לקחו לי שלוש שניות לעכל את משמעות הדברים, שתיים נוספות לפתוח שער ושוב שלוש כדי לעבור דרכו ולצעוק שיקראו לניקו.
עוד חמש שניות חלפו עד שהפקודה נקלטה, ואז עוד שלוש עשרה עד שהוא הגיע, וכל מה שעשיתי בזמן הזה היה לספור.
"אני חושב שהיא בהלם." קולו של ג'ונתן ריחף מעליי, ורק אז הבנתי שניקו דיבר איתי ולא קיבל תשובה.
"אני בסדר." ניערתי את ראשי. "ניקו, הם באים."
"כן, אני יודע." הוא הניד בראשו והניח יד על מצחי. "את קפואה."
"אני בסדר," חזרתי על עצמי בעקשנות. "רגע, אתה יודע?"
"שמישהו יקרא לצ'ארלי," הוא צעק.
"צ'ארלי?" שאלתי בבלבול.
"היא בשוק," ניקו מלמל.
"אני שומעת אותך," רטנתי והעפתי ממני את ידו.
"היא מדברת," ג'ונתן מלמל.
"היא גם בועטת," אמרתי בעוקצנות, משלבת את ידיי. "מה קרה?"
"חשבתי שאיבדנו אותך לרגע," ניקו ענה לי.
איבדו אותי, למה הוא מתכוון?
ואז שמתי לב לרעש.
עשרות חיילים התרוצצו סביבנו, לבושים במדי הצבא. חרבות קרקשו ונעליים לוכלכו. אף אחד לא ישב בשקט לרגע.
"כמה זמן?" שאלתי בלחש.
"עשר דקות, בערך," ניקו ענה לי.
"אבל ספרתי," מלמלתי, מבולבלת. "ספרתי שניות."
לא הצלחתי לחבר משפט אחד לשני בצורה הגיונית, וזה תסכל אותי יותר.
"אוקיי, את עדיין בשוק." ניקו אחז בזרועי בעדינות והוביל אותי לעבר המדרגות. "שמישהו יביא לה מים!"
"אדוני, קראת לי?" צ'ארלי נכנס לארמון, מדדה על רגליו הקטנטנות.
"מה?" ניקו שאל, מבולבל.
"הוא קרא לך כי הוא חשב שקפאתי," נידבתי את המידע לאחר ששמתי לב שניקו לא אומר כלום.
"ולא קפאת?" צ'ארלי שאל.
הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא חושבת."
"היא קפאה," ג'ונתן אמר. "אבל אם היא בסדר אין לנו זמן לזה. הוד מעלתך, אני חושב שכדאי להשאיר את הנסיכות מחוץ למלחמה לבינתיים."
"מה?" הזדעקתי. "לא!"
"אני מסכים," ניקו התעלם מקריאתי. "אבל איפה נסתיר אותן לבינתיים?"
"גלאדיס?" ג'ונתן הציע.
"מסוכן מדי," ניקו ביטל את הרעיון. "הם יכולים לפרוץ לארמון ולמצוא את המנהרות בקלות."
YOU ARE READING
חיים כפולים
Fantasyהערה לפני קריאת הסיפור: התגובות בסיפור הזה מלאות בספויילרים. אם אתן מאלה שאוהבות לקרוא תגובות, ממליצה לכן לעשות את זה רק לאחר קריאת הסיפור. --- סלינה נערה רגילה - עד כמה שאפשר להיות רגילה כשאת יתומה חסרת זיכרונות שחיה אצל אישה מתעללת ולומדת בבית הספ...
