חיים כפולים

פרק 2

ניקו חייך חיוך קלוש. "קיוויתי שתגידי את זה."

"לא ענית," אמרתי.

"תגידי לי את." הוא משך בכתפיו.

העברתי את מבטי על שיערו הזהוב שהבהיק באור השמש, על עיניו הכחולות שנצצו בגאווה, על הגומות שהופיעו בלחייו כשחייך וכמה פיסות מהזיכרון שלי החלו לחזור אליי. ניקו, שכנראה ראה את המבט בעיניי משתנה, פרש את זרועותיו וטמן אותי בחיבוקו.

"אמרת שנתראה בקרוב, שש שנים זה לא קרוב, שש שנים זה יותר מדי." מלמלתי ושאפתי את ריח חולצתו. זה היה ריח מוכר, ריח של בית שאבד לפני שנים.

"רציתי לבוא לקחת אותך ברגע שהקרב הסתיים, אבל זה לא מה שאימא ואבא הורו לי לעשות." הוא אמר לי.

"אז למה דווקא עכשיו?" שאלתי ונשענתי על כתפו.

"כי את בגיל המתאים להתחיל להתאמן." הוא ענה.

"להתאמן למה?" שאלתי בבלבול. "חשבתי שהקרב נגמר."

"את לא חושבת ששאלת יותר מדי שאלות?" הוא הרחיק אותי מגופו והסתכל על פניי. "עכשיו תורי."

"מה אתה כבר יכול לשאול שאתה לא יודע?" שאלתי בטון משועשע. "חשבתי שהשומרים שהצבת לשמור עליי דיווחו לך על כל תנועה שלי."

"איך את יודעת על השומרים?" הוא שאל בטון לא מופתע.

"זאת השאלה שלך?" גיחכתי. "ניחשתי שלא תיתן לאחותך הקטנה להסתובב בממד אחר בלי להציב עליה שמירה."

"הגיוני." הוא משך בכתפיו. "אבל זה לא מה שרציתי לשאול."

"אז קדימה, תשאל." נשענתי על מרפקיי ועצמתי את עיניי כדי לא להסתנוור מהשמש.

"אתמול לא הצבתי עלייך שמירה, קרב קטן התחיל בלומאן והייתי צריך לשלוח את כל כוחות הארמון," הוא אמר.

"קרב לא כל-כך קטן אם היית צריך לשלוח את כולם אליו." הערתי.

"והיום שמתי לב לזה," הוא נגע בחבורה הסגלגלה שנגרמה מהמכה של קסנדרה אתמול. "את רוצה לספר לי מה קרה?" בקולו לא הייתה בקשה.

"סתם, אממ... נפלתי." מלמלתי שקר ונשכתי את שפתי התחתונה.

"אל תנסי לשקר, סלין, את לא תצליחי לעבוד עליי." הוא אמר.

"מי אמר שאני משקרת?" לא הסתכלתי עליו.

"אני מכיר אותך." הוא גיחך. "ואת תמיד נושכת את השפה התחתונה שלך כשאת משקרת."

"זה סתם," נאנחתי ופקחתי את עיניי כדי להסתכל עליו. "קסנדרה כעסה על זה שחתכתי את הלחם של ארוחת הצהריים לריבועים ולא לעיגולים."

"רגע, רגע, רגע, אני רוצה להבין," הוא אמר בזעם. "זה קרה לך בגלל לחם?"

"תירגע," אחזתי בידו. "זה כבר לא כואב." שיקרתי, ולא הייתי היחידה שידעה את זה.