כבר שבוע וחצי שאדוארד יודע את האמת על קסנדרה ומנסה לשכנע אותי להתלונן עליה. לא קרה משהו מיוחד בשבוע וחצי הזה. האמת שהכול היה רגיל בצורה לא רגילה. היה שקט. התושבים בקאריה החלו לחזור לשגרה, ניקו ומרילין המשיכו לארגן את ההכתרה, אדוארד ואני גיששנו את דרכנו בין הימים הראשונים של קשר שאני מקווה שימשך, ושיילין וויליאם... טוב, הם המשיכו כרגיל. הריבים שלהם משעשעים את כל תלמידי בית הספר. טוב, כל תלמידי בית הספר שאין להם שום קשר לשירלי. מסתבר שצדקתי, הוא באמת הלך להיפרד ממנה אחרי שנישק את שיילין, אבל את שיילין זה לא עניין. הוא עזב אותה רגע אחרי שנישק אותה, והוא יצטרך הרבה יותר ממילים יפות או הקנטות כדי לזכות בה. לפי המצב עכשיו, אני הולכת לזכות בהתערבות עם אדוארד. אני לא בטוחה אם אני מאושרת או עצובה מזה, אבל זה לא משנה. אלו החיים של שיילין, ומה שהיא תחליט יקרה.
"סלינה, תנחתי לרגע," שיילין ניערה את כתפי.
פקחתי את עיניי ונעצתי בה מבט מעוצבן. "מה?"
"המבחן מחר! אנחנו אמורות ללמוד, לא לישון." היא אמרה והניחה את המחברת על פניי, כאילו כדי להוכיח את טענותיה.
"אמורות?" אדוארד הרים גבה.
"תתחבר לרגע לצד הנשי שלך," היא ביקשה ממנו.
"אל!" פקדתי והרמתי את ראשי מברכיו. "אתה חמוד כשאתה גבר."
"אני חמוד רק כשאני איתך," הוא הבטיח.
"שניכם חמודים, עכשיו די עם זה." היא רטנה והרימה את המחברת לפניה.
"שיי, אולי תלמדי בשקט?" הצעתי בתמימות והנחתי חזרה את ראשי על ברכיו של אדוארד.
"או שנעשה משהו אחר..." אדוארד אמר. "כל דבר שלא כולל לימודים."
"בסדר," שיילין נאנחה וטרקה את מחברתה. "אולי נחבר לכם את השמות?"
"לא, לא צריך." אמרתי ביובש ושיחקתי באצבעותיו של אדוארד.
"כן, כן צריך." היא הכתה את רגלי.
"אל תרביצי לה." אדוארד אמר, דוחף את שיילין מעט.
"אתה חבר שלה רק כמה ימים, אני בת דוד שלה כבר כמעט שבע עשרה שנים," היא אמרה בטון ממורמר. "אל תגיד לי מה לעשות."
"את בת הדוד הכי טובה בעולם, שיי." התחנפתי אליה.
"אני יודעת," היא אמרה בטון מרוצה. "ועכשיו נחזור לשם."
"אוי, לא." נאנחתי.
"סלינדוארד?" היא הציעה, ולפני שהספקתי להגיד מילה הנידה בראשה. "לא, ארוך מדי."
"די." אמרתי.
"אדולינה?" היא הציעה, ואז חייכה. "כן, אדולינה זה טוב."
"לא, זה לא." גלגלתי את עיניי.
"תנו לי א'!" היא נעמדה על רגליה, צועקת בחצר בית הספר.
"לא." אמרתי ביובש.
"תנו לי ד'!" היא המשיכה לצעוק, מתעלמת ממני.
"שמישהו יכבה את הרדיו." לחשתי לאדוארד. הוא צחקק ונשק לאצבעותיי.
"תנו לי ו'!" היא צרחה, גורמת לכל הילדים שבחצר להסתכל עלינו.
YOU ARE READING
חיים כפולים
Fantasyהערה לפני קריאת הסיפור: התגובות בסיפור הזה מלאות בספויילרים. אם אתן מאלה שאוהבות לקרוא תגובות, ממליצה לכן לעשות את זה רק לאחר קריאת הסיפור. --- סלינה נערה רגילה - עד כמה שאפשר להיות רגילה כשאת יתומה חסרת זיכרונות שחיה אצל אישה מתעללת ולומדת בבית הספ...
