חיים כפולים

פרק 42

"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" ניקו שאל אותי ברגע שנכנסנו לחדרי לאחר האסיפה.
לשליטים לא הייתה ברירה אלא להיענות לבקשתי בחיוב – זה יום ההולדת שלי ואלו החוקים – אבל הם לא היו מרוצים מכך. ידעתי שהם ינסו לגרום לנו לשלם על זה.

"רציתי משהו ועשיתי את מה שאני יכולה כדי לקבל אותו." קולי היה שלוו.

"את מבינה בכלל מה עשית?"

"מצאתי דרך לחזור לחבר שלי והשתמשתי בה?" עניתי בטון שואל. "תירגע, הם לא יכולים לעשות כלום."

"המלכה רוז באה לכאן עם הבן שלה. את יודעת מה זה אומר?"

הפעם המילים של ניקו גרמו לשלוותי להתערער.

"היא לא באמת חשבה ש...?" לא הייתי מסוגלת להגיד את המילים.

"אולי." הוא פשט את ידיו בחוסר אונים. "מי יודע?"

"ניקו, אני מצטערת מאוד, אבל אין בי שום כוונה להתחתן עם מישהו מהמימד," הודעתי לו.

"אני יודע, אבל את יודעת למה הם מצפים עכשיו?"

"הם מוזמנים לצפות, החיים שלהם. אני לא מתכוונת לעמוד בציפיות שלהם," אמרתי בעקשנות.

"הם מצפים שתחזירי לכאן את אדוארד ותתחתני," הוא אמר. "ומשום מה יש לי הרגשה שזה לא משהו שיקרה."

"ברור שלא." הנדתי בראשי במרץ. "אני רק בת שש עשרה."

"שבע עשרה עוד שלושה ימים," הוא תיקן אותי.

"לפני שאתה צועק עליה – " שיילין התפרצה לחדרי. "הבקשה הייתה הרעיון שלי."

"איחרת," אמרתי בטון מעט משועשע. "הוא כבר הספיק לצעוק."

"הו," היא לחשה והסמיקה מעט. "סליחה. תמשיך."

"תודה, הוד מעלתך," ניקו אמר בטון ציני ונעץ בשתינו מבט חודר. "אני יודע שכרגע זה נראה לכן סוף העולם לחיות בלי אדוארד וויליאם, אבל בבקשה תשקלו לבטל את הבקשה מהשליטים. תחשבו באמת על ההשלכות."

"חשבנו," שיילין ענתה. "וזו הסיבה שסלינה ביקשה אותם חזרה."

"חשבתן על עצמכן," הוא אמר בכעס. "ברור שאתן רוצות אותם חזרה. אתן אוהבות אותם, או לפחות מאמינות בזה, אבל חשבתן עליהם?"

"אנחנו לא רק מאמינות בזה, אנחנו יודעות את זה," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. "ואנחנו יודעות שהם היו רוצים לחזור לפה אם הם היו זוכרים משהו."

"את באמת חושבת ככה?" ניקו הרים גבה.

"אדוארד הבטיח שהוא יהיה איתי, לא משנה במה זה כלול." שילבתי את ידיי ברוגז.

"תנסי לחשוב קצת מעבר להתאהבות הנעורים החולפת שלכם."
"סליחה?" נאנקתי בתדהמה. המילים שלו עשו הרבה יותר מסתם לעצבן אותי. הן הרתיחו אותי. "צא לי מהחדר."