת הייתה המשימה הכי קשה שעמדתי בפניה אי פעם.
שיילין פלטה אנחה. "אני רואה את הכתפיים שלך רועדות, תוציאי את זה לפני שתתפוצצי."
הרמתי את ראשי ולקחתי נשימה עמוקה. "אני... אני בסדר, אני לא אצחק." הבטחתי.
"אני בכלל לא מבינה מה מצחיק." היא רטנה.
"בנים מציקים לבנות כשהן מוצאות חן בעיניהם." נקשתי באצבעי על צד ראשה. "זה החוק הראשון ביחסי בנים-בנות."
"שטויות." היא הפטירה והחלה לחטט בתיק שלה.
"אני רק אומרת את מה שכולם רואים ואת מסרבת לראות." חיקיתי את קולה והתכופפתי, ובדיוק בזמן, כי היא שלפה את הקלמר שלה וזרקה אותו עליי. כמובן שהוא לא פגע בי, אבל שיילין לא התאכזבה, ולמה שתתאכזב? הוא פגע בוויליאם.
הוא הסתובב לדקה, הסתכל עלינו, הכניס לפיו חופן עדשים והסתובב חזרה לשרלין כשחיוך משועשע מעטר את שפתיו.
"הסרט 'לשחרר את ווילי' מבוסס עליו. כמה הוא יכול לאכול?" שיילין רטנה.
"קיבה של גבר היא חור שחור, הם אוכלים כמה שהם רוצים אבל השומנים נעלמים." נאנחתי והנדתי בראשי.
"ניקו הביא לי את הלוח שלנו לשבוע הזה." היא שינתה נושא והוציאה מתיקה דף לבן.
"מה יש היום?" שאלתי ורכנתי לעבר הדף.
"לי יש אימון עם מישהי שקוראים לה אקווה, ולך עם ליף, יש לך שמץ של מושג מי אלה?" היא שאלה.
"לא," הנדתי בראשי. "אבל אם זה אומר שאין היום אימון עם ניקו- אני בסדר. אני יודעת שהוא אחי הגדול, ואני אוהבת אותו, אבל הוא מנסה להרוג אותנו באימונים שלו."
-
"סלינה." נשמע קולו של אדוארד מאחורי.
"תתקדמי לקאריה, אני עוד מעט אגיע." לחשתי לשיילין והסתובבתי אליו. "אה?"
"חכי רגע," הוא הגיע אליי בריצה. "את הולכת הביתה?"
"מ-מה? אה, אממ... כן." גמגמתי והתפללתי שהוא לא יציע לקחת אותי.
"צריכה הסעה?" הוא שאל.
"לא, אני אוהבת ללכת." משכתי בכתפיי ויצאתי משער בית הספר.
"אז אני אלווה אותך." הוא התחיל ללכת לידי.
"ומה עם המכונית שלך?" שאלתי והתפללתי בתוכי שיבוא משהו שייקח אותו מפה, כל דבר.
"אני אשלח מישהו שיאסוף אותה." הוא תחב את כפות ידיו לכיסי מכנסיו ומשך בכתפיו כאילו זה לא עניין גדול.
"אדוארד, לאן אתה הולך?" נשמע קולה הצווחני של בריאנה מאחורינו.
"לא דיברת איתה?" לחשתי.
הוא הניד בראשו בשלילה וסימן לי להיות בשקט כשהיא התקרבה. "היי, ברי, אני רק..." הוא הסתכל עליי בחיפוש אחר הצלה.
"הוא רק מסר לי תודה מההורים שלו על זה ששמרתי אתמול על אנני." אמרתי למרות שלא ידעתי בדיוק מפני מה אני מצילה אותו, הרי היא בגדה בו. "ואני עמדתי להגיד שאין על מה ושאני אשמח לשמור עליה שוב, להתראות." סובבתי את גבי ופתחתי בהליכה מהירה לעבר ביתה של קסנדרה.
לאחר חמש דקות עצרתי והסתובבתי, וכשראיתי שאף אחד לא עוקב אחריי נשפתי אוויר בהקלה ופתחתי שער. אני שונאת את בריאנה, את מה שהיא מייצגת, את מי שהיא, את העובדה שאדוארד לא אמר לה כלום, את זה שהיא משחקת תמימה במשחק שבו כבר חשפו אותה, אבל כרגע אני חייבת לה, וזה מה שאני שונאת יותר מכל.
-
"את מאחרת." ניקו אמר לי.
"מצטערת, עקבו אותי בבית הספר." אמרתי.
"תעלי מהר להחליף בגדים ותצאי ליער. סטארלייט מחכה לך בפתח הארמון." הוא אמר והסתובב כדי ללכת.
