חיים כפולים

פרק 36

  החודש שלאחר הוצאתו להורג של לארקס עבר כמעט בשקט מוחלט. הדברים הכי מסעירים שקרו היו מציאת הנוגדן לרעל שזרם בדמי והחזרה שלי ללימודים, שמשום מה לא התקבלה בשמחה רבה מדי אצל אדוארד. אני חושבת שהוא קיווה שאני אשאר במקום מוגן בממלכה ולא אצא לעולם מסוכן. טוב, חלק מהתקוות נועדו כדי להתנפץ.
כמובן שאדוארד היה זה שצחק אחרון. אחרי כמעט חודש ללא לימודים שכחתי עד כמה זה מייגע לשבת בכיתה סגורה, להקשיב לאדם שחוזר שוב ושוב על אותן מילים בטון חדגוני בזמן שריח גופו הלא נעים במיוחד מחניק את הכיתה. לקח לי שבוע עד שהתחננתי בפני ניקו להישאר בממלכה במקום ללכת לבית הספר, אך הוא לא הסכים. הוא טען שמסוכן מדי בשבילי בממלכה ועדיף שאלך לבית הספר ולא אעורר חשד.
"חוץ מזה," הוא ניסה להוסיף לטענותיו, כאילו לא היו מספיק כאלה. "יש מרגל בצד השני, ואת חייבת לגלות מי זה."
כנראה הוא חשב שבכך שהוא נותן לי הרגשה שיש לי משהו חשוב לעשות במימד האנושי הוא גורם לי להרגיש שאני תורמת לממלכה. לא נעים לי להגיד, אך הוא צדק. טוב, צדק חלקית.
עדיין שנאתי את השעות בבית הספר, אך ניצלתי אותן בבילוש אחרי כל אדם שאני מכירה אישית כדי לוודא שהוא לא קשור לקסטורים.
לבינתיים הספקתי לבדוק את בריאנה ושירלי – האמת היא שלא הייתי צריכה לעשות הרבה, הן הוכיחו לי שהן לא עובדות אצל קסטור ברגע שאחת מהן ראתה ג'וק, התחילה לצרוח, וכך גרמה לשנייה לראות את הג'וק ולהתחיל לצרוח. אין שום סיכוי שנערות שצורחות כשהן רואות ג'וק לא יצרחו כשהן יראו את קסטור.
הבא בתור שבדקתי היה, ולא נעים לי להגיד, וויליאם. לא חשדתי בו, לא באמת, אבל בכל זאת הייתי חייבת לבדוק, בשביל שלומי ובעיקר בשביל שלומה של שיילין. למזלי וויליאם התגלה כאידיוט, משעשע, מחפש תשומת לב, אבל לא בוגד.
התחלתי לבדוק את מורי בית הספר שלי, אך עדיין לא הגעתי למסקנות של ממש. סול יצאה מהקטגוריה, היא היחידה שבאמת אוהבת אותי, אך המורה לביולוגיה נראה לי ממש חשוד. הוא כל הזמן יורד על ההורים שלי ועל העובדה שאני יתומה. באחת מהפעמים אדוארד הציע לו לדחוף את ההערות שלו למקום ממנו השמש זורחת. ההערה הזו זיכתה אותו בזכות לכתוב חיבור בעל שני עמודים על כבוד הדדי בין מורים לתלמידים (או במילים אחרות – הוא היה צריך לכתוב את העבודה על כמה שהמורים צודקים והתלמידים צריכים לסתום את הפה). אדוארד יכל לעשות את העבודה כמו שצריך ולצאת מזה בקלות, אך במקום לכתוב את העבודה על כמה שהתלמידים אמורים לכבד את המורים, הוא כתב את רוב העבודה על כך שמורים צריכים לשמור על הפה שלהם ליד התלמידים. העבודה המקסימה שלו זכתה לעבור אצל המנהלת, אצל ההורים שלו ולבסוף אצל חברי מועצת בית הספר, שברגע ששמעו שהמשפחה של המתלונן היא משפחת דיימונד מיהרו לנזוף במורה ולהכריח אותו להתנצל בפניי. הוא מלמל את המילה מבעד לשיניים חשוקות ונעץ בי מבט רווי שנאה. אדוארד כרך את זרועו סביב כתפי ומיהר להרחיק אותי ממנו. מסתבר שאני לא היחידה שחושדת במורה.
