חיים כפולים

פרק 11

"סלינה." לחצתי את ידו בהבעת שעשוע קלה, הוא היה נמוך ממני בראש וחצי. "בן כמה אתה, טאק?"
"תשע, תשע וחצי, כמעט עשר, משהו בכיוון הזה." הוא משך בכתפיו.
"איפה ההורים שלך?" שאלתי בסקרנות.
"הו, זה סיפור מעניין." הוא קפץ על ענף שהיה בגובה של שישה מטרים מעל האדמה. "הם עזבו."
"מה זאת אומרת 'עזבו'?" קיוויתי שהקול שלי לא נשמע מזועזע כמו שחשבתי שהוא.
"עזבו, הלכו, נעלמו," הוא קפץ מענף לענף ולבסוף נתלה מהענף הגבוה ביותר ושלשל את רגליו מטה. "הם לא פה."
"איך... איך עשית את זה?" הסתכלתי עליו בתדהמה.
"אני שדון יער," הוא אמר בטון סבלני. "אני יכול לעשות הרבה דברים."
"אז תרד לפה." סימנתי לו בידי על האדמה והתיישבתי ישיבה מזרחית. הוא קפץ אחורנית ונחת נחיתה חלקה ושקטה לידי. "שוויצר." הקנטתי אותו.
"אני לא שוויצר, אני מיומן בקפיצה מעצים." הוא תיקן אותי.
"אתה בטוח שאתה בן תשע וחצי?" שאלתי והרמתי את גבותיי.
"היי, החיים ביער קשים!" הוא הרים את ידיו. "במיוחד כשההורים שלך עוזבים אותך."
"אז למה אתה נשאר פה?" הסתקרנתי.
"נולדתי פה, אני לא יכול לעזוב, לא לתמיד." הוא ענה ומשך בכתפיו. "זה הבית שלי."
"בית?" העברתי את מבטי על העצים. "איפה?"
"אני לא שואל איפה את גרה, אל תשאלי איפה אני." הוא אמר בטון קריר.
"אתה לא צריך לשאול איפה אני גרה," גיחכתי. "נעים מאוד, סלינה." חזרתי על דבריי. עכשיו, בניגוד לפעם הקודמת שאמרתי את שמי, נראה שהוא התחיל להבין.
"היי, יש לך שם כמו של..." חתיכות הפאזל החלו להסתדר במוחו והוא הסתכל עליי במבט מבוהל. "אני... סליחה, הוד מעלתך, לא התכוונתי ל-"
"תירגע, לא עשית כלום." מיהרתי להגיד כשראיתי שהוא משפיל את מבטו ורועד.
"דיברתי אלייך בצורה שלא הייתי אמור לדבר." הוא אמר בטון מבויש.
"שטויות," ביטלתי את דבריו. "סוף סוף מישהו בממלכה הזאת מעז לדבר כמו שצריך."
"ובכל זאת-"
"-התנהגת כמו ילד בן תשע שגר ביער, וזה מעולה." קטעתי אותו.
"תודה, הוד מעלתך." הוא אמר וחייך חיוך נבוך.
"תוציא את המילים 'הוד מעלתך' מהלקסיקון שלך, בבקשה. אני שונאת שקוראים לי בתארים של נסיכה." ביקשתי.
"אבל את נסיכה." הוא אמר בטון מבולבל.
"זה לא אומר שאנשים צריכים להתייחס אליי כאל אחת, אני בת אדם, אחרי הכל." משכתי בכתפיי.
"אז, מה הנסיכה עושה ביער?" הטון של טאק הפך למעט מקניט.
"לומדת איך להתחבר לאדמה." עניתי וגלגלתי את עיניי.
"והצלחת?" הוא שאל.
"זה היה רק השיעור הראשון." אמרתי בטון מתגונן.
"אני מבין שלא." הבעת פניו הפכה למשועשעת.
"אתה יושב פה ומתגרה בי כאילו אתה מבוגר, בגיל שלך הייתי ילדה מנומסת שידעה איך לדבר למבוגרים ממנה." הנדתי בראשי בייאוש מזויף.
"כמו שאמרתי, גדלתי פה ביער. אני עונה ככה לאנשים מגיל חמש, שזה הגיל בו למדתי שאף אחד לא יגן עליי." היה עצב בטון קולו, עצב של ילד.
