חיים כפולים

פרק 21

"תסדרו לי את הכיתה במעגל ונתחיל." סול אמרה והתיישבה על השולחן של המורה.
"המורה, את יכולה לעזור, את יודעת." וויליאם אמר בעוד שאר הכיתה קמה מהכיסאות ברטינות והחלה לדחוף שולחנות.
"נכון, וויליאם, אבל אחד היתרונות בלהיות מורה הוא שאני יכולה להגיד לכם לעשות מה שאני רוצה בלי לעשות שום דבר." היא אמרה לו בטון משועשע. "זו הסיבה שבחרתי במקצוע הזה."
"אמרו לך פעם שאת מורה טובה ומעוררת השראה?" אמרתי בטון עוקצני ודחפתי את השולחן שלי ושל שיילין הצידה.
"תודה, סלינה, אני שמחה לשמוע שזה מה שאת חושבת עליי." היא שילבה את רגליה.
"הו, לא, זה לא מה שאני חושבת עלייך," הנדתי בראשי. "רק שאלתי אם יש מישהו שחושב את זה עלייך."
שיילין ואדוארד פרצו בצחוק, ומיד אחריהם רוב הכיתה, אפילו סול.
"אוקיי, אוקיי, די. תתיישבו לפני שניגרר לשיעור על בדיחות לא מצחיקות." היא קפצה מהשולחן והחלה להסתובב בין התלמידים. "הרבה זמרים מעולים ולהקות מעולות כתבו על המוות," היא פתחה. "ניקלבאק, בלאק ווייל בריידס, דה באנד פרי, לינקין פארק, מיי כימיקאל רומאנס, אפילו קייטי פרי, הרבה מצאו את ההשראה שלהם במוות. למה?"
"כנראה קל יותר לכתוב על מוות מאשר על חיים." שיילין אמרה.
"למה?" היא שאלה.
"אנשים כותבים בעיקר כשהם במצבי רוח קיצוניים, שמחה או עצב, אז יש הרבה שירים שמחים, והגיוני מאוד שכשאדם מדוכא הוא יכתוב דברים עצובים, ומה יותר עצוב ממוות?" אמרתי.
"להיות ענייה שחיה על חשבון של אחרים." בריאנה סיננה בעוקצנות.
גיחכתי והנדתי בראשי. זה היה ברור שהיא תמצא דרך לעקוץ אותי מול כולם ברגע הכי לא קשור.
"איך את יודעת, ניסית?" שאלתי.
פניה האדימו. "לא, אני פשוט מסתכלת עלייך ויודעת."
"את לא מסתכלת עליי הרבה, אה?" צחקקתי.
"בנות, נושא השיעור הוא מוות, לא השתלחות אחת בשנייה." סול אמרה בטון מזהירה.
"אני לא בטוחה שבריאנה יודעת מה משמעות המילה 'השתלחות'," שיילין לחשה וגרמה לי לפרוץ בצחוק.
"המוות מצחיק אותך, סלינה?" סול, שכנראה לא שמעה את הלחישה של שיילין, שאלה אותי בקרירות.
"אין דבר שיותר מצחיק יתומה ממוות, המורה." החזרתי לה באותו טון.
"את רוצה שננגן לך בכינורות, סלינה?" שירלי שאלה בטון עוקצני.
"את יודעת לנגן רק על העצבים של אנשים." שיילין אמרה לה.
"קרב חתולות." וויליאם אמר בשעשוע וזכה למכה בראש משירלי.
אדוארד לא אמר כלום, וזה גרם לי להתגאות בו. הוא יודע שאני לא מוכנה שאנשים ילחמו את הקרבות שלי.
"תקשיבו, יש לנו שעתיים, אתם יכולים לבזבז אותן על ריבים מיותרים, או על שירים ששווים את הזמן הזה. החלטה שלכם." סול אמרה וחזרה להתיישב על השולחן שלה.
שקט השתרר בכיתה, והופר כמעט מיד בידי שלוש נקישות על הדלת. "סלינה, שיילין." ניקו נכנס לכיתה.
"היי, ניק," שיילין אמרה.
"באתי לקחת אתכן הביתה, יש לי שיחה ארוכה עם שתיכן." הוא אמר בטון רציני.
אני ושיילין הסתכלנו אחת על השנייה בייאוש. ידענו שהרגע הזה יגיע, פשוט קיווינו שהוא יגיע הרבה יותר מאוחר.