לא הספקתי לבדוק עוד מורים מלבד שניהם, אך תכננתי להמשיך בזה ברגע שהלחץ ירד קצת מהכתפיים שלי.
מי היה יודע שלנהל ממלכה בזמן תקופת מבחנים זו משימה כמעט בלתי אפשרית?
-
"סלינה, חכי רגע," אדוארד קרא מאחוריי.
"תתקדמי, אני כבר אגיע יותר מאוחר," מלמלתי לשיילין ונעצרתי. היא משכה בכתפיה והמשיכה להתקדם.
"היי." הוא הדביק וכרך את זרועו סביב כתפי.
"היי." נשקתי ללחיו. "קרה משהו?"
"ההורים שלי מארחים היום כמה חברים לארוחת ערב והם ביקשו ממני לשאול אותך אם את רוצה להצטרף," הוא אמר.
"באמת?" שאלתי.
הוא הנהן. "הם מכירים אותך בתור הבייביסיטר של אנני ובתור מישהי שהגיעה מכוסחת לבית שלנו, הגיע הזמן שהם יכירו אותך בתור חברה שלי, לא?"
"כן." חייכתי חצי חיוך.
"אז את תגיעי?"
"אני אצטרך לדחות הרבה, אבל כן." הנהנתי.
"מעולה," הוא נשק לשפתיי והחל להתרחק ממני. כשהיה במרחק מספיק בטוח הוא הוסיף, "אה, ובריאנה באה, תשתדלי לא לנסות להרוג אותה ואני אשתדל לא להיכנע לפיתוי ולתת לך."
"אדוארד!" מחיתי אך הוא רק צחק והמשיך ללכת. אני אהרוג אותו!
-
"את בטוחה שזה רעיון טוב?" שיילין שאלה אותי לאחר שסיפרתי לה שאני הולכת להתארח לארוחת ערב אצל אדוארד.
"אני לא מפחדת מבריאנה." גלגלתי את עיניי.
"ובכל זאת," היא מלמלה.
"אני אהיה בסדר," צחקקתי ודחפתי אותה בכתפה.
"ממתי את כל כך אופטימית?" היא הרימה גבה בחשד.
"מהרגע שנמאס לי להיות פסימית," עניתי ומשכתי בכתפיי.
"טוב," היא נאנחה. "אם את הולכת לפגוש את השטן לפחות תתני לי לדאוג שתיראי במיטבך כשזה יקרה."
"הו, לא. ממש לא!" קבעתי.
"אני לא זוכרת ששאלתי," שיילין אמרה בטון מהורהר.
"אז הזיכרון שלך לא משהו," אמרתי והוצאתי לה לשון.
"אמרו לך כבר שממש מחמיא לך שותקת?" שיילין התגלגלה ממיטתי בניסיון עלוב למדי לחקות את ג'יימס בונד, נפלה אל הרצפה ואז מלמלה, "אני בסדר" חפוז. היא הלכה לעבר הארון, פתחה אותו ולא זזה.
"לא שאלתי," אמרתי בטון אדיש ונשענתי על הכריות שהיו מאחוריי.
"אני יודעת ששאלת את השאלה הזה בתוכך," היא אמרה בטון ממורמר.
"עמוק בלבבי ובלבלבי," אמרתי בלעג והתחלתי להתחמק מהבגדים שהיא זרקה על מיטתי. "תפסיקי!"
"שקט!" היא רטנה והמשיכה לשלוף בגדים.