"יכולת לבוא לממלכה, לבקש עזרה." הנחתי על זרועו יד מנחמת.
"ואז מה?" הוא הסתכל עליי במבט מעט מיואש. "לא הייתם נותנים לי לגור פה ביער."
"אתה ילד, ברור שאתה לא יכול לגור פה לבד ביער." אמרתי.
"אני יכול, שרדתי את כל הזוועות שיש פה ביער, ואני אשרוד את הזוועות שיבואו, אני לא ילד קטן." הוא אמר בכעס והתנער מידי.
"אתה רק בן תשע." אמרתי בעדינות.
"ובכל זאת אני שורד." העיניים שלו הבהיקו בזעם.
"בסדר," נכנעתי. "אבל אם אתה לא מוכן לבוא לממלכה, אתה מסכים לי לבוא לבקר אותך?"
"כן," הזעם הפך להתלהבות. "בבקשה."
"החיים ביער בודדים, אה?" צחקקתי ונעזרתי בגזע העץ שמאחורי כדי לעמוד.
"קצת, לא תמיד." הוא משך בכתפיו ונעמד גם הוא. "סוסה יפה." הוסיף כשסטארלייט, שנעלמה כשהוא הופיע, חזרה.
"הרבה אומרים לי את זה, אני בכלל חושבת שהיא מכוערת ו-" אמרתי בטון משועשע אך עצרתי כשסטארלייט נגחה בבטני. "סתם, את הסוסה הכי טובה בעולם, את יודעת את זה." צחקקתי וליטפתי את אפה.
"מתי תחזרי לבקר?" טאק שאל.
"אני לא יודעת," אמרתי. "בקרוב."
"אה," פניו נפלו באכזבה. "ברור."
"אני אנסה לבוא מחר." הבטחתי.
"באמת?" האכזבה נעלמה ואושר מילא את פניו.
כשראיתי את האושר הזה לא יכולתי לאכזב. "כן, ברור."
"תודה, סלינה." הוא כרך את ידיו סביב מותניי בחיבוק.
"אין על מה, אבל תבטיח לי משהו." ביקשתי.
"מה?" הוא הרים את ראשו אליי.
"אל תיכנס לעומק היער." אמרתי. "יש שם יצורים מסוכנים, ועכשיו, כשאני יודעת שאתה גר כאן, אני לא רוצה שיקרה לך משהו." הוספתי כשראיתי שהוא רוצה להתנגד.
"בסדר," הוא וויתר.
"מבטיח?" שאלתי.
"כן," הוא שיחרר את אחיזתו. "מבטיח."
-
עד שחזרתי לארמון, השמש כבר הספיקה לשקוע, וניקו כבר הספיק לשלוח שומרים לחפש אותי.
כשדלתות הטרקלין נפתחו ואני נכנסתי לתוכו חשבתי שניקו הולך לעשות את מה שאף אחד לא ניסה לעשות היום- להרוג אותי. המבט על הפנים שלו הזכיר לי את המבט שקסנדרה נועצת בי בכל פעם שהיא עומדת להכות אותי, מה שגרם לי להתכווץ אוטומטית. גבותיו של ניקו הורמו בהפתעה.
"אני לא הולך להרביץ לך." הוא אמר.
"אני יודעת שלא." הרפיתי מעט את גופי.
"אז למה התכווצת?" הוא שאל.
"הרגל." משכתי בכתפיי.
"אני יכול לצעוק עלייך כמו שתכננתי לעשות?" קולו היה מעט מבולבל.
"אתה שואל אותי אם אתה יכול לצעוק עליי?" הרמתי גבה בשעשוע.
"אני מנסה להיות אח גדול טוב." הוא אמר.
"ואיך לצעוק עליי יהפוך אותך לאחד כזה?" לקחתי תפוח מהקערה שהייתה על השולחן הקטן והתיישבתי על השטיח.
"זה לא, אבל אולי זה יגרום לך להבין שאסור לך להיות בחוץ אחרי השקיעה בלי השגחה." הוא נשמע מתוסכל.
"אף אחד לא תקף אותי." מלמלתי.
"עדיין." הוא הוסיף בשקט.
"סליחה," התנצלתי. "אני יודעת שאני הבעיה העיקרית בממלכה."
