חיים כפולים

פרק 37

"מה היא עושה פה?" לחשתי לאדוארד.
"אין לי מושג," הוא סינן מבעד לשיניים חשוקות ואגרף את כפות ידיו. "אבל אני אדאג שהיא תלך מפה ברגע זה."
"אל," עצרתי אותו. "היא לא מפחידה אותי."
"אבל היא מעצבנת אותי," הוא רטן.
"אז תתעצבן בשקט." לחצתי את כף ידו. "אולי נצליח לעבור ארוחת הערב ללא רצח."
"אני לא מבטיח שום דבר," הוא לחש.
נאנחתי והשענתי את ראשי על כתפו. "אני ממש רוצה ללכת הביתה עכשיו."
"את רוצה שאני אגיד להורים שלי שאת לא מרגישה טוב?" הוא שאל בדאגה.
"לא." הרמתי מעט את ראשי וחייכתי חצי חיוך, נאבקת בדמעות פתאומיות שלחצו על גלגלי העיניים שלי. עייפות מטופשת. "אני אשרוד ארוחת ערב אחת."
"אל תבכי," אדוארד אמר והעביר את אצבעותיו על לחיי. "בבקשה."
לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי. "אני בסדר."
"את הלוחמת החזקה שלי, אל תשכחי את זה," הוא רכן אליי ונישק את שפתיי.
"אני יודעת." חייכתי.
"ארוחת הערב מוכנה!" אמא של אדוארד קראה מהמטבח. רק כשהיא עשתה זאת שמתי לב שהיחידים שנשארו בסלון היו אדוארד, שיילין, וויליאם, קסנדרה ואני. מתי כולם הספיקו ללכת?
"טוב לראות אותך," קסנדרה ירקה אליי את המילים בארסיות. "חשבתי שמתת."
"היית מתה שזה יקרה, לא, גברת קסנדרה?" חייכתי חיוך עוקצני.
"אין לך בכלל מושג עד כמה," היא מלמלה.
"את מדברת אל חברה שלי, קסנדרה, תתנהגי בכבוד," אדוארד אמר בנימה מזהירה ואז נעמד, העמיס אותי על גבו ולקח אותי לחדר האוכל.
"יש סיבה מיוחדת לכך שלא הייתי צריכה להשתמש ברגליים שלי כדי להגיע לכאן?" שאלתי בצחקוק.
"בשביל זה." הוא נגע בקצוות פי.
"מקסים," בריאנה סיננה. "להקיא עכשיו או אחרי האוכל?"
"את חייבת להרוס כל רגע יפה, נכון?" שיילין שאלה ברוגז.
גיחכתי. "תתעלמי, שיי, הכל טוב."
"אני מבינה אותך, בריאנה." קסנדרה חייכה והתיישבה ליד אביה של שירלי. "גם אותי מגעיל לראות איך נער במעמדו של אדוארד מסתובב עם נערה במעמדה של סלינה."
"גברת קסנדרה, תרשי לי להחמיא לך על בחירת הבגדים שלך הערב," שיילין אמרה בטון ציני. "הלבוש השחור באמת מדגיש את האישיות הפגומה שלך והעובדה שהשמלה שלך דומה למניפה באמת מראה את זה שאין לך אף אחד להתייפייף בשבילו."
"שמישהו יביא אלוורה למרוח על העקיצה הזו," אדוארד לחש לאוזני.
"בשביל מה? שיכאב לה," החזרתי לו והתיישבתי מימין לשיילין. אדוארד התיישב מימיני ואנני לידו.
"אני אוהב אותך כשאת אכזרית," הוא אמר וצחקק.
"וכשאני לא?" הרמתי גבה.
"גם כשאת מתנהגת כמו דובון אכפת לי." הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי ונשק לכף ידי.
"אתה קראת לי שמנה הרגע?" שאלתי.
"תפסיקי לשגע את הילד." שיילין צחקה.
"בדיוק! תפסיקי לשגע את הילד!" אדוארד מחה.
"הילד צריך שיאכילו אותו?" שאלתי אותו בטון תינוקי. בריאנה ושירלי עשו קולות הקאה.
"אתה נותן לאישה שלך לדבר אלייך כמו אל ילד קטן?" וויליאם נחר בבוז.