"בסדר, אבל אני רוצה שתתחייב כאן, בפני כל הכיתה, שהמילים 'סכנה', 'מוות', 'דאגה' וכל היוצא מהן לא יכנסו להרצאה שלך." דרשתי ממנו. הוא אפילו לא מצמץ.
"האמת שרציתי לדבר איתכן על טאק, ככה שהמילה 'סכנה' תהיה חייבת להיכנס להרצאה שלי." הוא אמר.
"סליחה, אבל מי אתה?" סול שאלה.
"ניקולס גרסייה, אחיה הגדול של סלינה." הוא ענה לה.
"אוקיי, אחיה הגדול של סלינה, למה אתה חושב שאתה יכול להוציא אותה מהכיתה? אנחנו באמצע שיעור." נימת כעס החלה להתגנב לקולה של סול.
"אני גם יכול להוציא אותה מבית הספר הזה, אם ארצה, ואת כרגע נותנת לי חשק לעשות את זה." הוא אמר בקרירות.
"סליחה, הוד מעלתך, שדיברתי אלייך בצורה לא נכונה," סול אמרה וקדה בלעג.
"את לא חייבת ללעוג לו, את יודעת." אמרתי ודחפתי את דבריי לתיקה של שיילין.
הבעתה של סול השתנתה. "אני מצטערת, כפי שאולי שמתם לב, הגעתי קצת עצבנית מהבית." היא נאנחה.
"זה בסדר, אני אחזיר אותן בקרוב." ניקו אמר לה ופתח לנו את הדלת.
שיילין יצאה, ואני התקדמתי אחריה, אבל אדוארד עצר אותי. "סלינה?" הוא קרא.
הסתובבתי אליו. "אני אחזור יותר מאוחר." הבטחתי, למרות שלא הייתי בטוחה בזה.
"אוקיי, אני אדבר איתך כשתחזרי." הוא חייך חצי חיוך שגרם לבריאנה להסתכל עליי בשנאה.
"הו, אתה לא תדבר איתה כשהיא תחזור, אתה תדבר איתי כשהיא תחזור." ניקו אמר.
"ניק, כבר אמרנו שהקטע של האח המגונן לא מתאים לך, נכון?" שאלתי והנחתי יד על כתפו.
הוא הוריד את מבטו אל ידי ואז החזיר אותו אל פניי. "בגלל שהיד שלך נמצאת במקום מסוכן אני אסכים איתך, אבל רק לעכשיו." הוא התנער מידי ודחף אותי אל מחוץ לכיתה.
"בעדינות." רטנתי והושטתי את ידי לפתוח שער. הערפל הסגול, שכבר הפך להיות מוכר, הופיע מולנו ובלע את שלושתנו.
"בואו." ניקו סימן לי ולשיילין להיכנס לטרקלין הגדול. "מרתה, תוכלי לתת לי כמה דקות עם הבנות?" הוא פנה לעבר המשרתת היחידה שעדיין ניקתה את המקום.
"כמובן, הוד מעלתך. תרצו משהו לשתות?" היא שאלה וחייכה חיוך חם.
אני ושיילין הנדנו בראשינו, וניקו משך בכתפיו. "אולי יותר מאוחר."
"אני אהיה במטבח אם תצטרכו אותי." היא קדה ויצאה מהטרקלין, סוגרת את דלתות העץ אחריה.
"בלי הקדמות, בלי ללכת סביב בקרוסלה, פשוט תגיד לנו מה הנזק." אמרתי.
"תשבו." הוא הורה לי ולשיילין והצביע על הספה שלידו.
אני ושיילין התיישבנו בגבים זקופים, כיאה לנסיכות, וניקו התיישב על השולחן ושמט את ראשו בין ידיו, ממש לא כיאה למלך.
"ניק, טאק בסדר?" שאלתי.
"טאק בסדר גמור, פשוט רציתי שתמהרו לבוא." הוא אמר.
"אז מה קרה?" שאלתי. מעולם לא ראיתי אותו מיואש כל כך כמו ברגע זה.
"הממלכה מתפרקת, ואני לא מצליח לעשות שום דבר נגד זה." הוא נשמע עייף.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שיילין שאלה בטון מופתע.
