חיים כפולים

פרק 19

"את המורה שאמורה ללמד אותי לשלוט במים?" שאלתי, מעט נדהמת. דמיינתי מישהי בת חמישים, לא מישהי בת עשרים.
"אני מקווה שזה לא מאכזב אותך." היא אמרה בטון חושש.
"לא, ברור שלא." הנדתי בראשי. "חשבתי שתהיי יותר..."
"מבוגרת?" שיילין הציעה. דרכתי על רגלה.
"חשבתי שתהיי מישהי בעלת ניסיון בחיים." אמרתי.
"אלו רק מילים יפות שבאות להחליף את המילה 'זקנה'," אקווה צחקה. הצחוק שלה נשמע מעט מימי, כמו צחוק שהיה משמיע נהר - אילו היה יכול לצחוק, כמובן.
"אני מציעה שניכנס," מרילין החוותה בראשה לעבר הבקתה הקטנה. "מסוכן פה בחוץ."
"בוודאי, הוד מעלתך." אקווה אמרה בטון מוזר, שאם לא הייתי יודעת שהיא חייבת לכבד את מרילין בגלל שהיא המלכה, הייתי בטוחה שהוא טון לועג. "לא הייתי רוצה להעמיד את חייה של השליטה בסכנה."
לכסנתי את מבטי אל שיילין וראיתי שהיא מנידה בראשה. גם לה אין מושג למה אקווה מתנהגת ככה.
הסתכלתי על מרילין וראיתי שהיא מנידה בראשה. הנהנתי ולקחתי מידיה את מיה. "את לא צריכה לסחוב אותה כל הדרך, תתני לידיים שלך קצת מנוחה." אמרתי לה.
"תודה." היא חייכה חיוך קטן והסתכלה על הארמון במבט מודאג.
לא הספקנו ללכת עשרה צעדים לפני שתזוזה נשמעה מבעד לשיחים. "חכו." לחשתי. העברתי את מיה לידיה של שיילין והתקדמתי בהיסוס.
"סלינה, תעצרי." שיילין אחזה בזרועי.
שחררתי את ידי מאחיזתה והמשכתי ללכת לכיוון השיחים. אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, אבל הייתה לי הרגשה שאם אני לא אמשיך ללכת משהו יקרה. משהו רע.
"זהירות." שיילין לחשה בדאגה כשהסטתי את השיחים הצידה.
הדבר הראשון אליו שמתי לב היה אישה שכובה על האדמה, שיערה פזור סביבה בגלים שחורים, וטובל בשלולית של דם, שזלג מבטנה וצבע את האדמה באדום.
בזווית עיניי ראיתי את מרילין מרימה את ידיה אל פיה, אך התעלמתי ממנה. משהו באישה הזו היה מוכר.
התכופפתי וסובבתי את גופה כדי לראות את פניה. פה אדמדם, אף קטן וסולד, ועיניים שלמרות שעכשיו היו עצומות, ידעתי שכשהן פקוחות הן זהובות. זיהיתי אותה. ברור שזיהיתי אותה. האישה שלימדה אותי לרקוד, שלימדה אותי לא לוותר לעולם, הייתה שכובה על האדמה באמצע שלולית דם. רוקסנה.
-
"בזהירות," מרילין אמרה. "תיזהרו על הראש שלה." הוסיפה.
אני ושיילין נכנסנו לבקתה, רוקסנה מתנדנדת בינינו, והשכבנו אותה על ספת הקטיפה האדומה שהייתה שם. היא הייתה אחת מחמישה רהיטים שהיו בחדר. מלבדה היו גם כיסא, שולחן, עריסה ומיטה.
אקווה נעצה בגופה של רוקסנה מבט לא ברור, ובשנייה שלאחר מכן מים שטפו את כל הדם וזלגו החוצה. "זה כל מה שאני יכולה לעשות, אנחנו צריכות את צ'ארלי." היא מלמלה.