"לא רוצה!" לקחתי כרית וזרקתי אותה עליה. חייכתי כשהיא פגעה בראשה. "בול פגיעה."
היא התכופפה, שלפה משהו מהמדף האחרון ורק כשנעמדה הראתה לי אותו. זו הייתה נעל עקב. "רוצה לראות עד כמה אני טובה בקליעות?"
"את לא אמורה לחפש בגדים או משהו?" דיברתי במהירות והסתרתי את פניי תחת כרית.
"זה מה שחשבתי," היא סיננה והמשיכה לרוקן את תכולת הארון.
"שיי, תרחמי על הלנה," ביקשתי ממנה בעודי צופה בערמה על הרצפה הולכת וגדלה.
"פשוט מדי, מפואר מדי, אולי זה?" היא מלמלה לעצמה, הסתובבה אליי לדקה ואז חזרה. "קטן מדי, למה יש לך בגדי קיץ בארון? ארוך מדי, נזירי מדי." היא עצרה לרגע. "מה לגבי זה?"
היא הסתובבה להראות לי את הפריטים שבידיה. למזלי, זו לא הייתה שמלה, אלא חולצה שחורה ארוכה חשופת כתפיים ומכנס ג'ינס כהה.
"שיי, יש לך חום?" שאלתי בחשש מזויף.
"לא, עכשיו לכי להתקלח בזמן שאני אחשוב על דרך לאפר אותך," היא ענתה תשובה עניינית.
"לא יקרה." הנדתי בראשי.
"יקרה," היא מלמלה והחלה לחטט במגירות שלי.
"אין סיכוי." נשכבתי לאחור.
"אל תבזבזי זמן בוויכוחים, לכי לקרוא להלנה שתעזור לך להתכונן," שיילין סיננה.
גררתי את עצמי מהמיטה אל הרצפה ויצאתי מהחדר, מסננת: "אין שום סיכוי, שיי."
-
חמש וחצי שעות לאחר מכן עמדתי בפתח ביתו של אדוארד לבושה בבגדים ששיילין בחרה, מאופרת באיפור עדין ונועלת נעליים עם עקב קטן שניתנו לי כעונש על כך שהתווכחתי עם שיילין. לעזאזל, הילדה הזו יכולה לגרום לנזיר שנדר נדר שתיקה לצרוח.
מספר שניות לאחר שנקשתי בדלת אמא של אדוארד פתחה אותה ומשכה אותי פנימה. בזמן שהיא משכה אותי לסלון היא הספיקה לשאול על כמעט כל פרט בחיי, לציין כמה טוב אני נראית ואז להיזכר שהיא שכחה משהו על הגז וחייבת לרוץ לפני שהוא יישרף.
בזמן שהיא רצה למטבח היא צעקה לאדוארד שאני פה ושיתחיל להתארגן כבר.
"סלינה!" אנני קראה ורצה אליי במהירות. היא קפצה עליי בחיבוק והתיישבה על ברכיי.
"היי, אן," חייכתי וליטפתי את שיערה, שהספיק להתארך מעט מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. "איפה אחיך?"
"הוא מתארגן למעלה," היא ענתה לי. "התגעגעתי אלייך."
"באמת?" חייכתי.
היא הנהנה. "אדוארד אמר שהוא יביא אותך אבל עבר הרבה מאוד זמן מאז וחשבתי שאת לא רוצה לבוא אלינו יותר."
"למה שאני לא ארצה לבוא?" שאלתי בבלבול.
"לא יודעת." אנני משכה בכתפיה. "אולי את לא אוהבת להיות פה?"
"אם לא הייתי אוהבת להיות פה לא הייתי פה עכשיו, נכון?" שאלתי.
"נכון," היא הודתה.
"יופי." דגדגתי את בטנה. "איפה לולה?"
באותו רגע נשמעה צעקה ומספר שניות לאחר מכן לולה נכנסה בריצה לסלון ואדוארד אחריה.