"יש לך משהו להגיד על זה?" שיילין שאלה והרימה גבה.
"לא, יקירה, שום דבר," הוא מלמל.
"אנחנו לומדות ממרילין הרבה," ציינתי.
"מרילין?" אמא של אדוארד הופיעה בחדר האוכל עם קערת הגשה בגודל שלי.
"אשתו של אחי," עניתי על השאלה שלא נשאלה.
"אה, אני אשמח להכיר אותה." היא חייכה אליי. "ואת אחיך הגדול."
"יום אחד," אמרתי, מתחמקת מתשובה ישירה ולגמתי מכוס המים שעמדה מולי.
"אולי נבקר אצלכם ונישאר לארוחת ערב," אמא של אדוארד אמרה בנימה קלילה והניחה על צלחתי נתח עוף. המים נתקעו בגרוני וגרמו לי להיחנק.
"תוציאי את זה." אדוארד טפח על גבי בעדינות.
"אולי," הצלחתי למלמל וניגבתי מעיניי את הדמעות שעלו בהן.
"את בסדר?" אדוארד שאל.
"אל תדאג לי, רק נחנקתי לרגע." חייכתי אליו וניסיתי לא להסתכל על העוף בצלחת. "אבל יש בעיה."
"מהי?" אמא של אדוארד סיימה לחלק את האוכל והניחה את הקערה באמצע השולחן.
"אני צמחונית," עניתי, מעט נבוכה.
"אדוארד, לא יכולת להגיד לי את זה?" אמא של אדוארד נזפה בו.
"הוא לא ידע," הגנתי עליו. "וזה בסדר, אני גם ככה לא רעבה כל כך."
"אל תדברי שטויות, יש הרבה סלטים, את רוצה שאני אלך להכין לך משהו?" היא התחילה לדחוף כל מאכל שלא כלל בשר והיה על השולחן לכיווני.
"לא, באמת." הנדתי בראשי. "יש לי קצת בחילה."
"את רוצה שאני אכין לך תה?" היא שאלה בדאגה.
צחקקתי מעט. "אני אהיה בסדר, באמת. שבי ותיהני מהפירות של העבודה הקשה שלך."
"כלומר תשבי, תאכלי ותסתמי," אדוארד פירש את דבריי.
"אדוארד!" הכיתי את ידו. "תדבר יפה לאמא שלך."
"אני אוהב את הדרך בה את מחנכת את הבן שלנו," אבא של אדוארד ציין.
"אני לא מאמינה שאתם מעודדים את הקשר של הבן שלכם עם המכשפה," קסנדרה סיננה.
"קסנדרה, סלינה היא אורחת שלנו, את יכולה להתנהג יפה?" אמא של אדוארד העירה.
"אולי כדאי שאני אלך," מלמלתי.
"אולי כדאי שקסנדרה תלך," אדוארד סינן ואחז בידי כדי למנוע ממני ללכת. עיניו היו נעוצות בקסנדרה בכזו שנאה שהייתי בטוחה שאם היו לו כוחות היא לא הייתה בחיים. "אני אשמח לדעת מה גורם לאישה כמוך לקרוא לחברה שלי מכשפה."
"האמת," היא ענתה באלגנטיות. "היא באמת מכשפה."
"סליחה?" הרמתי גבה. הייתה לי הרגשה שמשהו בשיחה הזו הולך לכיוון שיסבך אותי בצרות.
"אני לא מדברת על מכשפה בהתנהגות, למרות שגם זה נכון, אני מדברת על מכשפה. מכשפה אמיתית, עם כוחות."
הו, כן. צרות ענקיות.
"את חוצה את הגבול," אדוארד סינן בזעם.
"קסנדרה, את מרגישה טוב?" אבא של אדוארד שאל.
"מעולה," היא ענתה בשלווה ולגמה מכוס היין שלה. "אבל אני צריכה לשאול אותך את אותו הדבר. אחרי הכל – אתה זה שהכניס מכשפה לבית שלו."
"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'מכשפה'?" בריאנה שאלה בטון מהוסס.
"כמו שאמרתי – עם כוחות," היא ענתה.
"אין דבר כזה," אמרתי בטון הכי אמין שהצלחתי לגייס.