"אבל הוא לא פה, ואנחנו אלו שצריכות לטפל בה עכשיו." כרעתי על ברך אחת והנחתי את ידי מתחת ללסת של רוקסנה כדי לבדוק דופק. חלש, אבל שם. זה מספיק לבינתיים.
"יש דופק, אבל אי אפשר לדעת כמה זמן היא תמשיך לנשום בלי טיפול." מלמלתי ומחיתי מספר דמעות שזלגו על פניי. איבדתי יותר מדי, אני לא יכולה לאבד גם אותה.
אקווה כרעה לידי והניחה את ידיה על מצחה של רוקסנה. "יש לה חמישים דקות, אולי שעה."
"איך-" שיילין הנידה בראשה באי הבנה.
"זה לא משנה," אקווה מלמלה. "אנחנו צריכות את צ'ארלי." חזרה על עצמה.
העברתי את מבטי על פני החדר ובעטתי בספה בתסכול. "צ'ארלי לא כאן."
"אנחנו יכולות ללכת להביא אותו." שיילין אמרה בהיסוס.
"לא!" מרילין התנגדה.
"אנחנו חייבות." נעמדתי מיד.
"אתן לא יודעות להילחם, אתן לא יודעות לשלוט בכוחות שלכן, מה יקרה אם תותקפו?" היא אמרה בטון חמור. "זה לא העולם השני, סלינה, את לא תוכלי להצליח להתחמק מקרב בעזרת מילים."
"ההורים שלי מתו בשביל שאני אוכל לברוח כשהייתי בת עשר, אני לא יכולה לתת לרוקסנה למות כי אני צריכה להיות במקום בטוח." אמרתי בטון נוקשה.
"בנות, אני מסכימה הפעם עם מרילין. זה מטורף לגמרי לצאת ו-" אקווה החלה להגיד.
"בסדר," מרילין קטעה אותה. "ניקו יהרוג אותי, אבל אני מסכימה לכן ללכת."
"הוד מעלתך, זה מטורף." אקווה אמרה בטון המום.
"מאוד," מרילין הנהנה. "אבל אני מבינה אותן," היא הניחה את מיה בתוך העריסה ופנתה לעבר שידת העץ המאובקת שעמדה בפינה. השידה הייתה חלקה, בלי מגירות, בלי דלתות, וזו הסיבה שהופתעתי כל כך שראיתי שלאחר שמרילין העבירה עליה את ידה היא נפתחה.
"תיקחו את אלה," היא הוציאה מהשידה שני דברים וחזרה אלינו. אלו היו שתי חרבות. "מרין." הוא הושיטה לי חרב כסופה שחלק מהניצב שלה שובץ באבנים תכולות. "מלין." היא הושיטה לשיילין חרב כמעט זהה לשלי. ההבדל היחיד היה האבנים, אצלה הן היו ירוקות.
"הן אבדו לפני שנים." אקווה הסתכלה על החרבות בהלם.
"לא, הן הוחבאו לפני שנים." מרילין תיקנה אותה. "בנות, החרבות האלו יוצרו בידי קאריה עצמה, הן מכילות כוחות עצומים, תשתמשו בהן בצורה נכונה." היא פנתה אלינו.
"איך אפשר להשתמש בחרב בצורה נכונה?" שאלתי. "חשבתי שצריך פשוט לנופף בה ולקוות שהיא תפגע במשהו שעומד לפגוע בך."
מרילין חייכה חצי חיוך והנידה בראשה. "אני לא אמורה להיות זו שמסבירה לכן את זה, אבל היות וניקו נלחם כרגע, אין לי ברירה."
"את לא בדיוק מסבירה משהו." שיילין רטנה.
"אסור לי להסביר הרבה, אמרתי לכן את השמות של החרבות, אמרתי שיש להן כוחות גדולים, אסור לי להגיד לכן איך להשתמש בהן." היא אמרה.
"אז איך אנחנו אמורות לדעת מה לעשות?" שאלתי בתסכול.