"היי, אד," אמרתי בשעשוע. הוא היה לבוש בתחתוני בוקסר שחורים ופניו היו זועמות. "שכחת משהו?"
"תחזירי את זה!" הוא לא הזיז את מבטו מלולה, שהחזיקה משהו בפיה.
"אדוארד?"
"אנני," הוא הסתובב אלינו. "תגידי לנחש עם הפרווה שלך שתחזיר לי את הפלאפון שלי!"
"נחש עם פרווה? באמת?" גיחכתי והזזתי את אנני מרגליי. "לולה, לוליטה, בואי," קראתי ושרקתי. היא הסתכלה עליי בחשד אך לא זזה. "בואי, קטנטונת, אני לא אתן לאיש הרע לתפוס אותך." צחקקתי והושטתי את ידיי קדימה. היא התקדמה בהיסוס אך ברגע שאדוארד נשף חזרה למקומה.
"שקט!" נזפתי באדוארד וניסיתי שוב. "לוליטה, רוצה?" אוזניה הזדקפו וראשה נטה מעט הצידה. "בואי," כיווצתי את ידי לאגרוף והושטתי אותו. ככל שהיא התקרבה הצמדתי את ידי לגופי. המשכתי כך עד שהיא קפצה על הספה לידי, שמטה את הפלאפון והתחילה לנשוך ולשרוט את כף ידי בניסיון לפתוח אותה. "מרוצה?" הרמתי את הפלאפון והושטתי אותו לאדוארד.
"תודה," הוא אמר בטון נבוך.
"אתה כזה נסיכה לפעמים," גלגלתי את עיניי ונעמדתי.
"כן?" הוא שאל בטון מתגרה ומשך אותי אליו.
"נסיכה מפונקת מאוד." הנהנתי וחייכתי כששפתיו פגשו בשפתיי.
"אמא, אדוארד מנשק את סלינה!" אנני רצה בקריאות למטבח, גורמת לי ולאדוארד להתנתק ולפרוץ בצחוק. "אדוארד, אבא מנשק את אמא!" היא רצה חזרה אלינו, הבעה נגעלת על פניה.
"את מי את הולכת לנשק, אנני הקטנה?" שאלתי.
"אף אחד!" אדוארד אמר בזעף.
"לך להתלבש כבר!" דחפתי אותו. "עוד מעט בריאנה תגיע ואני לא רוצה שהיא תראה אותך ככה."
"הו, מקנאה?" אדוארד שאל בטון ממזרי.
"לא, אני פשוט לא חושבת שזה ראוי שגבר תפוס יראה את עצמו כמעט ערום לחברה שלו לשעבר," אמרתי בקרירות וחזרתי להתיישב על הספה.
אדוארד צחק ורכן לנשק את לחיי. "אני כבר חוזר."
-
כשבריאנה וההורים שלה הגיעו אדוארד לא היה לידי. הוא נקרא למטבח כמה דקות לפני זה ואני נשארתי לבד עם אנני ולולה.
בריאנה פלטה מעין גיחוך והלכה להתיישב בספה הרחוקה ביותר ממני. ההורים שלה הלכו לדבר עם ההורים של אדוארד ואני והיא נשארנו כמעט לבד. יופי.
"אני עדיין לא מבינה מה אדוארד מוצא בך," היא סיננה אליי. אנני, שהייתה שקועה באיזו תוכנית טלוויזיה, לא שמעה.
"ואני עדיין לא מבינה מה הוא עשה איתך," החזרתי לה בשלווה וגירדתי תחת סנטרה של לולה.
"איתי היה לו מעמד, כוח, יופי, את... את פשוטה מדי בשבילו." היא הסתכלה עליי בגועל. "אני בחיים לא אבין למה הוא בחר יתומה על פניי."
"זה לא הדבר הראשון שאת לא מבינה, נכון, בריאנה?" אדוארד, שכנראה סיים לעשות את מה שההורים שלו ביקשו ממנו, התיישב לידי וכרך את זרועו סביב כתפיי.
