חיים כפולים

פרק 13

"מה נעשה?" לחשתי לטאק.
"אולי הוא ידלג עלינו." הוא ענה לי.
שיילין היסתה אותנו והמשיכה לעקוב אחרי תנועותיו של השדואוולף. הוא ירד לקרחת היער, ורק זנבו הציץ מעל הפרחים.
"זוזו." טאק לחש לנו והתחיל להתקדם לעבר צידה השמאלי של החיה.
"מה אתה עושה?" שאלתי באי הבנה.
"השדואוולף עיוור וחירש, הוא מאתר אנשים בעזרת חוש הריח שלו. גם אם אמרו לו לתפוס אותנו, רוב הסיכויים שהוא לא יצליח." הוא אמר.
"למה?" שאלתי.
"הריח של הפרחים מבלבל אותו, את לא שמה לב שהוא הולך במעגלים?" הוא הצביע על זנבו של השדואוולף.
"אוקיי, איפה אנחנו צריכים לפגוש את רובי?" שיילין שאלה.
"אנחנו אמורים לפגוש אותה בעץ השישי, הוא נמצא במרחק של שתי דקות ריצה." הוא ענה לה.
"לאיזה כיוון?" שאלתי.
"שם." הוא הצביע על הכיוון אליו אנחנו פנינו.
"בסדר." לחשתי.
"למה את לוחשת?" שיילין שאלה, אך גם קולה לא עלה על לחישה.
"לא יודעת, למה את לוחשת?" החזרתי לה.
"בנות, כשאני אגיד 'עכשיו', תרוצו ישר ואל תסתכלו אחורה, בסדר?" טאק שאל.
"חכו, עוד לא..." הוא סינן ועקב אחרי זנבו של השדואוולף. "עכשיו!"
רגליי פרצו בריצה כאילו מעצמן. שום מחשבה לא חלפה במוחי. רק להתרחק, אחרי זה לחשוב. להיות במקום מוגן, ורק אז להבין שהחיה שבגללה אחי הגדול גוסס הייתה במרחק של שני מטרים ממני ולא עשיתי כלום.
"החיה שבגללה אחיך גוסס הייתה הורגת אותך אם היית מנסה להילחם בה." טאק אמר לי בין נשימה לנשיפה. נעצתי בו מבט תוהה והוא משך בכתפיו. "אמרת את זה בקול."
"איפה רובי?" שיילין שאלה.
"בואו." טאק הוביל אותך לאורך שדרה של עצים שגדלו בסדר. "חמש, שש." הוא מלמל לעצמו ונעצר.
"איפה היא?" מלמלתי.
"סבלנות היא מעלה שהייתי מצפה שתהיה לנסיכת קאריה." שמעתי קול עדין מאחורי. למרות שהמילים היו דיי מוכיחות, הטון היה חביב.
הסתובבתי ומצאתי את עצמי פנים אל מול פנים עם פיה קטנה, בערך בגודל היד שלי, לבושה בשמלה אדומה. "רובי?" שאלתי בהיסוס.
הפיה חייכה. "נעים להכיר אתכן, נסיכות." היא קדה קידה קטנה ונופפה בכנפיה במרץ.
"אין צורך ברשמיות," אמרתי.
"ובכל זאת אני אשתמש בה." רובי חייכה.
היא ניסתה להכתיב את דרך השיחה, ובכל פעם אחרת אולי לא הייתי נותנת לה לעשות את זה, אבל היא יכולה לדעת איך להציל את ניקו. אין לי ברירה. גייסתי חיוך מלאכותי והצבעתי על האדמה. "שנשב?"
-
אחרי שאני ושיילין סיפרנו לרובי את כל מה שקרה לניקו היא ביקשה לראות את החידה.
שיילין הוציאה את מגילת הקלף מתיקה ופרשה אותה על האדמה. רובי התעופפה מצד לצד, עוברת על המילים וממלמלת אותן לעצמה.
לבסוף, לאחר שסיימה, היא החווירה וישבה על כתפו של טאק. "מעולם לא ראיתי חידה כזאת-" היא חיפשה את המילה המתאימה.
"בלתי ניתנת לפתירה?" הצעתי.
"מסוכנת." היא אמרה.
"הצלחת להבין מה היא אומרת?" שאלתי.
"היא פשוטה," היא משכה בכתפיה הקטנטנות. "עמק הפיות שביער הרוחות שוכן לו עמום ונסתר," היא התחילה להסביר לנו. "עמק הפיות הוא עמק נסתר."