"בנות, אתן יודעו מה אלו האבנים שבקצה? אלו טורמלין ואקוומרין, חומרים מסוכנים בידיים של אנשים שלא יודעים איך להשתמש בהם." אקווה התערבה בשיחה. "לא מסוכנים לכן, אלא למי שיתמודד נגדכן." הוסיפה במהירות.
"זה כל מה שאתן יכולות להגיד?" שאלתי.
"כן, לצערי." מרילין הנהנה והרימה את מיה מהעריסה.
"אוקיי," התחלתי להתקדם לכיוון הדלת. "תטפלו ברוקסנה טוב, ותשמרו על עצמכן."
"סלינה," אקווה עצרה אותי. הסתובבתי אליה. "במרין יש את הכוח של המים, תזכרי שאת לא יכולה לשלוט בהם, רק לעבוד איתם." היא אמרה.
"בסדר," פתחתי את דלת הבקתה וסימנתי לשיילין לבוא.
"בהצלחה." מרילין קראה אחרינו, ואז הדלת נסגרה.
אני ושיילין הלכנו בדממה לעבר הארמון, מנסות להתעלם מהצרחות והריח השרוף. יהיו הרבה אבדות הלילה. עסקים, בתים, משפחות. ילדים רבים הולכים להתייתם היום, אך בניגוד אליי, הם לא יעברו למימד אחר וישכחו את המשפחות שלהם. הם יישארו כאן לחיות עם הכאב, עם הזיכרונות, ואני אעשה הכל בשביל לנסות להקל עליהם.
"שמעת את זה?" שיילין אחזה בזרועי ומשכה אותי לאחור.
"את מה?" שאלתי והרמתי את החרב.
"נפילה, רמיסה, גרירה, זה בא משם." היא הצביעה על קרחת יער קטנה. קרחת יער קטנה וריקה.
"העצבים שלך מתוחים, אין שם כלום." אמרתי והורדתי את ידי.
"אולי את צודקת." היא מלמלה ושחררה את זרועי.
משכתי מעט בכתפיי והמשכתי ללכת. "שיי, למה לא פתחנו שער?"
"צ'ארלי יכול להיות בכל מקום, אנחנו עלולות לפספס אותו אם נפתח שער." היא ענתה לי, ואז שוב תפסה בזרועי. "אני לא מדמיינת, זה היה ממש חזק."
"שיי, אלו רק העצבים שלך, תירגעי." שחררתי את ידי מאחיזתה והמשכתי ללכת.
"סלינה, תעצרי." היא לא התקדמה איתי.
"אין לך ממה לפחד." המשכתי ללכת.
"סלינה, תעצרי." היא לא זזה.
"שיי, בואי כבר." התחלתי להתרגז.
"סלינה, תע-"את המשך המילה לא שמעתי בגלל נחש ענק שפוצץ את האדמה מולי וגרם לי לעוף אחורה וליפול על רגליי.
"אמרתי לך לעצור." שיילין רטנה ומשכה אות לעמידה.
"מה לעזאזל-" מלמלתי והסתכלתי על היצור. טעיתי, זה לא היה נחש. הוא היה דומה לנחש, אבל היו לו פנים אנושיות, ידיים, רגליים, וניבים ארוכים.
"אלו רק העצבים שלך, תירגעי." שיילין לחשה בעוקצנות ובהתה ביצור.
"דם מלכותי." הוא לחשש והתקדם לכיוונינו.
"עצור." הרמתי את החרב שלי. הוא נעצר בפתאומיות וירק על האדמה רוק שחור. רעל? "מה אתה?"
"דם מלכותי." הוא לחשש שוב.
"כן, הבנו את זה." שיילין רטנה. "מה אתה?"
"דם מלכותי..." הוא התקדם מעט לכיוונינו, אך נעצר כשראה שהחרבות עדיין מכוונות אליו.
"יש לי ווידוי." סיננתי לשיילין.
"עכשיו זה זמן טוב להתוודות." היא אמרה בטון מעט עוקצני.