"הו, הנה הנסיך המקסים קפץ להגן על המשרתת שלו," היא מלמלה בבוז וגלגלה את עיניה.
"אן, את יכולה ללכת לחדר קצת?" אדוארד ביקש.
"למה?" היא הרימה אליו מבט בתמימות ממסך הטלוויזיה.
"כי אנחנו צריכים לדבר קצת על דברים שאת לא צריכה לשמוע," הוא ענה לה.
"על מה?" היא שאלה.
"זה לא עניינך," הוא אמר בגסות.
"תירגע," לחשתי לו וסימנתי לאנני לבוא. כשהיא התקרבה אליי מספיק רכנתי לאוזנה ולחשתי, "לכי קצת לשחק עם לולה ואדוארד ואני עוד מעט נצטרף אלייך, בסדר?"
היא סרקה אותי בעיניי הטורקיז שלה והנהנה. "בואי, לולה," היא אמרה ורצה מהסלון במעלה המדרגות לחדר שלה.
"תהיה נחמד לאחותך הקטנה," נזפתי באדוארד.
"אני יודע, מצטער," הוא מלמל.
"אדוארד דיימונד התנצל, אחרית הימים הגיעה?" בריאנה שאלה בפליאה מזויפת.
"את רואה מה זה?" משכתי בכתפיי. "אדוארד מתנצל, את מסוגלת להתלבש בצורה לא זנותית ואני מסוגלת לדבר איתך בלי להתפלל שיפול עלייך פסנתר."
"סלינה..." אדוארד אמר.
"טוב, בסדר, אני מתפללת שיפול עלייך פסנתר," הודיתי. "אבל זה הדבר היחיד שרגיל בשיחה הזו!"
"את פשוט כל כך מעצבנת," בריאנה רטנה. "מה לעזאזל אתה עושה איתה?"
"השאלה היא לא מה אני עושה איתה, השאלה היא מה היא עושה איתי," אדוארד אמר. סובבתי אליו את פניי ונישקתי את לחיו.
"השאלה היא מה את רוצה, בריאנה," סיננתי והנחתי את ראשי על כתפו של אדוארד.
"ללכת למקום שבו שניכם לא נמצאים," היא ענתה ברוגז.
"את מוזמנת לעוף מפה," אדוארד החווה בידו על הדלת. "טיסה נעימה."
"אתה פשוט מגעיל." היא ניסתה לשחק על הרגש שלו. "שלוש שנים היינו ביחד ועכשיו אתה מעיף אותי בשביל משרתת שלא שווה חצי ממני."
"ברור שסלינה לא שווה חצי ממך," הוא אמר ברצינות. "היא שווה הרבה יותר מזה."
"אתה יכול להפסיק להיות חמוד לשנייה?" ביקשתי ממנו. "יש גבול לכמות הפעמים שאני מסוגלת להגיד בראש 'הוווו'."
"זה יוצא לי בטבעיות," הוא אמר בטון משועשע.
"יש למישהו שקית הקאה?" בריאנה סיננה.
"לא, אבל בגלל שאני הגעתי עכשיו את יכולה להסתכל עליי וכל חשק להקיא יעלם." וויליאם נכנס לסלון, גירש את לולה והתיישב לידי. "היי, גמדה." הוא פרע את שיערי.
"דיי!" אמרתי ברוגז והכיתי את ידו. "זה שאתה חמישים מטר לא אומר שאני גמדה!"
"אני לא חמישים מטר," הוא אמר ברוגז מזויף. "אני ארבעים ותשעה."
"האוכל עוד מעט מוכן," אמא של אדוארד אמרה ונכנסה לסלון. אבא של אדוארד, ההורים של בריאנה וההורים של וויליאם נכנסו בעקבותיה.
"מי עוד צריך לבוא?" אדוארד שאל את אמא שלו.
הצורך לענות לו נחסך כששירלי והוריה נכנסו לבית והתחילו להגיד שלום לכולם.