"אוקיי, הלאה." אמרתי.
"עליו נוצצים, פירותיו רעילים ואור השמש בהם נשבר." היא המשיכה. "זה מדבר, כמובן, על העץ שבזכותו כל הפיות עדיין בחיים."
"כמובן." שיילין אמרה בטון שקט וציני. "איך לא הבנו את זה קודם?"
דחפתי אותה מעט עם מרפקי וסימנתי לרובי שתמשיך. " כדי להשלים את המשקה מלאהו במי אגם, במקום שבו שמיים וארץ נפגשים נמצא את החסר," היא אמרה וקימטה מעט את מצחה. "פה מתחילות הבעיות."
"בעיות? המילה בעיות היא לא מילה טובה, היא מילה שמתריעה על צרות." שיילין אמרה במהירות.
"צרות? תלוי למה אתן קוראות צרות." היא אמרה בטון מהורהר. "אם, למשל, לכך שהדבר הנמצא בין שמים לארץ הוא השדואוולף והרעל שלו אתן קוראות צרות אז כן, המילה בעיות מתכוונת לצרות."
"אנחנו צריכות את הרעל של השדואוולף?" הייתי המומה וקולי הסגיר זאת.
"לא יותר משלוש טיפות, אבל כן." היא אמרה.
"ומה לגבי האגם?" שיילין שאלה.
"זה המקום שבו השדואוולף גר." רובי ענתה לי.
"ליד האגם?" שאלתי.
רובי הנידה את ראשה. "בתוך האגם, המקום היחיד שלקסם הפיות אין השפעה."
ואני עוד חשבתי שנקבל עזרה, לעזאזל.
-
לאחר השיחה עם רובי טאק הלך ללוות אותה חזרה לעמק הפיות בעוד אני ושיילין חזרנו לעץ שלו וחיכינו לו.
כל הדרך רקמנו תכניות, וכל אחת מהן הייתה יותר הזויה מהשנייה. לבסוף, כשנכנסנו לעץ, שתינו החלטנו שעדיף לנו לשתוק ולחשוב לבד.
אני נשארתי לשבת בסלון בעוד ששיילין ירדה לאחת המחילות.
להוציא את השדואוולף מהאגם זה יהיה קל, אבל לקחת את הרעל שלו בשביל להציל את ניקו... טוב, פה העניינים מסתבכים.
שיילין אמרה שניקו ניסה לפגוע בשדואוולף עם החרב שלו ולא הצליח, מה שאומר שגם לחרב שלי אין סיכוי, והפיות אמרו שאין להן כוח באגם, מה שאומר שהן לא ממש יכולות לעזור לנו. לפי כל הנתונים- אין לנו שום סיכוי, אבל אני לא מוותרת. אני אצליח.
"סלינה, שיילין?" טאק נכנס לסלון.
"שיי למטה." אמרתי ונשענתי אחורנית.
"שיילין, בואי לפה." טאק צעק. לא עברו חמש שניות והיא כבר התיישבה לידי.
"תקשיבו, דיברתי עם רובי והיא אמרה שלמרות שהיא ניסתה להוריד אתכן מהרעיון, יש דרך להשיג את הרעל של השדואוולף ולהישאר בחיים." הוא אמר.
אני ושיילין נשענו קדימה, מקשיבות בדריכות. "למה היא לא אמרה לנו את זה?" שאלתי.
"כי זאת דרך מסוכנת מאוד." הוא ענה.
"ממלכה בלי ניקו זה דבר הרבה יותר מסוכן מהדרך הזאת." שיילין אמרה קצרות.
"אני אמור להבין מזה שאתן בעסק?" טאק שאל.
אני ושיילין הסתכלנו אחת על השנייה והנהנו. "אנחנו בפנים."
-
לאחר השיחה עם טאק, הוא הלך לדבר עם הפיות ואני ושיילין הלכנו לישון. התוכנית שרובי הציעה היא תוכנית שניתן לבצעה רק לפנות בוקר, בשעות שבהן השדואוולף מטושטש משינה.
כשטאק העיר אותנו לפני עשר דקות חשבתי לרגע שפצצה התפוצצה בחדר, כי לא דמיינתי שיש סיכוי, אפילו קלוש, שילד כל כך קטן יצליח לעשות כל כך הרבה רעש. כמובן שהוא הפתיע אותי והצליח להשמיע רעש של פצצה. אם השעה לא הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר אולי לא הייתי נבהלת כל כך, אבל בגלל השעה המאוחרת והטשטוש מהשינה אני נפלתי מהספה עליה ישנתי וצרחתי ברגע שעורי החשוף נגע ברצפה הקפואה.