"רגע!" עצרתי אותו. "איזה יער?"
"יער הרוחות, סטארלייט יודעת איפה הוא." הוא ענה בלי לעצור ונעלם במסדרון.
"גם לי היה נחמד לדבר איתך." מלמלתי ופתחתי שער לחדר שלי.
בכל יום אחר הייתי רצה לחדר שלי במדרגות, אבל היום לא היה זמן.
החלפתי את בגדיי במהירות לבגדים שהיו על המיטה. המכנסיים החומות היו עשויות מבד קליל, וכך גם החולצה הירוקה. לא נראו נעליים בשום מקום, ומכך הסקתי שהשיעור היום יהיה ברגליים יחפות.
רצתי במורד המדרגות ויצאתי לחצר הארמון, שם עמדו סטארלייט ושומר אחד.
"את צריכה עזרה, הוד מעלתך?" השומר שאל אותי.
"לא, תודה, אתה משוחרר." אמרתי בטון רשמי והכנסתי את רגלי לארכובה.
המתכת הקרה צרבה מעט את עורי, דבר שגרם לי לרדת מסטארלייט, להוריד את האוכף, ולטפס עליה שוב.
"אוקיי, גמדה, יער הרוחות. מוכנה?" שאלתי וליטפתי את רעמתה השחורה.
היא נהרה, הלכה כמה צעדים אחורה, ופרצה בדהרה.
במקום לרדת לשביל הרגיל, היא התקדמה לעבר השדות, מקום שאליו אף פעם לא הרשו לי ללכת.
ניקו היה אומר לי שמסתתרות שם רוחות רפאים ומפלצות, בהתחלה האמנתי לו, אבל כשאימא שמעה את זה היא נזפה בו ואמרה לי שבשדות האלה עובדים איכרים שצריכים לפרנס את המשפחה שלהם, ואם אני אלך אני רק אפריע.
עכשיו, בזמן הדהרה, אני מתחילה לחשוב שמה שניקו אמר נכון, ושאימא שלי סתם ניסתה להרגיע אותי. לא הייתה נפש חיה במקום. אפילו קולות לא נשמעו בדממת הצהריים.
הסתכלתי סביב כדי לראות, אבל חוץ מפרחים לא היה כלום.
השקט הזה היה מלחיץ, וכשסטארלייט נעצרה לבסוף מול היער הרגשתי הקלה.
אומנם גם היער היה שקט, אבל ידעתי שאני לא פה לבד, שהמורה שלי פה איתי.
גלשתי מגבה של סטארלייט ושחררתי אותה מהרסן. "אל תתרחקי." אמרתי לה והתחלתי ללכת בניסיון למצוא את המורה החדש.
"הנסיכה סלינה." נשמע קול שקט מאחורי.
הסתובבתי, ומצאתי את עצמי עומדת מול אדם בוגר. הייתי עלולה לטעות שהוא בן ארבעים, אך שיערו הכסוף ועיניו הנבונות רמזו לי על כך שהאדם העומד מולי הוא לא מה שהוא נראה. "נעים להכיר אותך." הוא חייך, דבר שגרם לקמטי צחוק להופיע בזוויות עיניו.
"רק סלינה, אני לא אוהבת שקוראים לי נסיכה." תיקנתי אותו. "נעים להכיר אותך, אדוני."
"בסדר, רק סלינה. אם את מוותרת על הרשמיות אז גם אני. תקראי לי ליף." הוא לחץ את ידי.
לחיצתו הייתה חזקה, וכפות ידיו היו חלקות ועדינות.
"מה אתה תלמד אותי?" שאלתי.
"תשבי, בבקשה." הוא החווה על האדמה הרכה והתיישב עליה בעצמו.
קיפלתי את רגליי לישיבה מזרחית וזקפתי את גבי.
"אני פה בשביל ללמד אותך איך להתחבר עם האדמה. זה לא משהו שאת יכולה ללמוד מספרים, זה לא משהו שמילים יכולות להביע, זה משהו שצריך לבוא מתוכך." הוא אמר בטון שלוו.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי.
"תעצמי את העיניים שלך." הוא אמר. עצמתי אותן. "עכשיו תיקחי נשימה עמוקה." עשיתי כדבריו. "מה את מריחה?" שאל.
"אדמה רטובה, עצים." עניתי, מעט מבולבלת.
"תמשיכי." הוא הורה לי.
נשפתי את האוויר ולקחתי עוד נשימה. "זה... אני לא מכירה את הריח הזה. הוא מתוק, אבל לא מתוק מדי, הוא ממש טוב." הודיתי ופקחתי את עיניי. "מה זה?"