"תשתקי," קסנדרה נהמה. "מכשפה קטנה. מהרגע שהכנסתי אותך לבית שלי ידעתי מה את. כל לילה היית בוכה, צורחת, מתפתלת. היית מתחננת בפני ההורים שלך שיחזיקו מעמד."
"ואיך זה הופך אותי למכשפה?" שאלתי. "אני דיי בטוחה שזה לגיטימי שילדה שאיבדה את ההורים שלה תקרא להם בשנתה."
"דיברת על מימד אחר." היא גלגלה את עיניה. "את באמת חושבת שאני מטומטמת?"
"כן," עניתי בפשטות.
היא הרימה את ידה, כנראה כדי להכות אותי, אבל אז נזכרה מי היא, מי אני ואיפה אנחנו.
"קדימה, תעשי את זה," התגריתי בה. "שש וחצי שנים לא עצרת את עצמך, מה שונה עכשיו?"
"אני חושבת שכדאי שנלך הביתה." שיילין משכה בשרוולי.
"אנחנו נלווה אתכן," וויליאם אמר ונעמד.
"תשב," שיילין פקדה עליו. "אנחנו יכולות ללכת לבד."
"לעוף על המטאטא, התכוונת?" שירלי סיננה.
"הבדיחות שלך מצחיקות, כדאי לך לשמור אותן ליום בו תהיי סטנדאפיסטית," שיילין אמרה בטון עוקצני.
"מי אמר שאני הולכת להיות סטנדאפיסטית?" שירלי שאלה בבלבול.
"אה, את לא?" העוקצנות בקולה של שיילין הגיעה לשיא חדש. "סליחה על הטעות, פשוט חשבתי שזו העבודה היחידה שיקבלו אותך אליה."
"שיי, אל תהיי כזאת." נעמדתי גם אני. "שירלי עובדת כבר עכשיו."
"כמובן, איך יכולתי לשכוח?" היא הכתה את מצחה. "איך בצומת? משלמים טוב?"
כתפיו של אדוארד רטטו מצחוק עצור.
"תודה שאירחתם אותנו, מר וגברת דיימונד." חייכתי לזוג ההמום חצי חיוך נבוך. "אני מצטערת על מה שקרה הערב ועל כך ששיי ואני עוזבות כל כך מוקדם, אבל קשה לי להיות בחדר אחד עם אישה שהתעללה בי במשך שש וחצי שנים. אני מקווה שלא תנטרו לי על כך."
"התעללה?" אימו של אדוארד יצאה מההלם.
"אוי, באמת, את מאמינה למילה שיוצאת למכשפה מהפה?" קסנדרה התפלצה.
"בואי." אדוארד אמר, הולך לעבר הדלת. "אני אחזיר אתכן הביתה."
"אני אבוא איתכם," וויליאם אמר והתקדם לעברו של אדוארד. שיילין ואני החלפנו מבטים.
"זה בסדר, אדוארד יסיע אותנו, אין טעם שתתאמץ סתם," שיילין אמרה.
"אין לי סיבה להישאר פה. ישעמם לי לבד." הוא משך בכתפיו.
"אבל אין טעם ש – " שיילין התחילה להגיד אך שירלי קטעה אותה.
"אתה לא תישאר לבד," היא אמרה בטון פלרטטני. "אני פה."
"או-קיי, אין סיכוי שאתה נשאר פה," שיילין מיהרה להגיד וקפצה על גבו. "למכונית!"
"אני נראה לך סוס?" הוא רטן.
"האמת שיותר בכיוון של פרה," עניתי במקומה.
"לא ידעתי שגמדים יודעים להיות מצחיקים," הוא אמר בטון מתגרה.
"לא ידעתי ש – "
"סלינה," שיילין קטעה אותי. בקולה נשמעה אזהרה.
"מה?" שאלתי בטון מתבכיין. "הוא התחיל!"
אדוארד צחק. "אנחנו נחזור עוד מעט, תשאירו את הדלת פתוחה."
"ושיהיה לכם ערב נעים," הוספתי בחיוך.
אף אחד לא אמר מילה עד שהדלת נסגרה מאחורינו.
"זה הלך טוב," שיילין מלמלה וקפצה מגבו של וויליאם.
"הכל הולך לנו טוב, לא שמת לב לזה, שיי?" שאלתי. העוקצנות בקולי הייתה כל כך חזקה שאפילו חירש היה שם לב אליה.