"לא את לא." הוא הסתכל עליי במבט מופתע. "למה שתחשבי דבר כזה?"
"את מי הקסטורים רוצים להרוג? אותי, מתי הקסטורים התחילו לתקוף? אחרי שאני חזרתי לפה, מי בסכנה כל עוד אני פה? כל הממלכה, היה עדיף לך להשאיר אותי אצל קסנדרה, שם היחידה שהייתה בסכנה היא אני." אמרתי בטון מדוכדך ורק באותו הרגע הבנתי עד כמה זה נכון, כל הבעיות בקאריה התחילו בגללי.
"בן אדם רוצה לצעוק עלייך בגלל שכמעט גרמת לו להתקף לב ואת פשוט לא נותנת לו את האפשרות." ניקו נאנח והתיישב לידי. הוא כרך את ידו סביב כתפי והניח את סנטרו על קודקודי. "הבעיות בקאריה לא התחילו בגללך, הן התחילו בגלל שקסטור חושב שהוא יכול להשתלט עלינו."
"ובכל זאת, אני זאת שהוא רוצה להרוג." אמרתי וטמנתי את פניי בחיקו.
"כן, ואני לא יודע למה." הוא אמר בטון מהורהר.
"אולי בגלל האישיות המקסימה שלי." פלטתי בעייפות.
ניקו גיחך, הרגשתי את החזה שלו רוטט. "כן, כנראה זאת אשמת האישיות שלך." הוא ליטף את שיערי והרחיק אותי מגופו. "הגיע הזמן לחזור לקסנדרה."
"אני יודעת." עיקמתי את פניי.
"אל תעשי לי פרצופים, את יודעת שאני רוצה שתישארי פה." הוא אמר ונעמד.
"כן, אבל כל אגדה חייבת להסתיים, וסופה של כל נסיכה הוא להיות אצל המכשפה שלה." נאנחתי ונעזרתי בידו כדי לעמוד.
"את ממש עייפה, אה?" הוא שאל אותי בשעשוע.
"ומסריחה, ורעבה, אני לא אוכלת כמו שצריך בזמן האחרון." אמרתי והנפתי את ידי בכדי לפתוח שער.
"כן, את ממש זקוקה לשינה." הוא צחקק ודחף אותי לעבר השער.
"גם אני אוהבת אותך." הוצאתי לו לשון ופסעתי אל תוך השער באנחה.
"נתראה מחר." הוא קרא אחריי.
כן, נתראה מחר, אם קסנדרה לא תחליט להרוג אותי קודם.
-
להפתעתי, אף אחד לא התנפל עליי כשנכנסתי לבית. משהו בשקט הזה היה חשוד, אבל אחרי שמצאתי פתק לבן על השולחן שבישר לי שקסנדרה נסעה לסוף השבוע הבנתי את פשר השקט.
"אז, סלינה, את לבד בבית, מה את יכולה לעשות?" שאלתי את עצמי בקול. "חוץ מלדבר לעצמך כמו משוגעת." הוספתי. "להתקלח! מקלחת זה טוב." רצתי לעליית הגג שלי, הוצאתי את הפיג'מה שלי מהארון ורצתי למקלחת של קסנדרה. כשהיא לא בבית אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, ואף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. זאת הרגשה מעולה.
המקלחת ארכה חצי שעה, זמן שלעולם לא הייתי מרשה לעצמי לבזבז כשקסנדרה בבית, ואחריה הכנתי לעצמי ארוחה באוכל שלא הייתי מעזה לגעת בו אם קסנדרה הייתה פה.
לבסוף ישבתי מול הטלוויזיה בסלון הגדול וצפיתי במספר תוכניות חסרות פואנטה. הכלים איתם אכלתי כבר היו שטופים, הבית היה נקי, ואני יכולתי לשבת ולהירגע.
גשם החל לרדת בחוץ וקור חדר לבית. קמתי מהספה והלכתי לחדרה של קסנדרה. הדלקתי את הטלוויזיה והמזגן והשתחלתי מתחת לפוך. אט-אט הקור ששרר בחדר התפוגג, ואת מקומו תפסה חמימות נעימה.
עפעפיי הפכו כבדים, והשינה סחפה אותי אליה.