אני לא אמרתי כלום. לא ידעתי מה להגיד. הייתה לי הרגשה שאני יודעת על מה הוא מדבר, וקיוויתי שאני טועה. "הם לוחצים עלייך, נכון?" שאלתי כשראיתי שניקו לא עונה לה.
"יותר מדי, ואחרי התקיפה האחרונה הם בטוחים שאני לא כשיר לנהל את הממלכה." הוא אמר והרים אליי את ראשו.
"מי לוחץ עלייך?" שיילין שאלה.
"כל מלך ומלכה במימד הזה." הוא ענה לה.
"מה הם רוצים?" שאלתי.
"לראות שיש איזושהי התקדמות במלחמה נגד הקסטורים," ניקו ענה לי. "הם רוצים לראות שהממלכה שלנו חזקה מספיק בשביל לעמוד, ויותר מזה, הם רוצים להראות לעמים עליהם הם שולטים שהכל בסדר."
"הכל באמת בסדר." שיילין אמרה.
"שום דבר לא באמת בסדר," ניקו הניד בראשו. "הקסטורים לא אמורים להיות מסוגלים להיכנס לממלכה בכל פעם שהם רוצים לעשות בלגן. יש הגנות, אבל אנשים לא מרגישים מוגנים." הוא העביר את מבטו אליי. "והם רוצים שנעשה משהו בקשר לזה."
הבנתי את פשר המבט שלו. "הם באמת חושבים שההכתרה שלי תעניק אשליה של ביטחון?" הרמתי גבה.
"כן." ניקו אמר בפשטות.
"ואם ההכתרה תעשה בקרוב, הם ירדו לך מהגב?" המשכתי לשאול.
"כנראה," הוא אמר. "אבל בשביל הכתרה את צריכה לגור במימד, ואת עדיין גרה אצל קסנדרה."
"אם כך כדאי שתתחיל ללכת," אמרתי.
"ללכת?" קולו של ניקו הפך למבולבל.
"הם רוצים הכתרה, ניתן להם הכתרה," נעמדתי.
"דווקא עכשיו? את בטוחה?"
"אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות-" התחלתי להגיד אך שיילין קטעה אותי.
"מחרתיים?" היא שאלה.
חייכתי אליה חיוך ציני והחזרתי את מבטי לניקו, שעדיין ישב. "תלך לדבר עם קסנדרה."
"סלינה, אסור שנמהר." הוא נעמד. "אני לא יודע אם אני יכול להוציא אותך משם עדיין. אל תשכחי שזה המקום הבטוח אליו אני שולח אותך כשיש התקפה."
"ממש בטוח." שיילין גיחכה.
"מה זה אמור להביע?" ניקו שאל.
"כלום." יריתי לעברה מבט משתק.
ניקו משך אותי קרוב אליו והעביר את ידו על פניי. "היא הכתה אותך שוב, נכון?" הקול שלו לא עלה על לחישה.
"לך," לא עניתי לו. "אני אמצא מקום בטוח אחר."
"האישה הזו הולכת לשלם על הכל, ואני הולך ליהנות מזה." הוא אמר, פתח שער, ונעלם.
"ממש בטוח?" חיקיתי את שיילין. "למה לא אמרת לו 'היא קורעת את אחותך' וזהו?"
"אוי, תירגעי. הוא לא יכול לעשות לה כלום." היא אמרה בביטול. "וגם אם הוא יכל, הוא לא היה עושה. הוא עדין מדי."
"אני מניחה שנגלה את זה יותר מאוחר." משכתי בכתפיי.
"נחזור לבית הספר?" היא שאלה.
"נחזור לישון?" הצעתי.
"אמרת לאדוארד שתחזרי בקרוב." היא הזכירה לי.
"נלך לבקר את טאק קודם, בסדר?" שאלתי, למרות שזו לא הייתה ממש שאלה.
"הוא צריך לנוח." היא אמרה.
"אוי, באמת, ביקור קצר." שידלתי אותה.
"אחרי הלימודים." היא לא השתכנעה.
"למה את כל כך רוצה ללכת לבית הספר?" שאלתי ברוגז.
"אני לא, אבל אסור לנו לעורר חשד, אנשים מתחילים לדבר." היא הסמיקה, דבר שגילה לי הרבה יותר מהמילים שלה.
"בסדר, נחזור," נאנחתי.
"אוי, קדושה מעונה." שיילין צחקקה ופתחה שער. "תמשיכי להעמיד פנים."