"תפסיקי לישון עם בגדי קיץ באמצע החורף ותוכלי להרגיש בנוח כשאת נופלת מהמיטה." שיילין אמרה ביובש בעודי קופצת חזרה על הספה ומתכסה בשמיכה.
"תשתקי." ירקתי לכיוונה במרירות ויצאתי מהשמיכה בשביל להתלבש.
לאחר עשר דקות כבר הייתי מוכנה לצאת, ולאחר רבע שעה של ארוחת בוקר כולנו יצאנו מגזע העץ, חמושים בשתי חרבות ונבוט עץ גדול שגובהו כמעט עלה על גובהו של טאק.
"אתם זוכרים מה לעשות?" שאלתי לאחר עשרים דקות של הליכה ונשכתי את שפתי בלחץ.
"כן." שיילין ענתה לי תשובה קצרה בעוד שטאק הסתפק בהנהון מפוחד ונעיצת מבט באגם הנוצץ שמולנו.
"אז קדימה," נשפתי אוויר. "מתחילים."
הלכתי בצעדים קולניים ככל האפשר לכיוון האגם ושלפתי את חרבי. טבלתי אותה במים וחיכיתי.
הפיות אמרו לטאק שלשדואוולף, כמו לעורבים, יש חולשה לדברים נוצצים במיוחד כשהדברים הנוצצים האלה הן חרבות שיכולות להרוג אותו.
מספר שניות לאחר שטבלתי את החרב במים, אדוות החלו להיווצר במרכז האגם. הוצאתי את החרב וצעדתי מספר צעדים לאחור.
חוטמו של השדואוולף הופיע, ואז עיניו, ואז שאר גופו. כפות רגליו עלו על מי האגם וצעדיו לא נשמעו. הו, הוא הולך על המים. כמובן.
סרקתי את שמי הלילה במהירות, מחכה לנצנוץ שאמר שהפיות פה, אבל הוא לא הופיע.
השדואוולף עבר מהאגם אל האדמה. הוא נהם וחשף את שיניו. הסתכלתי עליו והורדתי את החרב. אנשים אחרים היו עומדים מול השדואוולף ורואים חיה רצחנית, אך אני עמדתי עכשיו מול השדואוולף וראיתי חיה שמפחדת. כיווצתי את עיניי והיטיתי מעט את ראשי הצידה. השדואוולף הרים אוזן אחת והפסיק לנהום.
"אתה לא מפחיד." אמרתי. "מה הם עשו לך?"
הוא יבב והלך אחורה.
"סלינה, מה את עושה?" שמעתי את לחישתה של שיילין.
"הוא לא נראה כמו חיה תוקפנית." מלמלתי והתקדמתי צעד אחד לעבר השדואוולף.
רוח קרירה נשבה וגרמה לשיערי להתפזר. השדואוולף רחרח את האוויר וחשף שוב את שיניו. הוא רץ לעברי וקפץ, כפות רגליו פגעו בפלג גופי העליון והדפו אותי לאדמה. ראשי נחבט בגזע עץ ולרגע ראייתי התערפלה.
הרגע הזה עבר כשהשדואוולף קפץ שוב בניסיון לתקוף, אך הפעם הייתי מוכנה, זזתי הצידה וניגבתי את הדם שזלג על פניי. השדואוולף התכונן לעוד קפיצה, אבל אז הפיות הגיעו.
בדיוק כמו שרובי חזתה, השדואוולף הריח את ריחן המתוק של הפיות והחל לרדוף אחריהן. זה היה הרגע הקריטי ביותר. פתחתי שער בעוד שיילין רצה עם חרב שכושפה בידי הפיות, וחתכה את אחת מציפורניו של השדואוולף.
"קדימה." דחפתי את טאק לתוך החור הסגול והמוכר ורק לאחר ששיילין עברה עברתי גם אני.
"כמה זמן?" שאלתי את טאק בין נשימה לנשיפה לאחר שיצאנו מהשער ליד העץ שלו.
"חמש דקות, אולי טיפה יותר." הוא ענה לי וחייך.
"זה היה קל מדי." שיילין אמרה.
"תגידי תודה ותסתמי." הוריתי לה ונשענתי על העץ. חיוך קטן הזדחל על פניי, ולאט לאט הוא גדל והפך לחיוך ענק. הצלחתי, אני הולכת להציל את אחי הגדול.