"זה, רק סלינה, נקרא להתחבר עם הטבע. את תדעי לבד לזהות הכל, את תלמדי להצמיח פרחים מכלום, את תלמדי לגרום לצמחים לציית לך, וכל זה רק אם תקשיבי לי." הוא אמר.
הנהנתי בלהט. רציתי להריח את הריח הזה שוב.
הוא חייך. "אז, שנתחיל?"
-
"זה הכל להיום, הנסיכה סלינה." ליף אמר בתום שלוש שעות של נשימות עמוקות וליטוף עצים.
"אבל לא עשינו כלום." מחיתי.
"עשינו הרבה. גרמנו לך לבטוח באדמה עליה את הולכת." הוא נעמד. "בשיעור הבא אני אלמד אותך איך לגרום לאדמה לבטוח בך."
"ב-בסדר." אמרתי ותהיתי לעצמי למה הוא מתכוון.
"אני מציע לך לחזור לארמון, הוד מעלתך, עוד מעט יחשיך." הוא שרק שריקה נעימה וסוס בהיר הופיע מולנו.
"עוד מעט, אני רוצה להישאר פה קצת." אמרתי.
"בסדר," הוא טיפס על הסוס. "אבל תישארי רק בשולי היער, אל תיכנסי עמוק מדי, מסתתרים שם יצורים שאת לא יכולה להתמודד איתם כרגע."
"להתראות, המורה ליף." קדתי אליו.
"עד השיעור הבא, הנסיכה סלינה." הוא חייך ודרבן את הסוס. הוא נעמד על שתיים מרגליו האחוריות ופרץ בדהרה שהשאירה אחריה ענן של אבק.
"סטאר." קראתי והתיישבתי על הקרקע, נשענת על עץ אורן עבה.
היא הופיעה לידי בלי להשמיע כל רעש, כנראה בגלל שאדמת היער הייתה בוצית.
"בואי." טפחתי בידי על האדמה. סטארלייט קיפלה את רגליה ונשכבה.
העברתי את ידיי ברעמתה המלאה ומוללתי קצוות שחורות בין אצבעותיי. הפעילות הזאת הייתה הדבר הכי מרגיע שעשיתי מהרגע שחזרתי לקאריה, ולא ממש רציתי לחזור לחיים הרגילים שלי.
"יושבת ונרגעת ביער הרוחות, אם רק הייתה יודעת מה מסתתר פה." קול ילדותי נשמע ואחריו צחקוק שובב.
"מה, מי זה?" נעמדתי במהירות וכך גם סטארלייט.
"אני אני, ואת את, ואנחנו אנחנו." אותו קול השיב לי.
"תראה את עצמך!" פקדתי עליו וקיללתי את עצמי במחשבותיי על כך שלא חשבתי להביא חרב.
"ומי אמר שאני לא מראה את עצמי?" בעל הקול צחקק. "אולי את לא רואה?"
"אל תשחק משחקים," הזהרתי אותו. "מי אתה?"
מישהו קפץ מעץ שהיה במרחק של כמה מטרים ממני, התגלגל על האדמה, ולבסוף נעמד מולי וחייך חיוך שובב.
שיערו היה כתמתם, פניו היו זרועות נמשים, וניצוץ משועשע האיר את עיניו החומות. הוא היה צעיר, לא יותר מבן עשר.
"מי אתה?" שאלתי שוב, הפעם בלי כעס, אלא בסקרנות.
"שדון, רוח חופשיה, ילד קטן, או בקיצור-" הוא הושיט את ידו ללחיצה וחיוכו השובב לא מש מפניו. "אני טאק."

---
לפני שהעליתי את הפרק, ידעתי שאני הולכת לכתוב לכן משהו על זה שאני גמורה מעייפות ועל זה שאין לי כוח לשום דבר ובכללי תלונות על שטויות. ואז עברתי על הפרק (ברפרוף, כי אני קצת הרבה מאוד עצלנית) וכשהגעתי לסוף קלטתי שדמות חדשה נוספת לסיפור שלנו. אבל לא סתם דמות חדשה - ה- דמות. הדמות האהובה עליי, הדמות האהובה על הרבה מאוד בנות שקראו את הסיפור, הדמות המקסימה שלי... טאק! אין לכן מושג כמה התגעגעתי אליו. שכחתי שהוספתי אותו לסיפור בנקודה כל כך מוקדמת...
טוב, אני מניחה שזה הכל, עכשיו אחזור לעשות את מה שהייתי אמורה לעשות קודם... נתראה בשישי ^^