"דמיינתי כמה פעמים את עצמי מרימה חרב נגד מישהו," אמרתי.
"כן?" היא הרימה את חרבה מעט יותר גבוה.
"אבל מעולם לא דמיינתי שזה יהיה נגד נחש מוזר שחוזר על עצמו מיליון פעמים." הסתכלתי על היצור בגועל.
"החיים מלאים בהפתעות." היא מלמלה.
במקום לענות לה, עשיתי את הצעד הראשון. דקרתי את צידו של הנחש, ונוזל שחור זלג מהפציעה אל האדמה, שורף בדרכו מטה את צד גופו. הוא לחשש בכאב ושלח את לשונו לכיווני, אך שיילין בלמה אותה בעזרת החרב שלה. בעצם, בלמה אותה זו לא הדרך המדויקת לתאר את מעשיה של שיילין. כרתה אותה היא דרך נכונה יותר.
"אחורה." צעקתי ושיספתי את פניו של היצור. לא היה לי מושג איך ידעתי לעשות את זה, ולא היה לי זמן להרהר בכך, שכן הוא התאושש מהפציעה ובחר לתקוף אותי. הרמתי את ידי בתנועה מגוננת, אך לא היה בכך צורך.
"אחורה!" שמעתי קול מוכר צועק משמאלי.
שורשים פרצו מהאדמה ותפסו את רגליו של היצור הנחשי. לאחר מכן הם טיפסו במעלה גופו, ואז גררו אותו חזרה אל האדמה ממנה הוא פרץ.
"היי סלי, שיי, למה אתן מתעסקות עם גרלוסנט? הם שקטים בדרך כלל." פניו המחייכות של טאק הופיעו מולי. "וואו, מרין."
"אנחנו היחידות שמעולם לא שמעו על החרבות האלו?" רטנתי.
"כנראה." הוא משך בכתפיו. "הן אגדה שמספרים לילדים לפני השינה."
"אין לנו זמן לשמוע אגדות," שיילין התערבה בשיחה. "מה אתה עושה פה?"
למרות החושך, ראיתי את לחיו של טאק מסמיקות. "שמעתי את הקרב, הייתי חייב לבדוק אם אתן בסדר."
אני ושיילין הגנבנו מבטים אחת לשנייה וניסינו להסתיר חיוך. "טאק, אמרו לך פעם שאתה בין השדונים הכי מתוקים שיש בעולם?"
"אני השדון היחיד שפגשתן." הוא אמר.
"אני לא צריכה להכיר שדונים אחרים כדי לדעת שזה נכון." כרכתי את ידיי סביבו והשענתי את סנטרי על ראשו. "אבל אני לא מסכימה לך לרוץ לעזרתנו בכל פעם שאנחנו צריכות אותה, אני לא רוצה שתיפגע."
"אין אף אחד שזה יפריע לו, סלינה, זה בסדר." הוא אמר במרירות.
הרחקתי אותו מעט מגופי. "זה לא בסדר, בכלל לא בסדר."
"סלינה, אין זמן." שיילין אמרה.
היא צודקת. רוקסנה גוססת ועדיין לא הגענו לארמון.
כרכתי את זרועי סביב כתפו של טאק והתחלתי ללכת. "טאק, איך אתה בלמצוא אנשים?"
-
"הוא לא על אדמה, אם הוא היה על אדמה הייתי מצליח להרגיש אותו." טאק אמר, מכווץ את פניו בריכוז. הגענו למרכז הקניות של הממלכה לפני חמש דקות ועדיין לא מצאנו את צ'ארלי. להבות בערו בחלונות, דם מילא את הרצפה, וצרחות נשמעו מכל עבר.
"איך זה עובד בכלל?" שיילין שאלה.
"אני לא יודע להסביר את זה, אני פשוט מסוגל להרגיש דברים שאנשים אחרים לא." הוא ענה לה. "אני לא מצליח."
