חיים כפולים

פרק 23

לא הייתה לי דרך להתחמק, אז סיפרתי לו הכל. שום דבר שקשור לקאריה, כמובן, אבל את כל מה שעברתי אצל קסנדרה. ההתעללויות, ההרעבות, המכות. דברים שמעולם לא סיפרתי לאיש, כי לא היה אף אחד שיתעניין.
כמה דקות לאחר שהתחלתי לדבר, הרגשתי כאב בשפתיי. לא נתתי לכאב הזה לעצור אותי. שתקתי יותר מדי זמן, ועכשיו, כשיש מישהו שמוכן להקשיב, לא רציתי לפספס את ההזדמנות.
כשסיימתי, יכולתי להרגיש את הכעס של אדוארד. הוא חלחל ממנו החוצה ומילא את החדר באנרגיה מתוחה. ראיתי שהוא מנסה לשמור על פנים רגועות למעני, אבל אגרופיו הקפוצים ומבטו, שניתר בעצבנות מפניי אל החדר, לא בדיוק עזרו לו לשמור על חזות רגועה.
"שש שנים וחצי, שש שנים וחצי," אדוארד מלמל לעצמו. "לא סיפרת לאף אחד."
"יש אלפי ילדים כמוני, הם מספרים? לא, וידעתי שאני חייבת לשתוק." משכתי בכתפיי.
"עכשיו את לא חייבת לשתוק, יש לך אותי, ההורים שלי יעזרו, יש לך אח גדול, האישה הזו תירקב מאחורי הסורגים אם רק תסכימי." הוא אמר.
"אני לא חושבת שזה יעזור לי במשהו," הנדתי בראשי. "אני כבר לא שייכת לה, היא לא יכולה לעשות כלום."
אדוארד נאנח. "נדבר על זה אחר כך, כשתהיי קצת יותר שפויה."
"יש מצב בו אני קצת יותר שפויה?" הרמתי גבה, מתעלמת מהכאב שפעם בראשי.
"אני מקווה," אדוארד כמעט חייך. כמעט. הוא לקח עוד חתיכה של צמר גפן, טבל אותה באלכוהול והצמיד אותה לרקתי. נשפתי אוויר בכאב אך לא התלוננתי, הייתי צריכה לסבול בשקט. "דיי, דיי," אדוארד נזף בי. "את לא רוצה שזה יזדהם, נכון?"
"לא אמרתי כלום." מחיתי והזזתי את ידו.
"מפונקת," הוא התגרה בי ורכן מעט כדי לנשק את שפתיי. "אני אלך להביא את הפלאפון שלי, שתתקשרי לאחיך."
הו, לעזאזל. שכחתי מזה שהבטחתי לו שאני אתקשר לניקו כדי שיבוא לפה ויחליט אם לקחת אותי לבית חולים. לניקו אין פלאפון, לפחות לא אחד כזה שאני מודעת אליו. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אדוארד, שלא שם לב לפרצוף המשונה שעשיתי, הלך לחדרו וחזר עם הפלאפון שלו. "קחי," הוא הושיט לי אותו.
לקחתי את הפלאפון מידו, אך עדיין לא ידעתי מה לעשות. "אכפת לך אם אני אלך לדבר איתו לבד?" שאלתי, מנסה להרוויח קצת זמן.
"בטח," הוא הנהן ועזר לי לרדת מהשולחן. הוא הרך את ידו סביב מותניי ועזר לי לעלות לחדרו. "אני אחכה לך למטה," הוא נשק לרקתי. "תרגישי חופשיה לעשות מה שתרצי."
"לדמם לך על המיטה?" שאלתי.
"כל עוד הדם יוצא מהמקומות הנכונים," הוא קרץ לי וירד למטה, צוחק לעצמו. לקחו לי כמה שניות להבין למה הוא התכוון, וכשהבנתי, צעקתי לו: "אני אהרוג אותך!"