"כן..." היא נאנחה.
"קדימה, גושים קטנים של אור ושמחה, כנסו למכונית." אדוארד הניח את ידו על גבי ודחף אותי מעט קדימה.
"גושים קטנים של אור ושמחה?" שאלתי, מגחכת על הניסוח המיוחד.
"אני אדם מיוחד." הוא משך בכתפיו ופתח את דלת המכונית.
"ג'נטלמן," שייליין אמרה בלגלוג ונכנסה.
"פתחתי את הדלת לסלינה, לא לך," הוא אמר.
"כן, כן," היא אמרה בטון אדיש. "קדימה, אני רוצה להגיע הביתה."
"אני לא הנהג שלך," הוא רטן.
"ילדים, תתנהגו יפה," גערתי בשניהם והתיישבתי ליד שיילין.
אדוארד טרק את הדלת אחריי בעוד וויליאם התיישב במושב שליד הנהג.
"אולי ניסע למקום אחר?" וויליאם הציע. "עד כמה שאני אשמח לבלות בבית שלכן, עדיין מוקדם."
אדוארד התניע את הרכב. "מה אתן חושבות, בנות?"
"אני קצת עייפה," אמרתי. "אבל אולי תישאר איתי ותיתן לשיי וויליאם לצאת לסיבוב?"
'מה את מתכננת?' שיילין סימנה בשפתיה.
"לכו לסיבוב שניכם, יש לכם הרבה דברים לדבר עליהם," הוספתי. שיילין פערה את עיניה והנידה בראשה.
"אני חושבת שאולי לא כדאי, גם אני עייפה," היא אמרה.
"את לא זקוקה לשינה." גלגלתי את עיניי לעברה.
"כל אדם זקוק לשינה," היא רטנה.
"את לא." קבעתי.
"סלינה, את בטוחה שזה רעיון טוב?" אדוארד שאל ודומם מנוע. מסתבר שהגענו לבית שלנו.
"שיי, בואי רגע," התעלמתי מדבריו ויצאתי לאוויר הקר של דצמבר.
"מה את מנסה לעשות?" היא שאלה ברגע שהדלת של המכונית נסגרה מאחוריה.
"את חייבת לספר לוויליאם את האמת!" אמרתי.
"השתגעת?" היא שאלה בבהלה.
"לא, אבל תחשבי על זה. אתם ביחד כבר יותר מחודש, הוא סומך עלייך ואת צריכה להפוך את זה להדדי."
"מה נכנס בך?"
"קסנדרה," עניתי. "שיי, לא בטוח שנוכל לחזור לכאן יותר. שמעת אותה – היא יודעת עליי, מה שאומר – היא מסוכנת. אני לא אתפלא אם היא הבוגדת. את חייבת לספר לוויליאם או להיפרד ממנו, זו בחירה שלך."
"אני לא חייבת לעשות שום דבר," היא רטנה.
"את לא סומכת עליו?" שאלתי.
"אני כן, אבל – "
"אין אבל." אמרתי בטון נחרץ. "משהו פה לא בסדר. ניקו לא ייתן לנו לחזור לפה יותר. אם את רוצה להמשיך את הקשר עם וויליאם את חייבת להוכיח לו שאת סומכת עליו."
שיילין סובבה לרגע את ראשה אל הרכב והחזירה אותו אליי. "וויליאם הוא לא אדוארד, סלינה." היא נאנחה. "לא בטוח שהוא יקבל את זה ברוח טובה כמו שאדוארד קיבל."
"אמרת שאת סומכת עליו." שילבתי את ידיי. "תוכיחי."
"זה מפחיד," היא מלמלה.
"אין ברירה."
"את תחכי פה?"
"בלי לזוז אפילו סנטימטר," הבטחתי.
"אין לך ממש ברירה," היא חייכה חצי חיוך. "את צריכה להיכנס לבית."
"הבנת למה אני מתכוונת."
"נכון." היא חיבקה אותי. "תודה."
"בהצלחה," מלמלתי וסימנתי לאדוארד לבוא.
הוא יצא מהרכב בעוד וויליאם עבר לשבת במושב הנהג ושיילין לידו.