"הנרי." קראתי לאחד השומרים שלא היו עסוקים בלחימה.
"הוד מעלתך." הוא קד. "מה אתן עושות פה? זה מסוכן מדי."
"אנחנו צריכות את צ'ארלי." אמרתי.
"אחת מכן נפצעה?" הוא שאל בטון מבוהל.
"כן," שיקרתי. ידעתי שאם אני אגיד שרוקסנה היא זו שנפצעה סביר להניח שהוא פשוט יכניס אותנו לארמון ולא ייתן לנו למצוא את צ'ארלי.
"אני אלך להביא אותו, הוד מעלתך." הוא קד שוב. "אנא, שמרו על עצמכן."
"מהר." אמרתי לו.
הוא הנהן ורץ משם.
"סלינה, אני לא נפצעתי, את נפצעת?" שיילין שאלה.
"לא, אבל אם הייתי אומרת שרוקסנה היא זו שנפצעה סביר להניח שהיינו מוצאות את עצמנו נעולות באיזה חדר תת קרקעי בארמון." אמרתי בהיגיון.
"זהירות!" טאק צעק ומשך אותי ואת שיילין אל הרצפה.
כדור אש חלף מעלינו והתפוצץ בחנות מאחורינו. הלהבות שרפו אותה במהירות, ועד מהרה הדבר היחיד שנשאר ממנה היה רק ערמות של עץ בוער.
"אתה בסדר?" שאלתי את טאק.
"כן."
"שיי?"
"אני חיה." היא רטנה.
"נסיכות." שמעתי את קולו הצייצני של צ'ארלי מעלינו.
"צ'ארלי." אמרתי בהקלה ונעמדתי.
"אתן לא נראות פצועות." הוא בחן אותי ואת שיילין. "בעצם, אתן לא נראות פצועות כל כך שאתן צריכות את הטיפול שלי." תיקן את עצמו.
"אנחנו לא אלו שפצועות, זאת רוקסנה." אמרתי במהירות.
הבעתו של צ'ארלי השתנתה. "איפה?"
"הבקתה ביער, היא עם מרילין ואקווה." עניתי.
"בואו איתי." הוא פתח שער.
"טאק, תלך איתו אתה, אני ושיילין צריכות לעשות פה משהו." אמרתי בנחישות.
טאק פתח את פיו כדי להתנגד, אך אני הנדתי בראשי. "כן, סלינה."
"תשמרו על עצמכן, נסיכות." צ'ארלי אמר. הוא לא אמר לי ולשיילין לבוא איתו, הוא לא אמר לנו להתחבא, הוא הבין אותנו.
"גם אתם." חייכתי חצי חיוך וצפיתי בו ובטאק נעלמים בשער.
"מה אנחנו צריכות לעשות?" שיילין שאלה אותי.
"נמאס לי לברוח בזמן שאנשים אחרים מסכנים את החיים שלהם בשבילי," הרמתי את חרבי והרחבתי את חיוכי. "אנחנו הולכות להילחם."
-
חמשת השעות הבאות עברו עליי בלחימה. אני לא זוכרת מה עשיתי, אני רק זוכרת שרגע אחד אמרתי לשיילין שנילחם, וברגע השני השמש עלתה, וכל הצבא של קסטור ברח. שוב.
שיילין ואני מצאנו את ניקו וכמה מהחיילים מכבים שריפות, ולמרות שאני בטוחה שנראינו נורא, אף אחד לא נראה נורא כמוהם. הם נראו כאילו נדרסו תחת גלגלי רכבת.
ניקו הניד את ראשו בתדהמה, אך לא אמר כלום. ידעתי שאני אצטרך לשמוע הרצאה על הסכנה אחר כך, אבל כרגע הוא היה עסוק מדי בהצלת הממלכה, או מה שנשאר ממנה.
זו הפעם הראשונה שנשארתי בקאריה בזמן תקיפה של הקסטורים, וזו הפעם הראשונה שראיתי את הממלכה שלי נהרסת.