"אני אשמח לראות אותך מנסה," הוא צחקק. "אחרי שתחלימי, כמובן."
"זה לא יפה לצחוק על נכה." אמרתי בטון ממורמר ונכנסתי לחדרו, לא לפני ששמעתי אותו עונה, "אלא אם כן הנכה הזו היא חברה שלך."
"אם תמשיך לדבר ככה, הנכה הזו עלולה לחזור לשנות הרווקות שלה מהר." עקצתי.
קול של פסיעות מהירות נשמע מכיוון המדרגות, וכמה שניות לאחר מכן אדוארד הופיע בפתח החדר. הוא משך אותי אל זרועותיו ונישק את שפתיי בעדינות. "אפילו לא בצחוק," הוא אמר ברצינות.
"אדוארד?" קול נשי נשמע מלמטה, ומיד אחריו עקבים על הרצפה. "למה יש אלכוהול וצמר גפן מרוח בדם על השולחן?"
"אמא שלי," אדוארד הסתכל עליי. "לספר לה את האמת או להגיד לה שסתם נפצעת?"
"אתה לא יכול להגיד לה שאתה נפצעת?" שאלתי בהיסוס.
"אדוארד, עם מי רבת מכות הפעם?" אמא שלו נאנחה מלמטה. "רוברט, הבן שלך שוב עשה שטויות."
"הם גורמים לך להישמע כמו נער כנופיות." גיחכתי.
"מי אמר שאני לא?" הוא חייך אליו חיוך ממזרי ואז סובב את ראשו אל הדלת. "זה לא אני, אמא."
"אתם תעירו את אנני," שמעתי את קולו של אביו של אדוארד.
"אל תספר את האמת עדיין," ביקשתי מאדוארד. הוא הנהן ופנה לצאת מהחדר.
"תתקשרי לאחיך, אני אלך להמציא להורים שלי כמה תירוצים." אמר וסגר את הדלת אחריו.
הפלאפון היה בידי, אך לא היה לי מושג מה לעשות. לבסוף, החלטתי לנסות שער. השער מעביר אנשים, למה שלא יעביר גם קולות?
עצמתי את עיניי ורוקנתי את מחשבותיי, נותנת לערפל הסגול לתפוס את מקומן. כשפתחתי אותן שוב, התגאיתי לגלות שענן הערפל של השער היה הרבה יותר מוצק מהפעם הראשונה שפתחתי אחד. כיוונתי את מחשבותיי לחדרה של שיילין ולחשתי: "שיי, תגידי לניקו שאני אצל אדוארד."
חיכיתי כמה שניות למקרה שיענו לי, ובאמת ענו, אבל זו לא הייתה שיילין. "מה לעזאזל את עושה אצל אדוארד?" קולו של ניקו היה מאופק, דבר שהוכיח בדיוק עד כמה הוא עצבני.
"נו, באמת," נאנחתי. המזל שלי באמת עד כדי כך דפוק? "אני אצל אדוארד, הוא חושב שאתה אמור לבוא לאסוף אותי מכאן, פשוט... בוא."
"הו, לא," קולו של ניקו הפך למעוצבן. "אני לא הולך לרוץ אחרייך בכל פעם שאת עושה שטות, במיוחד כשאת עושה שטויות שאני הזהרתי אותך מפניהן, הפעם תתמודדי לבד."
"אבל אדוארד חושב שאתה תבוא עכשיו," אמרתי ברוגז.
"שיחשוב, תצאי מהצרה הזו לבד." הוא אמר וסגר את השער. לעזאזל.
-
"אדוארד," קראתי והתיישבתי על מיטתו.
"אנני ישנה," הוא לחש ונכנס לחדר. "דיברת עם אחיך?"
"אממ... כן," התפתלתי על מקומי בחוסר נוחות.
"מה הוא אמר?" אדוארד התיישב לידי.
"הוא, אממ... לא יכול לבוא עכשיו," קיוויתי שאני לא מגמגמת כמו שאני חושבת.