-
"טאק, מה קורה פה?" שאלתי כשראיתי שהוא מסתתר מאחורי קבוצה גבוהה של פרחים.
"תרדי למטה, עכשיו." הוא משך אותי לידו. "את רוצה שהוא ימצא אותך?"
"מי ימצא אותי?" שאלתי באי הבנה.
"השדואוולף." הוא לחש ורעד עבר בגופו.
"המה?" המשכתי לשאול.
"את צריכה את האזמרלדין, אני מבין, את באמת חושבת שתמצאי אותו בקלות? היער הזה מסתיר בתוכו מפלצות שלעולם לא תכירי." הוא השפיל את מבטו.
"כמו מה?" שאלתי.
"השדואוולף, הקסטורים," הוא מלמל עוד משהו אבל לא הצלחתי לשמוע, כי באותו רגע נהמה מאיימת נשמעה מאחורינו. "לעזאזל."
-
התעוררתי שטופת זיעה. פרטי החלום שחלמתי היטשטשו במוחי, אבל דבר אחד זכרתי- הנהמה. זאת לא הייתה נהמה רגילה, זו הייתה נהמה של חיה שאיבדה תקווה, נהמה של חיה שאין לה כבר מה להפסיד. אפילו עכשיו, פה בחדר, הנהמה הזאת גורמת לי לרעוד.
העברתי את מבטי מהקיר אל השעון המעורר שהונח על השידה שליד מיטתה של קסנדרה ונאנחתי. שבע בבוקר, הגיע הזמן לקום.
הסרתי את הפוך מגופי וירדתי מהמיטה. תודות למזגן שחימם את החדר, הרצפה הייתה נעימה.
נכנסתי לחדר המקלחת של קסנדרה ושטפתי את פניי במים קרירים. זה עורר אותי. אין שום סיכוי שיש אמת בחלום הזה, או שקיים יצור שמסוגל לייצר כזה קול.
בחנתי את פניי במראה. "אין סיכוי שזה אמיתי." אמרתי לעצמי והנהנתי. אין סיכוי.
-
הגשם, שהתחיל לרדת אתמול בלילה, לא פסק, וזו הסיבה שכשנכנסתי לכיתה נראיתי כמו ספוג אנושי.
התיישבתי במקומי הקבוע מאחורה וסחטתי את שיערי על הרצפה.
"סלינה, מותק, אנחנו יודעים שאת רגילה לנקות, אבל זה לא אומר שאת צריכה ללכלך את הכיתה בשביל זה." בריאנה העירה לי בעוקצנות וגרמה לצחקוקים מזויפים להישמע ברחבי הכיתה.
"בריאנה, מספיק." אדוארד אמר והזיז אותה מגופו.
"סליחה?" היא שאלה בטון מופתע.
"זה בדיוק מה שאת חייבת לבקש מסלינה." הוא אמר.
חייכתי אליו חיוך קטן והנדתי בראשי. שיעזוב את זה, אין טעם שהם יריבו בגללי.
"אני לא מתכוונת לבקש סליחה ממשרתת." היא אמרה בהתנשאות. "ואני מצפה לשמוע ממך סליחה על זה שהגנת עליה."
"את מצפה לשמוע ממני סליחה?" אדוארד שאל בטון של אדם שלא מאמין עד כמה צבועה יכולה להיות הנערה שמולו.
"כן." היא אמרה וסובבה את גבה.
"אני חושב שדווקא את זו שצריכה לבקש ממני סליחה." הוא אמר. "אבל זה לא אומר שאני אסלח, יש דברים שאסור לסלוח עליהם." שקט השתרר בכיתה. כל תלמיד עקב אחרי השיחה הזו.
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה בתמימות מזויפת.
"את יודעת על מה אני מדבר." הוא אמר בטון ארסי שבעבר היה שמור רק לשיחות שלו איתי.
"לא, אני לא, ואני אשמח לשמוע מה עשיתי." היא אמרה בטון פגוע, כנראה במטרה לגרום לכל התלמידים להיות בצד שלה בוויכוח.