"תיכנסו לארמון, יש שם חבורה של ילדים קטנים שעדיין לא איתרנו את ההורים שלהם, תישארו איתם ואנחנו כבר נבוא." ניקו פקד עליי ועל שיילין.
אני ושיילין לא אמרנו מילה, רק רצנו לארמון. היינו מותשות ומודאגות מכדי לדבר.
"אוסקר, איפה הילדים?" שאלתי את אחד השומרים.
"בטרקלין הגדול, הוד מעלתך." הוא ענה וקד.
"תודה." אמרתי והלכתי לעבר הטרקלין.
פתחתי את הדלתות ובפנים מצאתי חמישים ילדים, לא יותר גדולים מגיל חמש עשרה, פצועים, מותשים, ומודאגים.
ברגע שפתחתי את הדלתות ראשי כולם הורמו בתקווה. כל אחד מהם ציפה למצוא את אחד מההורים שלו עומד בפתח, אבל אלו היינו רק אני ושיילין. ידעתי שאחוז גדול מהילדים שכאן ישלח לבתי יתומים, אם לא כולם, וזה גרם לדמעות לעלות בעיניי.
"העלמה סלינה, העלמה שיילין." הלנה פנתה אליי ואל שיילין בהקלה.
"הלנה." העליתי חיוך מזויף מבין הדמעות. "באנו לעזור."
"בוודאי, הוד מעלתך. מה אתן רוצות לעשות?" היא שאלה.
"כל מה שאת יכולה לתת לנו לעשות, את המפקדת עכשיו." אמרתי.
"אוקיי," היא אמרה והלכה לפינת החדר. היא הרימה שני דליי מים והושיטה אחד לי ואחד לשיילין. "הילדים האלו מפוחדים, בעיקר הקטנים. חלקם פצועים, תחפשו מה לעשות, אני בטוחה שתמצאו משהו."
"אין בעיה." אמרתי.
היא חייכה חיוך קטן והלכה לעבר ילד בן חמש שהתחיל לבכות.
"נתראה." אמרתי לשיילין והתחלתי ללכת לעבר ספה שהייתה מלאה בילדים מותשים.
אני יודעת, אני לא הכי נחמדה, אבל לא היה לי חשק לדבר כרגע על כלום. כנראה שהיא הבינה, כי היא הלכה לצד השני. אני אבקש סליחה אחר כך.
"היי." אמרתי לילדה קטנה לבושה בשמלה תכולה. היא הרימה אליי את ראשה ואז שבה להשפיל אותו. התיישבתי לידה וטבלתי סמרטוט לבן במים. "אני סלינה."
"מלודי." היא אמרה בטון שקט.
"מה קרה ליד שלך?" שאלתי אותה כשראיתי שכוויה טרייה מתנוססת עליה.
"הם שרפו את החנות שלנו." היא ענתה ונשכה את שפתה התחתונה.
"היי, הכל יהיה בסדר." הסטתי את שיערה החלק מפניה והרמתי מעט את ראשה. "את במקום בטוח עכשיו."
"וההורים שלי?" היא שאלה. על זה לא ידעתי לענות. היא הבינה, והשפילה שוב את מבטה.
"החיילים יעשו את כל מה שצריך כדי למצוא אותם, אל תדאגי." אמרתי. "תביאי לי את היד שלך."
היא הושיטה את היד הפצועה והרימה אליי את מבטה. "את הנסיכה סלינה, נכון?"
"כן," הנהנתי וחייכתי חצי חיוך. "זה ישרוף קצת, אבל זה מה שיש לבינתיים." הנחתי את הסמרטוט הרטוב על הכוויה וחיכיתי לאנחת כאב, אך היא לא הגיעה. מלודי השאירה את מבטה נעוץ ברצפה. "בת כמה את?" שאלתי אותה.
"בעוד שבוע אני אהיה בת עשר." היא לחשה.
"יש לך אחים גדולים?" שאלתי.