"להעמיד פנים?" שאלתי ועברתי דרכו.
"כן," היא יצאה אחריי. "להעמיד פנים שאת סובלת כל כך ללכת לבית הספר למרות שאדוארד שם."
"אוי, באמת," גלגלתי את עיניי בבוז. "יצאתי איתו פעם אחת, למה את מתייחסת לזה כאילו אני חברה שלו?"
היא הכתה את מצחה בידה. "את באמת חברה שלו."
"אני לא," הנדתי בראשי. "אה, אני לא, נכון?"
"את לא רוצה להיות?" היא שאלה.
"זה לא משנה מה שאני רוצה," נשכתי את שפתי התחתונה והסבתי את ראשי כדי שהיא לא תראה את הסומק שפשט בלחיי. "המציאות היא שאני לא."
"הוא מסתכל עלייך כאילו שאת שלו," היא הרימה את אצבעה המורה. "הוא אמר שאת האישה שלו," היא הרימה את האצבע השלישית שלה, "הוא ידע לשתוק מתי שבריאנה העליבה אותך, דבר שאדם אחר לא היה יודע לעשות," היא הרימה את הקמיצה שלה. "להמשיך?"
"לא," הנדתי בראשי. "אבל הוא לא ביקש ממני להיות חברה שלו."
"אוי, באמת," שיילין גלגלה את עיניה בבוז. "אתם לא ילדים בני שש, לא מבקשים ממישהי להיות חברה שלך בגיל הזה."
"איך את יודעת על זה כל כך הרבה?" שאלתי אותה.
היא הסמיקה. "להיות נסיכה בממלכה כמו לומאן זה דבר מאוד משעמם, אז לפעמים הייתי מבלה עם המשרתים."
"והם הסבירו לך את כל זה?" הרמתי גבה.
"הם לא ידעו שאני שם." היא אמרה.
"את עקבת אחריהם?" שאלתי בתדהמה.
"אולי," היא מלמלה.
"הם אף פעם לא ראו אותך?"
"הייתי קטנה, אף אחד לא ראה אותי." היא פתחה את הדלת של הכיתה. "חזרנו."
"חבל." שירלי סיננה.
"תצטרפו." סול סימנה לנו, וחזרה לדבר. "המוות תופס כל כך הרבה מקום בחיים של האנשים, ואנשים מתחילים למות עוד לפני שהם הספיקו לחיות."
"איך הגעתם לדיון הזה? דיברתם על שירים, לא?" שאלתי והתיישבתי ליד אדוארד.
"שירים על מוות, יקירה," סול הזכירה לי. "מה את חושבת?"
"אני חושבת שאנשים כותבים שירים על מוות כי הם כבר מיצו את מה שהחיים מציעים, והם רוצים לחשוב קצת על הדברים שהם לא מכירים." משכתי בכתפיי.
"מה יש לא להכיר במוות?" בריאנה גלגלה עיניים. "את מתה, קוברים אותך, זהו."
"ואז תולעים יאכלו לך כל חלק בגוף חוץ מהעצמות." וויליאם הוסיף, מחייך חיוך משועשע לנוכח הגועל שפשט על פני חצי בנות מהכיתה. חצי שאני ושיילין לא היינו קשורות אליו.
"ומה קורה למה שבפנים?" שיילין שאלה.
"גם אותו התולעים אוכלות, אל תדאגי." וויליאם ענה לה.
"אידיוט," היא הפטירה לכיוונו. "אני מדברת על הנשמה של האנשים," היא שלחה לעברו מבט מזלזל. "כלומר, על הנשמה שיש לחלק מהאנשים."
"את חושבת שאין לי נשמה?" וויליאם שאל אותה.
"כן." שיילין אמרה בפשטות.
"אאוצ', פגעת בנשמתי." הוא הצמיד את ידו אל לוח ליבו.
לכסנתי את מבטי אל אדוארד והסתרתי חיוך. הוא הניד בראשו וכרך את ידו סביב מותניי.
"אתה מוכן להתחיל להמר?" לחשתי לו.
"על בת דודה שלך?" הוא צחקק לעצמו.
"ועל החבר הכי טוב שלך." עניתי.
"קדימה," הוא משך בכתפיו, גורם לגופי לזוז תוך כדי.
"אני אומרת חודש." הסתכלתי על שיילין וויליאם, שלא הפסיקו להתנצח.