"היא הולכת לספר לו על קאריה?" הוא שאל, בוהה ברכבו המתרחק.
"כן." הנהנתי.
"הוא יתחרפן." הוא נאנח.
לכסנתי אליו את מבטי. "אתה חושב?"
"ואז יחזור לעצמו."
"ויהיה בסדר?"
"תמיד בסדר."
"לא תמיד, לא היום."
"כדאי שניכנס הביתה, נחכה שהם יחזרו."
"כדאי."
"אז קדימה," אדוארד כרך את ידו סביב כתפיי. "תפעילי את הרגליים היפות שלך לפני שהן יקפאו פה."
זה הוציא ממני חצי גיחוך. "זה מוזר?"
"מה מוזר?"
"שאני דואגת ככה."
"היא בת הדוד שלך, ברור שתדאגי ככה."
"אני יודעת." שלפתי את מפתחות הבית מהעציץ בכניסה. "ובכל זאת..."
"תנשמי עמוק, הכל יהיה בסדר."
חייכתי אליו. "איתנו. אבל מה עם שיי וויליאם?"
"הם גם יהיו בסדר." אדוארד דחף את הדלת והדליק את האור. "אני מכיר את וויל מהיום שנולדנו. תאמיני לי, הוא יתחרפן, אבל יתעשת."
"אם הוא יפגע בשיי אני – "התחלתי לאיים. לפני שסיימתי את המשפט שפתיו של אדוארד פגשו בשפתיי. כנראה שנמאס לו לשמוע את הדאגות שלו.
"הכל יהיה בסדר." הוא הדגיש כל הבהרה, מכריח אותי להביט בעיניו. "טוב?"
"טוב."
"יופי." הוא הצמיד אותי לגופו והניח את סנטרו על ראשי. "עכשיו תלכי להדליק את החימום ואני אחפש משהו לראות, בסדר? אין סיבה שנשעמם את עצמנו למוות עד שהם יחזרו."
"משעמם לך איתי?" מלמלתי.
"את אוהבת להוציא לי מילים מהפה, אה?" הוא גיחך.
"בשביל זה אני חיה." הרמתי אליו מבט.
"לא רק בשביל זה," הוא אמר בטון רציני.
"אז בשביל מה עוד?" שאלתי.
"בשביל להביא שתייה ולהדליק את החימום בזמן שאני מחפש משהו לראות," הוא דחף אותי אחורה. "קדימה."
"נסיכה מפונקת," הקנטתי אותו.
"אני או את?"
"אני הנסיכה, אתה המפונקת?" הצעתי.
הוא צחק. "כל עוד יהיה לי כתר."
"אני אדאג שיכינו לך אחד."
"ורוד?" הוא שאל בהתלהבות מזויפת.
"עם נצנצים." הבטחתי.
"את משקיעה בי."
-
חמש דקות לאחר תחילת הסרט שאדוארד בחר החלטתי שישיבה זה דבר מאוד לא נוח ונשכבתי על ירכו.
עשרים דקות לאחר מכן הבנתי שאי הנוחות לא תלויה בצורת הישיבה שלי אלא בדאגה שלי.
שעה לאחר מכן כבר אכלתי במוחי סרטים על כך שוויליאם זרק את שיילין באיזה מקום מבודד.
שעה וחצי לאחר מכן הסרט נגמר ואני כבר התכוונתי להגיד לאדוארד שיתקשר למישהו שיביא לו רכב כי צריך לחפש את שיילין, אבל אז היא וויליאם נכנסו לבית.
עיניה היו נפוחות ופניה אדומות, סימן ברור לדמעות.
"מה עשית לה?" קפצתי ממקומי ומשכתי את שיילין אל מאחורי גבי.
"וויל – "
"זה באמת נכון?" וויליאם שאל בטון אדיש ובהה בנו במבט אטום.
"תגידי לו," שיילין מלמלה. "לי הוא לא מאמין."
"כן, זו האמת, לא שאכפת לך," סיננתי בכעס.
"לא שאכפת לי?" תדהמה פשטה על פניו. "מה שאת אומרת, או מנסה להגיד, זה שקיים מקום אחר, מימד שלם, ואף אחד לא יודע על זה!"
"תקשיב, אחי, אני יודע שזה קשה ל – " אדוארד קם מהספה והתקדם לכיוונו של וויליאם אך וויליאם זז אחורה והניד בראשו.