היא הנידה בראשה. "יש לי אח קטן, אבל אני לא יודעת איפה הוא."
עצמתי את עיניי. הילדה הזו דומה לי יותר מדי, אבל ההבדל ביני לבינה, הוא שלי עדיין יש מישהו שידאג לי.
"אל תרחמי עליי." היא ביקשה.
"אני לא." אמרתי בכנות. לא ריחמתי עליה, הרגשתי עצובה בשבילה.
"יש ילדים שזקוקים לטיפול יותר ממני." היא אמרה והצביעה על ילד קטן, אולי בן שלוש, שבכה בשקט.
"אני אשאיר אותך לבד." אמרתי ונעמדתי. הבנתי אותה. היא רצתה לשבת ולהתאבל בלי שמישהו יפריע, אני לא אמנע את זה ממנה. "תצמידי את הסמרטוט הרטוב לכוויה עד שצ'ארלי יבוא."
"כן, הוד מעלתך." היא אמרה.
"סלינה." תיקנתי אותה.
"סלינה." היא חזרה אחריי בריקנות. לא נשאר בילדה הזו כלום.
התחלתי ללכת כמה צעדים ואז נזכרתי במשהו. "מה שם המשפחה שלך?" הסתובבתי אליה.
"ראיינס." היא אמרה.
"מלודי ראיינס." מלמלתי לעצמי. אני אזכור את הילדה הזאת.
-
חצי שעה לאחר השיחה עם מלודי, צ'ארלי חזר. בדיוק סיימתי לחבוש את פצעיו של הילד הקטן, כריסטיאן, כששמעתי את צעדיו על רצפת האבן.
"תישאר פה." מלמלתי לכריסטיאן ורצתי לעבר צ'ארלי. "שיי, בואי." צעקתי לשיילין. היא הסתכלה לאן אני רצה והצטרפה אליי.
"נסיכות, אני שמח לראות שאתן בסדר." צ'ארלי קד קידה עמוקה.
"איך רוקסנה מרגישה?" שאלתי.
"היא תהיה בסדר גמור." הוא ענה אך לא שינה את הבעת פניו החמורה. שיילין נשפה אוויר בהקלה, אבל אני לא הצלחתי לעשות זאת. היה משהו שהפריע לי.
"אז מה קרה?" שאלתי.
צ'ארלי התפתל במקומו בחוסר נוחות. "מה זאת אומרת, נסיכה?"
"מי נפצע?" שאלתי. ידעתי שזה לא ניקו, כי כבר ראיתי אותו, אז לא הבנתי למה צ'ארלי מנסה להתחמק מתשובה.
"אני לא אמרתי שמישהו נפצע, הוד מעלתך." הוא אמר.
"צ'ארלי, מי נפצע?" שיילין הצטרפה לשאלותיי.
צ'ארלי נאנח, ונראה שהזדקן בעוד עשר שנים לפחות. "אני לא יודע אם הוא ישרוד את הלילה."
"מי?" שיילין שאלה, אך אני התחלתי להבין. איך לא שמתי לב לזה קודם? הוא הלך עם צ'ארלי, אבל לא חזר.
צ'ארלי נאנח, ונראה שהזדקן בעוד עשר שנים לפחות. "אני לא יודע אם הוא ישרוד את הלילה."
"מי?" שיילין שאלה, אך אני התחלתי להבין. איך לא שמתי לב לזה קודם? הוא הלך עם צ'ארלי, אבל לא חזר.
תשובתו של צ'ארלי איששה את חששותיי. "טאק."
---
הרגשתי כאילו שכחתי לעשות משהו, אבל עד שלא קיבלתי התראה במייל, לא הצלחתי להיזכר מה. יש לכן מזל שהאינדיבוק הודיעו לי שאיזה ספר נמצא במכירה מוקדמת, כי לא הייתי זוכרת להעלות פרק ככה סתם...
שיהיה לכן שבוע מקסים, ונתראה ביום שני ^^