"עוד שתי דקות." טאק אמר.
הרמתי את מבטי לשמיים וחיכיתי.
"שישים." שמעתי את שיילין ממלמלת.
"את באמת סופרת את השניות?" גיחכתי.
"שבעים." היא הגבירה את קולה ונעצה בי מבט חודר. הבנתי את הרמז ושתקתי.
"מאה ותשע עשרה." היא אמרה והרימה את מבטה. "מאה עשרים."
בדיוק באותו רגע אור חזק הופיע בין צמרות העצים ולאט לאט ירד לכיוונינו.
"בדיוק בזמן." שיילין אמרה.
"אנחנו דייקניות." אמרה פיה בעלת שמלה ירוקה ושיער שחור וחייכה בחביבות. "תפרשי את היד." הוסיפה.
פרשתי את כף ידי והפיה הפילה לתוכה משהו.
"תסגרי את היד." היא הורתה לי.
עשיתי כדבריה והרגשתי איך בקבוקון מתחיל לצמוח בידי. הוא גדל עד שהגיע לגודל של עשרה סנטימטרים ושם נעצר.
"תביאי את הטופר." הפיה הורתה לשיילין.
שיילין התקדמה, מעט מהופנטת, והושיטה את הטופר.
"תניחי אותו מעל פיית הבקבוקון." היא המשיכה לחלק הוראות. שיילין עשתה כדבריה.
נוזל צהבהב החל לזלוג פנימה, ועד מהרה הטופר נעלם.
"רובי." הפיה פנתה לרובי.
רובי עפה לכיווני, אוחזת בידה בקבוקון קטן מלא בנוזל ירקרק. כשהגיעה אליי היא שפכה את תכולתו לתוך הבקבוקון שהחזקתי, וצבע התמיסה הפך לסגלגל.
"זהו." הפיה אמרה.
"בטוח?" שאלתי.
"במאה אחוז." היא אישרה.
"תודה." נאנחתי בהקלה.
"קדימה, בנות, חזרה הביתה." רובי אמרה.
"נתראה מחר." טאק נופף להן לשלום, ועד מהרה הזכר היחיד שנשאר לכך שהפיות בכלל קיימות היה ניחוח קלוש של פרח היסמין.
"קדימה, כדאי שנחזור לארמון." שיילין אמרה.
"עכשיו?" טאק שאל. "השעה בקושי שלוש וחצי לפנות בוקר."
"כן, אבל ניקו זקוק לשיקוי כמה שיותר מהר." היא אמרה.
טאק השפיל את מבטו בעוד שאני דווקא הרמתי את מבטי ונעצתי את עיניי בשיילין.
"נישאר עד מחר, אנחנו זקוקות לשינה." החלטתי.
"אבל-" שיילין פתחה את פיה להתנגד אך אני סימנתי לה להסתכל על פניו של טאק, שכרגע חיוך גדול נפרש עליהן.
"יש." הוא קפץ במקומו ופתח את גזע העץ.
שיילין נעצה בי מבט מרוגז והנידה בראשה.
"לילה אחד לא יהרוג אף אחד." משכתי בכתפיי. "ואני בטוחה שצ'ארלי לא ער עכשיו, אז אין מי שייתן לניקו את הנוגדן."
"את מרגיזה." היא אמרה.
"לא נורא." משכתי בכתפיי וירדתי בעקבות טאק.
"לילה טוב." קראתי כשראיתי אותו נעלם דרך אחת המחילות.
"לילה טוב." הוא השיב לי.
"כן... זה הולך להיות לילה טוב." שיילין מלמלה לעצמה וקפצה על אחת הספות.
חלצתי את נעליי ועשיתי כמותה. בלי להחליף את בגדיי נכנסתי מתחת לשמיכת הצמר, ולאחר מספר דקות כבר שקעתי בשינה עמוקה.
-
אני לא יודעת כמה שעות עברו מהרגע שנרדמתי, אך כשהתעוררתי מצאתי את הספה עליה ישנה שיילין ריקה.
"שיי?" שאלתי בטון מעט מנומנם.
"למטה." היא ענתה לי.
יצאתי מהשמיכה והלכתי לשטוף את פניי. השינה הספיקה להשכיח ממני את הפציעה בראשי, אך כשהמים הקרים זלגו מפניי הם קיבלו צבע אדמדם.