"למה לא?" הוא שאל, מופתע.
"לא יודעת, הוא לא אמר לי." משכתי בכתפיי. לא מעשה חכם במיוחד בהתחשב בכך שהכאבים עדיין לא עברו.
"את ממש חכמה," אדוארד הקניט אותי בזמן שהתפתלתי מכאב. טוב, רואים את האהבה.
"שמעתי את זה פעם," נאנקתי ועיסיתי את צווארי.
"את רוצה להישאר לישון פה?" הוא שאל בקול תמים והעביר את ידו בשיערו.
"בטח," גיחכתי. "אתה רוצה לתת לאחי הגדול עוד סיבות לשנוא אותך?"
"אחיך הגדול שונא אותי?"
"הוא לא שונא אותך בגלל שאתה אתה, הוא שונא אותך בגלל שאתה חבר שלי. זאת מין שנאה כזו של קנאות לאחות, כמו שאתה תשנא את חבר של אנני, מתי שיהיה לה." הסברתי לו.
"יש בזה משהו," הוא הודה. "אבל בכל זאת הייתי רוצה לגרום לו לחבב אותי."
"הו, זה יגיע," הרגעתי אותו.
"טוב, אז מה עכשיו?" אדוארד שאל.
"אני אלך לבית ברגל," אמרתי ונעמדתי.
"נכון, כי כל חבר שפוי ייתן לחברה שלו להסתובב לבד בעשר בלילה," הוא אמר בטון ציני וגלגל את עיניו. "בואי, אני אסיע אותך."
"לא," התנגדתי במהירות. "אני יכולה ללכת לבד."
"בטח, בלילה, לבד, את באמת חושבת שאני אתן לך?" הוא שאל.
"יותר מקווה מחושבת." הודיתי.
"והנה התנפצה תקוותך," הוא אמר בטון מעט ציני. "איפה את גרה עכשיו?"
חיכיתי כמה שניות לפני שעניתי לו, ואז אמרתי את הכתובת של הבית שבו שיילין התגוררה בזמן שישנה במימד הזה. אומנם היא השתמשה בו רק פעם אחת, אבל הייתי משוכנעת שעדיין מכינים אתו בכל יום למקרה שאני והיא נצטרך לחזור לגור כאן.
"בואי," הוא כרך את זרועו סביבי ועזר לי לצלוע למטה.
"סלינה, מה לעזאזל קרה לך?" אמא של אדוארד נרתעה לאחור כשראתה את פניי.
הסתכלתי על אדוארד, והוא לא היסס. "אמרתי לך שהיא נפלה, היא בסדר עכשיו, נכון?" את השאלה הוא הפנה אליי.
"קצת כואב לי, אבל אני אחיה," חייכתי חצי חיוך.
"אתה מסיע אותה הביתה?" היא שאלה את אדוארד בדאגה.
"כן," הוא ענה. "אפשר לקחת את האוטו של אבא?"
היא הסתכלה לצדדים לפני שענתה. "כן, אבל תחזור מהר."
"תודה," הוא נישק את לחיה והתקדם לכיוון היציאה מהבית בעוד שאני צלעתי בעקבותיו.
"מה מיוחד במכונית של אבא שלך?" שאלתי בזמן שהוא פתח את הדלת.
"את תראי," הוא חייך חיוך מסתורי וניגש לפתוח את דלת החניה. המקום היה חשוך, ועד שאדוארד הדליק את האור לא הבנתי למה הוא התעקש על המכונית של אבא שלו, אבל ברגע שהאור נדלק וראיתי אותה – הבנתי. היא הייתה מכונית ספורט שחורה שנראתה מתאימה לנער מתבגר ולא לאדם בעל עבודה. "יפה, נכון? הוא גיחך לנוכח התדהמה שלי.
"מאוד," הנהנתי חלושות.
"תיזהרי לא לדמם לאבא על המושבים," אדוארד הזהיר אותי בטון משועשע.