חיים כפולים

פרק 3

"ניקו..." מלמלתי והידקתי את אחיזתי בידו.

"תירגעי, את יודעת מה לעשות." הוא לחש לי וקד קידה קטנה. עשיתי כמוהו ונתתי לו להוביל אותי לעבר הארמון.

מבטים סקרניים בחנו כל צעד שלי, כנראה כדי לבדוק מה השתנה ומה נשאר כפי שהיה. בין המבטים האלה ראיתי את רוקסנה. היא ראתה שהסתכלתי עליה וקרצה.

"רוקסי." מלמלתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו של ניקו כדי להתקדם אליה, אך הוא לא נתן לי.

"יהיה לזה זמן אחר כך." הוא הבטיח והוביל אותי מבעד לשערי הארמון אל תוך החצר. השערים נסגרו והחיים מחוץ לארמון שבו למסלולם.

"למה לא הזהרת אותי?" שאלתי אותו.

"ידעתי שתצליחי להתמודד עם זה." הוא הוביל אותי במעלה המדרגות לתוך המבואה הגדולה.

"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?" שאלתי.

"אז זהו, לגבי-" הוא התחיל להגיד בטון נבוך שכבר התחלתי להבין שהוא משתמש בו כשהוא מדבר על מרילין.

"ניקו?" קול נשי קטע אותו ובמדרגות ירדה אישה בעלת שיער חום-אדום חלק ועיניים ירוקות בערך בגילו עם בטן הריון ותינוקת בין זרועותיה. "את בטח סלינה," היא חייכה אליי. "שמעתי כל כך הרבה עלייך."

קדתי קידה קטנה. "גם אני עלייך, אבל ניקו לא הזכיר תינוקת."

"עמדתי להזכיר." ניקו אמר בטון מתגונן.

מרילין צחקה צחקוק עדין ונעמדה מולנו. היא נשקה ללחיו של אחי ומסרה את התינוקת לזרועותיו. "הוא כל כך דאג לך בימים האחרונים שאני מופתעת שהוא בכלל הזכיר אותי." היא אמרה.

"הוא לא הפסיק לדבר עלייך," מתחתי מעט את האמת. "את הסיבה שהוא רצה שאני אחזור לפה."

"אחת מין הסיבות, בין היתר." ניקו נענע את הפעוטה בזרועותיו.

מרילין נעצה בי מבט שגרם לשתינו לצחוק. "אנחנו נסתדר מעולה." היא הבטיחה לי.

"יש לי הרגשה כזאת," חייכתי. "אני לא בטוחה שאני זוכרת הרבה, אבל ממה שאני זוכרת – אני מאוד אוהבת לגרום לניקו למבוכה. נראה שגם את."

"דודה שלך ואימא שלך מכירות אחת את השנייה במשך שתי שניות וכבר מתכננות נגדי." ניקו מלמל לתינוקת.

"אל תדאג, כשהיא תגדל גם היא תצטרף אלינו." הבטחתי לו בטון משועשע.

"רוצה להחזיק אותה?" הוא שאל. הנהנתי. "אבל אל תלמדי אותה שטויות." הוא הניח אותה בין זרועותיי. היא פקחה את עיניה ונעצה בי מבט מסוקרן.

"איך קוראים לה?" שאלתי את מרילין.

"מיה." היא ענתה.

"כמו אמא." הרמתי מבט עצוב אל ניקו.