הוא לא יגיד את זה עכשיו, אין סיכוי שהו יגיד את זה- "אין שום דבר שאת צריכה להתנצל עליו? משהו שקרה שלשום, וכנראה גם הרבה פעמים לפני?" הוא לא יפתח את זה, לא מול כולם. המעמד שלהם חשוב-
"תפזרו את ההתקהלות, הצלצול נשמע כבר מזמן." נכנסה המורה להיסטוריה לכיתה וגרמה לאנחת הקלה להיפלט מפי. הוא לא יפתח את זה מול כולם.
-
"סלינה, איפה שיילין?" המורה שאלה אותי באמצע השיעור.
לעזאזל, ידעתי שחסר לי משהו. "אני לא יודעת." עניתי.
הגבה של המורה הורמה. "אל תנסי לחפות עלייה, אני יודעת שאתן כל היום ביחד."
"כן, אבל אתמול היו לנו דברים לעשות בערב, ולא ראיתי אותה." משכתי בכתפיי בפשטות.
"הו, המשרתת מסתדרת בלי שומרת הראש שלה." בריאנה העירה בארסיות.
"בריאנה!" המורה אמרה בטון מזהיר. "כשתראי אותה תמסרי לה ש-"
"סלינה, אני צריכה אותך לרגע." שיילין התפרצה לכיתה. שערה היה פרוע, עיניה אדומות, וחתכים בזרועותיה נטפו דם.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה ונעמדתי.
"שומרת הראש של המשרתת צורכת סמים? מפתיע." שרלין צחקקה לעצמה.
"תסתמי," שיילין נהמה לכיוונה. "סלינה, בואי."
"רגע אחד, העלמה גרסייה, את מאחרת לשיעור, מתפרצת פנימה מדממת, ו-"
"יש לך יכולת מדהימה לראות את הפרטים הקטנים," שיילין קטעה אותה בגסות. "סלינה, אין זמן."
הלכתי במהירות לעברה של שיילין.
"את לא יכולה לצאת סתם מהשיעור!" המורה אמרה בכעס.
"אז מזל שזה לא סתם." שיילין עקצה וטרקה את הדלת. היא גררה אותי לאורך חצי חצר לפני שמצאתי את קולי.
"רגע," השתחררתי מאחיזתה. "מה קרה?"
"לא פה." היא הסתכלה סביב במבט לחוץ.
"אני לא זזה מפה עד שתסבירי לי מה קרה." התעקשתי.
"בואי." היא אחזה בזרועי והובילה אותי לעבר כיתה ריקה. "אתמול בלילה הקסטורים תקפו שוב."
"כולם בסדר?" שאלתי.
"הם הביאו איתם חיה חדשה. אף אחד לא ראה משהו כזה מעולם. לא ידענו איך להתמודד איתה. ניקו ניסה לנעוץ בה חרב, אבל המתכת כאילו החליקה מהפרווה שלה."
"מה קרה לניקו?" בחילה החלה לטפס בגרוני.
"החיה הזו שרטה את החזה של ניקו והעיפה אותו לתוך החנות של רוקסנה, לבסוף חיל המשמר הצליח להבריח את הקסטורים חזרה למקומם, אבל אז גילינו שהצרות שלנו יותר גדולות."
"מה?" דמעות נקוו בקצה עיניי.
"מסתבר שהטפרים של החיה הזו רעילים, ולצ'ארלי אין נוגדן לרעל הזה." היא אמרה.
"שיי..." הנדתי בראשי בהלם.
ואז היא אמרה את המילים שמהן פחדתי יותר מכל. "סלינה, ניקו גוסס.

---
אני כל כך עייפה, שיש מצב שאני חולמת בכלל שאני מעלה את הפרק ולא עושה את זה באמת. תודיעו לי אם עשיתי את זה באמת, כי אני לא יודעת.

ישנתי מעל לעשר שעות, איך לעזאזל אני כל כך גמורה? אני גם רעבה... אולי אוכל? אוכל זה טוב, אוכל זה בריא, אוכל זה טעים. אני רוצה שוקולד! דאמ', אני חושבת שאבא לא קנה שוקולד...
אולי אני צריכה לחוקק חוק חדש: להעלות פרקים רק כשאני באמת ערה ומודעת למה שאני כותבת, כי יש לי הרגשה שאתחרט על כל מה שנכתב כאן מתישהו. 

טוב, אני חושבת שאלך לי לפני שאעשה עוד כמה שטויות, אז... נתראה ביום שני ^^