"חודש?" אדוארד הרים גבה. "לא, בנות נופלות מהר כשזה נוגע לוויליאם. אני אומר שבוע."
"בת דודה שלי לא כזאת קלה." אמרתי. "אבל אין בעיה. אתה אמרת שבוע, אני אומרת חודש. אם משהו יקרה בין שבוע לשבועיים- אתה מנצח, ואם בין שלושה שבועות לחודש- אני. מקובל?"
"מה יקרה אם אני אנצח?" הוא שאל.
"אני אדע שבת דוד שלי התחרפנה לגמרי." עניתי בציניות. הוא דחף אותי מעט עם כתפו.
"מה אני אקבל, גאון."
"אני יודעת שאני עושה טעות ענקית כרגע, אבל מה שתרצה." עניתי. "ומה יקרה כשאני אנצח?"
"אני יודע שאני עושה טעות ענקית כרגע, אבל מה שתרצי." הוא חיקה אותי.
"אין בעיה, אתה תראה, אני מכירה את שיילין." אמרתי בשביעות רצון והנחתי את ראשי על כתפו. "סלינה, אני יודעת שאת עייפה, אבל את יכולה לפחות להעמיד פנים שאכפת לך מהשיעור?" סול שאלה בשעשוע.
"נמאס לי לדבר על מוות, למה אי אפשר לדבר על החיים?" שאלתי.
"הו, הגעת לנקודה." היא חייכה בשביעות רצון. "אי אפשר לדבר על המוות בלי לדבר על החיים."
"יש לי רעיון," בריאנה אמרה. "לא נדבר על מוות, לא נדבר על חיים, פשוט תשחררי אותנו."
"רעיון גרוע." סול אמרה.
"הפעם, לצערי, אני חייבת להסכים עם בריאנה." אמרתי. "אלו היו יומיים ארוכים בשבילי, ואני בטוחה שלילדים פה יש דברים יותר טובים לחשוב עליהם מעל משמעות החיים. הם לא הולכים למות בכל רגע."
"הם?" סול הרימה גבה.
"התכוונתי אנחנו." תיקנתי את עצמי, למרות שזה לא היה נכון. התכוונתי למה שאמרתי.
"המורה, אם סלינה מסכימה עם בריאנה אז כדאי שתקשיבי להן." אדוארד אמר. "זה לא קרה מעולם."
"וזה לא יקרה שוב, אל תדאג." צבטתי את זרועו.
"את הופכת אותי לגבר מוכה." הוא התלונן.
"לא נורא." משכתי בכתפיי.
"ברור שזה נורא," אדוארד גלגל את עיניו. "אם אני אהיה גבר מוכה אני אלך למשטרה ואתלונן ש-"
"אישה כיסחה אותך במכות? לא גברי במיוחד." קטעתי אותו.
"אני אמצא משהו להתלונן עליו." הוא אמר.
"טוב, טוב," סול הרימה את ידיה. "לפני שהשיחה המרתקת הזו תמשיך, אני משחררת אתכם."
"אני רוצה להודות לבריאנה, שבפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלה אמרה משהו מועיל." שיילין אמרה.
"אין על מה." בריאנה חייכה חיוך מרוצה.
"אני מבינה למה התכוונת כשאמרת לבריאנה 'אין שכל אין דאגות'." לחשתי לאדוארד ודחפתי את עצמי לעמידה. הושטתי לו את ידי ולאחר שאחז בה, משכתי אותו למעלה.
"לפני שאתם פורצים החוצה כמו עדר של סוסי מוסטנג, יש משימה בשבילכם." סול ציננה את ההתלהבות שדבקה בכולם.
"שיעורי בית?" שירלי התבכיינה.
"משימה," סול תיקנה אותה. "אני רוצה שתמצאו שיר על מוות ותנסו להבין מה עבר על המחבר כשהוא כתב אותו. כל האמצעים כשרים למציאת התשובה. זה הכל, להתראות." היא הרימה את תיקה ויצאה מהכיתה.
"עוד כמה זמן נשאר עד לסוף השיעור?" שאלתי את אדוארד. הוא הרים את שעונו ואז כיוון אותו אליי. מעולה, יש עוד שעה. "צריך למצוא מה לעשות, יש לנו שעה שלמה."
"יש לי רעיונות." אדוארד אמר בטון שובב ונשק ללחיי הימנית.