לאחר ששפשפתי את הדם מפניי, צחצחתי את שיניי וירדתי לחדר האוכל, שם מצאתי, כפי שניחשתי, את שיילין.
"בוקר טוב." אמרתי לה וחטפתי מצלחתה ענב.
"את נראית יותר טוב." היא ציינה.
"תודה?" אמרתי, תוהה לעצמי אם זו מחמאה.
"יותר טוב מאתמול, כשהדם כיסה לך את הפנים." שיילין שמה לב למבטי התוהה.
"ואני העזתי לחשוב שאת מחמיאה לי." מלמלתי בציניות והכנסתי תות גדול לפי.
"אז אל תחשבי, זה לא עושה לך טוב." היא גיחכה גיחוך עוקצני וזרקה על ראשי ענב.
"קרצייה." סיננתי.
"את אוהבת אותי." היא הוציאה לי לשון.
"תנחתי, תנחתי." אמרתי ביובש.
"למה את אומרת לה לנחות?" טאק, שלא היה פה במשך השיחה שלי עם שיילין, שאל.
"היא עפה קרוב מדי לעננים, שתיזהר לא להיתקע באיזה ציפור." אמרתי.
"ובאנגלית?" הוא ביקש.
"היא מחמיאה לעצמה יותר מדי." אמרתי.
"הגיע הזמן ללכת." שיילין סיימה לאכול את הפרי האחרון בצלחת ונעמדה.
"עכשיו?" פניו של טאק נפלו. "אתן לא יכולות להישאר עוד קצת?"
העברתי את מבטי אל שיילין וגיליתי שהבעתה דומה להבעתי. לאור האירועים האחרונים, שתינו שכחנו שטאק רק בן תשע.
"אנחנו נבוא לבקר." הבטחתי.
"ונביא לך אוכל רגיל." שיילין הוסיפה.
"מתי?" הוא שאל.
"אממ... ביום שבת?" הצעתי.
"בסדר." קולו של טאק חזר להיות עליז.
"איך נחזור?" שיילין שאלה.
"נפתח שער, אין זמן לקרוא לסוסים." אמרתי. "לכי להביא את הדברים."
"למה אני?" היא רטנה.
"שיילין!" אמרתי בקוצר רוח.
"בסדר, בסדר, אפשר לחשוב שאני עובדת אצלך." היא עלתה למעלה.
"למה אתן הולכות ממקום למקום אם אתן יכולות לפתוח שער?" טאק שאל אותי בטון מבולבל.
"אני מניחה שמתוך הרגל." עניתי בטון מהורהר.
"מה מתוך הרגל?" שיילין ירדה כשהתיק על גבה.
"כלום." עניתי. "הבאת את הבקבוקון?"
"חשבתי שהוא אצלך." היא אמרה בחשד. עיניי נפערו בבהלה. אם איבדנו את הבקבוקון הזה אין שום סיכוי ש- "תירגעי," שיילין צחקה ושלפה מכיס מכנסיה בקבוקון שקוף מלא בנוזל תכלכל. "הוא אצלי."
"אשפה." רטנתי.
"קדימה," הושטתי את ידי ופתחתי שער.
שיילין הראשונה שעברה בו. "נתראה." אמרה, רגע לפני שנעלמה.
"תודה על הכל." אמרתי לטאק ולפני שעברתי אני, ותשובתו הדהדה בחלל השער עד לרגע שיצאנו בארמון. "מתי שתרצו, נסיכות."
-
"צ'ארלי." אני ושיילין התפרצנו לחדר המרפאה.
"נסיכות." הוא קפץ בבהלה ממקומו. "הצלחתן?"
שיילין לא אמרה דבר, היא רק הגישה לו את הבקבוקון הכחול.
"עכשיו נגלה." הוא אמר ונכנס לחדרו של ניקו.
"בנות." מרילין נכנסה למרפאה, אוחזת ביד אחת את מיה. היא העניקה לכל אחת מאיתנו חיבוק זריז ופנתה לבהות בדלת החדר הסגורה.
הדקות חלפו, וצ'ארלי לא יצא. מרילין ושיילין התיישבו, בעוד שאני שרפתי את עצבנותי בהליכה מצד לצד.
לבסוף, אחרי עשרים דקות, צ'ארלי יצא מהחדר.
"אני מצטער," הוא אמר ועצר את עצמו, מתלבט איך להמשיך את המשפט. אבל לא היה צורך שימשיך. למילים 'אני מצטער' יכול להיות רק פירוש אחד. נכשלנו.