"לא, ממש לא. אל תעז אפילו להגיד שזה קשה לעכל." הוא טמן את ראשו בכפות ידיו. "זה בלתי אפשרי לעכל! זה בלתי אפשרי להאמין, זה –"
"דבר שאנחנו יכולות להוכיח, אם תיתן לנו," קטעתי אותו. "אבל תבקש סליחה קודם."
"סלינה..." שיילין התחילה להגיד.
"תבקש סליחה," התעלמתי ממנה. "תוכיח שאתה שווה משהו, ואנחנו נוכיח שאנחנו לא משקרות."
"לבקש סליחה על מה?" הוא שאל.
"תסתכל עליה!" הצבעתי על שיילין, שאפילו לא טרחה להכות את ידי. "אני לא יודעת מה אמרת לה או מה עשית, אבל זה לא המצב שבו היא בדרך כלל. עכשיו תלכו לחדר ותסדרו את זה!"
"את צודקת." הוא נאנח.
"באמת?" שאלתי בעוקצנות. "קדימה, שיי, לכו לחדר ותסדרו את העניינים. אני ואדוארד כאן."
וויליאם הושיט את ידו לשיילין, שלאחר מבט חטוף בפניי לקחה אותה, והוביל אותה לחדר בו אני ישנתי בדרך כלל.
"לעזאזל איתו," פלטתי ברגע שהדלת נסגרה.
"אמרתי לך." הוא כרך את ידיו סביבי ושפשף את גבי. "הוא יתחרפן ויחזור לעצמו."
"ראינו שהוא התחרפן, עכשיו נחכה לרגע שהוא יחזור לעצמו." טמנתי את ראשי בשקע שבין ראשו לכתפו של אדוארד.
"את רוצה לצותת להם?" אדוארד שאל.
"זה לא יפה." הכיתי את כתפו.
"את צודקת," הוא לקח צעד אחד לאחור. "ובכל זאת אנחנו הולכים לעשות את זה, נכון?"
"אתה מכיר אותי ממש טוב."
-
"תהיי בשקט!"
"אתה תהיה בשקט!"
"אני לא שומע כלום."
"גם אני לא, תהיה בשקט."
"את תהיי בשקט."
"אולי שניכם תהיו בשקט?" שיילין פתחה את הדלת ואמרה בטון משועשע. היא העיפה מבט מעבר לכתפה. "אמרתי לך שהם ינסו לצותת."
"גם אני אמרתי לך את זה," וויליאם אמר.
"יופי, שניכם אמרתם אחד לשני, זוג מושלם," רטנתי. "מה נסגר?"
שיילין שילבה את ידה בידו של וויליאם. "אנחנו הולכים לקאריה."
"עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו," היא אישרה.
"את לא חושבת שכדאי שנדבר עם ניקו קודם?"
"אין סיבה שהוא יגיד לא." היא משכה בכתפיה.
"לא צריך לבדוק קודם שהכל בסדר או ש- " אדוארד התחיל לדבר אך שיילין נעצה בו מבט משתק.
"אתה הגעת לקאריה בלי לבדוק כלום. אני בטוחה שהכל יהיה בסדר."
"חיים שלך," נאנחתי. "תפתחי שער."
"הכל אני בבית הזה?" היא רטנה והושיטה את ידה קדימה.
"מה קורה?" וויליאם שאל.
"חכה לזה," אדוארד מלמל.
"מחכה," הוא אמר.
"אז תחכה," אמרתי.
"אולי תסתמו?" שיילין התפרצה.
"בסדר, תהרגי אותנו." גלגלתי את עיניי לעברו של וויליאם. "אני חושבת שחברה שלך במחזור."
"סלינה!"
"אוקיי, אוקיי, סליחה," הרמתי את ידיי בכניעה.
"תודה," היא נהמה וחזרה להתרכז.
מספר שניות לאחר מכן שער סגלגל נפתח לפנינו.
"זה לא מוזר בכלל," וויליאם מלמל לעצמו. "הנערה מצליחה לגרום לערפל סגול להופיע באמצע בית סגור, לא מוזר."
"אל תתחרפן." שיילין לחצה את כף ידו.