"טוב לדעת." צחקקתי ודחפתי אותו במרפקי.
"זה לא פייר." אדוארד התמרמר וחזר לכרוך את זרועו סביב מותני.
"מה לא פייר?" שאלתי.
"עכשיו, כשאת סוף סוף שלי, את עדיין מרחיקה אותי." הוא אמר.
הסתכלתי עליו בלי לדעת מה להגיד. הוא צודק, אבל אני לא יכולה להגיד לו את זה. התרוממתי מעט על קצות אצבעותיי ונשקתי ללחיו עטורת הזיפים. לא התשובה הכי מספקת, אבל התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת לו עכשיו.
"בואי, נצא קצת החוצה." הוא אמר והחל להוביל אותי אל מחוץ לכיתה.
"שיי, וויליאם, אנחנו יוצאים, רוצים לבוא?" שאלתי את שיילין ואת וויליאם. שיילין הסתכלה לרגע על וויליאם, שהחליט להוכיח לכל הכיתה עד כמה בדיוק הוא אוהב את הגוף של שירלי, והחזירה את מבטה אליי.
"לא," היא אמרה וחייכה חצי חיוך. "טוב לי פה."
"בוא." אמרתי לאדוארד, ויחד יצאנו מהכיתה.
"את מנסה לתת לי לנצח בהתערבות?" אדוארד שאל.
"לא, אבל רציתי להוכיח לך עד כמה בת דוד שלי חזקה." הורדתי את ידו ממותני ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיו.
"היא לא תחזיק מעמד שבועיים." הוא אמר.
"נחיה ונראה." משכתי בכתפיי. "לאן הולכים?"
"לשם." הוא אמר והצביע על עץ האלון הגדול שעומד בחצר בית הספר כבר ארבעים ושלוש שנים.
"אוקיי," אמרתי בטון מהורהר.
"מה?" הוא שאל.
"כלום." הנדתי בראשי וחייכתי חצי חיוך.
"נו," הוא שיקע את אצבעו במותני, גורם לי להתקפל.
"אל תעשה את זה שוב." אמרתי ושחררתי את ידי מידו.
"אז תספרי לי על מה חשבת." הוא אמר.
הנדתי בראשי, דבר שגרם לו להרים את אצבעו באיום לכיווני.
"לא!" ציוויתי עליו והתרחקתי.
"ואם כן?" הוא שאל בטון שובב.
"אני אכה אותך." הזהרתי אותו.
"אני גם ככה גבר מוכה, זה לא ישנה לי." הוא צחקק והתקדם לכיווני.
לכסנתי את מבטי לעבר עץ האלון והלכתי צעד אחורה.
"אל תנסי לברוח," אדוארד אמר. "אני יותר מהיר ממך."
"אה, באמת?" הרמתי גבה, ולמשך שתי שניות לא זזתי. "תוכיח." לחשתי והתחלתי לרוץ. אדוארד לא השתהה ורץ אחרי. הוא היה מהיר, אבל עדיין לא הגיע אליי. "יותר מהיר ממני?" צחקקתי. "אולי אם הייתי צ-" לפני שהספקתי לסיים את המשפט, אדוארד התנגש בי והפיל אותי לקרקע.
"מה אמרת?" הוא שאל בטון שובב.
"מהיום שנולדתי? הרבה דברים." התחכמתי.
אדוארד פלט גיחוך וליטף לחי אחת שלי. "חברה שלי גם חכמה, גם יפה וגם מצחיקה. איך דווקא אני זכיתי?"
"חבר שלי גם מצחיק, גם חנפן, וגם שמן," הקנטתי אותו. "רד ממני."
אדוארד צחק והתגלגל אל הדשא לידי. הוא נעמד והושיט לי את ידו, מושך אותי לעמידה. "אני לא שמן, אלו שרירים." הוא התגונן והתיישב ליד גזע העץ.
"זה התירוץ שאתה נותן לעצמך בכל פעם שאתה מסתכל במראה?" הקנטתי אותו.
"אוי, שקט," הוא רטן. "את אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא."
צחקתי והנהנתי. "אני אוהבת גם את מה שיש בתוך הגוף, לא רק את מה שיש בחוץ."
"זה אחד הדברים שאני הכי אוהב אצלך." הוא אחז בידי ושרטט צורות באגודלו לאורכה.