"כן," אמרתי והכנסתי חצי גוף לשער. "יש בממלכה דברים כל כך הזויים שיגרמו לשער להיראות נורמלי לחלוטין."
"המעודדת הראשית," אדוארד צחק ודחף אותי.
"לא דוחפים נשים!" גערתי בו ברגע שהוא יצא מהשער.
"לא מלחיצים אנשים שהרגע גילו שחברה שלהן היא נסיכה של ממלכה אחרת!" וויליאם, שעבר בשער עם שיילין אחרי אדוארד, אמר.
"נסיכות!" ג'ונתן קרא אלינו מהמדרגות. הוא רץ לכיוונינו וכשהגיע הניח את ידיו על ברכיו והתנשף. "אולם... מחכים."
"ג'ון, תנשום," אמרתי. "מי מחכים?"
"כולם," הוא נעץ בנו מבט. "מי הבחור?"
"חבר של שיי," עניתי. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'כולם'?"
"המלכים של הממלכות האחרות," הוא ענה. "הם מבקשים שתביאו אתכן את בן האנוש שהכנסתן לממלכה."
אדוארד הרים גבה. "בן אנוש?"
"לא התכוונתי להגיד את זה ככה," ג'ונתן התנצל.
"הם כועסים?" שיילין שאלה בטון חושש.
"בהתחלה? לא. אבל אני דיי בטוח ששלוש שעות של המתנה לשתי בנות נוער שהפרו את אחד החוקים הקדושים ביותר בממלכה הצליחו לעצבן אותם," הוא ענה.
"לעזאזל," פלטתי. "קדימה, שלא נאחר."
"אתן גם ככה מאחרות," ג'ונתן אמר.
"לא מעודד," צעקתי והגברתי את הקצב.
"מה קורה?" וויליאם שאל.
"בקצרה? סלינה ואני אכלנו אותה," שיילין ענתה לו. "פשוט תסתמו את הפה. שניכם. תתנו לי ולסלינה לדבר ואל תוציאו מילה מהפה, ברור?"
"כן, הוד מעלתך," וויליאם אמר. אם הטון שלו לא היה מתגרה עוד היה אפשר לחשוב שהוא מדבר ברצינות.
"אוח', תסתום," שיילין רטנה.
"נסיכות, מחכים לכן," הנרי, אחד השומרים, אמר ופתח את הדלת לאולם.
"הו, הנה אתן," ניקו אמר בהקלה והסתכל עלינו.
"אנחנו כל כך מצטערות על האיחור," נשכתי את שפתי התחתונה. "לא היינו בממלכה ו –"
"אין דבר," המלכה רוז קמה ממקומה. "זהו בן האנוש המדובר?" היא בחנה את אדוארד, שמיהר לקוד.
"כן, הוד מעלתך," עניתי. "זה בן הזוג שלי."
"בן הזוג?" היא שאלה בטון מתפלא. "לא ידעתי שהוא בן הזוג שלך."
"אין לי סיבה אחרת להביא לכאן בני אנוש," אמרתי בפשטות.
"אני מבינה," היא אמרה בטון מהורהר. "והוא?" מבטה הועבר אל וויליאם.
"שיי, מה זה צריך להיות?" ניקו שאל.
"אני לא יכולה להמשיך לשקר לבן אדם שרואה אותי כל יום," היא אמרה, ואומנם נראה שהיא התנצלה, אך הטון שלה הבהיר שהיא גאה בעצמה.
"הפרה אחת של החוקים נסבלת, אבל שתיים?" המלך אוליבר הזדקף עוד יותר במושבו. "המועצה תצטרך להתכנס."
הו, יופי, ואני חשבתי שהיום הזה לא גרוע מספיק.     
---

הבטחתי ואני מקיימת!
רואה, רות? אמרתי שאעלה פרק בסביבות חמש - והנה הפרק! עכשיו תודי שאת לא יכולה בלעדיי ונמשיך הלאה כמו מתורבתות!
כשפתחתי את הקובץ היום, הייתה לי הרגשה רעה. לא יודעת למה. או שקצת יודעת, אבל זה... לא נדבר על זה היום. עוד מעט... לא היום.

בכל אופן, מקווה שהיה לכן יום נעים, ואם לא, לא נורא, הכל יכול להשתפר!
נתראה מחר ^^