"ומה הדברים האחרים?" שאלתי.
"יש הרבה, ואין לנו את כל היום." הוא אמר.
גיחכתי והשענתי את ראשי על העץ, מרימה את מבטי על הענפים הרבים שסוככו עלינו.
"על מה את חושבת?" אדוארד שאל אותי.
"מעניין אותי לדעת כמה זוגות העץ הזה ראה." אמרתי.
"הרבה, אני מניח." הוא אמר והניח את ידי על גזע העץ. "את מרגישה את החריטות?"
"כן," עניתי.
"מרגע שהעץ הזה נשתל ועד היום, זוגות באים לכאן וחורטים את השם שלהם עליו." אדוארד אמר.
"אבל אנחנו לא נעשה את זה, נכון?" שאלתי.
"לא," אדוארד הניד בראשו. "אנחנו לא אכזריים, והעץ הזה הוא לא לוח הכתיבה שלנו."
"בדיוק," חייכתי חיוך קטן. "הסיפור שלנו לא ייחרט על עץ, והוא לא ייכתב במילים."
"את הסיפור שלנו רק אנחנו נזכור," הוא הנהן. "אנחנו והעץ."
"אתה חושב שאם הוא היה יכול לדבר הוא היה מספר לנו על הדברים שהוא ראה?" שאלתי.
"אני יכול לנסות לספר לך במקומו." הוא הציע.
"אוקיי," הנהנתי.
"העץ הזה ראה זוגות נוצרים, מתפתחים, רבים ונהרסים. הוא ראה ושמע סודות שאף אחד לא צריך לראות ולשמוע, הוא עד לבגידות ולאהבה, ולעוד אלפי דברים שאנחנו לעולם לא נדע. מבחינת כולם, העץ הזה הוא סתם עץ שעומד בחצר בית הספר, אבל מבחינת העץ, כולם רק סיפורים שבקרוב הוא ידע."
"מה אתה חושב שהעץ הזה יספר עלינו?" העברתי את ידי שוב על העץ, מרגישה חריטות שלא קשורות לגזע עצמו.
"הוא יספר עלינו את מה שהוא יראה," אדוארד נעמד ועזר לי לעמוד. "תראי," הוא הצביע על תחריט שהיה קצת מעל ראשינו. הוא היה של לב שבור. "הסיפור של הזוג הזה כנראה לא נגמר טוב."
"אתה חושב שהעץ הזה ראה זוגות שסוף הסיפור שלהם כן טוב?" שאלתי ונשענתי בגבי אל העץ.
"כן," אדוארד נעמד מולי. "הוא רואה אותנו."
"מה הוא רואה?" שאלתי.
"הוא רואה זוג שמדברים," אדוארד עשה צעד אחד לכיווני. "שצוחקים," עוד צעד. "שמתעניינים." צעד אחרון. פניו של אדוארד התקרבו לפניי עד שבקושי שני סנטימטרים נותרו בינינו. "וכרגע, הוא רואה את הנשיקה הראשונה של אותו הזוג." קולו של אדוארד לא עלה על לחישה, ומיד לאחר שאמר את דבריו האחרונים, שפתיו נצמדו לשפתיי. זו הייתה נשיקה מהוססת, קטנה, אך לאט לאט הצטרפו אליה עוד אחת, ועוד אחת, עד שלבסוף נותרנו שנינו חסרי נשימה.
"ומה העץ יספר עכשיו?" לחשתי, מעבירה את ידי על לחיו של אדוארד.
"העץ לא יספר כלום," הוא הניד בראשו. "הוא ימשיך לעמוד כאן ולהסתכל עלינו, בתקווה שאנחנו, בניגוד לרוב הזוגות הקודמים שראה, לא ניתן לשטויות להפריד בינינו."

---

בנות, תודה ענקית על כל התגובות שלכן. זה ממש ממש ממש לא מובן מאליו, וגרמתן לי להעביר את השבוע האחרון בגן עם חיוך על הפנים. תודה!

אני ממש מצטערת שלא יצא לי להגיב לכל אחת אישית, אבל עכשיו נגמרה העבודה אז יש לי זמן פנוי! וחיים! ואפשרות לישון! (מישהו שומעת את המלאכים שרים "הללויה" או שאלו הזיות בראש שלי?)
נתראה ביום שני, ושיהיה לכן סופ"ש מקסים ^^