"הו, יופי, בית אחד עם שתי אקסיות זועמות," וויליאם רטן בלחש. "לא יכולת להגיד לי להביא מגן?"
"לא, רציתי שתסבול," אדוארד מלמל בחצי פה.
"אני לא מאמינה ששניכם מפחדים מחברות שלכם לשעבר." גלגלתי את עיניי בבוז.
"אני לא מפחד מבריאנה, הוא מפחד משירלי," אדוארד אמר.
"ברור שהוא לא מפחד, את פה," וויליאם סינן. "שיילין צריכה לבוא?"
"לא." הנדתי בראשי.
"קרוליין, אני יכול להזמין את חברה שלי לפה?" וויליאם שאל ללא בושה.
"יש לך חברה חדשה?" אמא של שירלי שאלה בחשד.
"בת הדוד של הגמדה פה," הוא ענה וטפח על ראשי.
"היד הזו חשובה לך?" שאלתי בקור.
"שיילין לא תסכים לך לתלוש לי אותה," הוא אמר והסתיר את ידו מאחורי גבו.
"אני לא שואלת אותה." הוצאתי לו לשון.
אמא של אדוארד צחקה. "כמובן, לך להתקשר אליה."
"אני אעשה את זה." נעמדתי במהירות.
"אני אבוא איתך." אדוארד נעמד ושנינו הלכנו יחד לעבר החדר שלו.
"תסגור את הדלת!" פקדתי עליו ופתחתי שער לחדרה של שיילין. "שיי?"
"סלינה?" קולה נשמע ממקום לא ברור. "מה את עושה כאן?"
"שער, שיי, שער," נאנחתי.
"אה," היא אמרה בטון נבוך ומספר שניות לאחר מכן הופיעה מולי. "מה קורה?"
"וויליאם כאן," אמרתי לה. "הוא ביקש מאמא של אדוארד להזמין אותך והיא הסכימה אז..."
"ועכשיו את מודיעה לי?" היא רטנה.
"עכשיו הוא ביקש." משכתי בכתפיי.
"אוקיי," היא מלמלה. "תגידו לו שאני אגיע עוד רבע שעה."
"איך תבואי?" שאלתי.
"דרך הדבר הקסום שנקרא שער," היא ענתה. "אלא אם כן את מכירה דרך אחרת לטייל בין המימדים."
גלגלתי את עיניי. "פשוט תבואי כבר."
היא חייכה. "נתראה בקרוב."
-
ברבע שעה שעברה עד ששיילין הגיעה בריאנה הספיקה לסנן לפחות עשרים הערות על כך שאני יתומה, חמש עשרה על כך שהיא לא מבינה מה אדוארד עושה איתי ועוד כמה עקיצות כשכוס מים נשפכה ומישהו היה צריך לנקות את המים מהרצפה. הילדה הזו פשוט לא יודעת מתי לעצור. אדוארד ניסה לעקוץ אותה חזרה, אך כשבחורה כועסת קשה מאוד להתעלות על השטויות שיוצאות לה מהפה.
כשנקישות עדינות נשמעו בדלת כמעט קפצתי מאושר. אמא של אדוארד קמה בכוונה לפתוח את הדלת אך אני הקדמתי אותה ומלמלתי שאין צורך שהיא תתאמץ. כמובן שזה נתן לבריאנה תירוץ למלמל עקיצה לגבי זה שמשרתת זו לא עבודה אלא דרך חיים.
"תודה לאל!" מלמלתי לשיילין ומשכתי אותה לחיבוק. "היא משגעת אותי," לחשתי באוזנה.
"תני לי לטפל בזה," היא לחשה לי בטון משועשע ורצה אל וויליאם. הוא הושיב אותה על ברכיו ונשק לשפתיה.
"תשכרו חדר," הערתי להם והתיישבתי ליד אדוארד.
"מאה דולר ללילה," אדוארד אמר בשעשוע. "רק אל תהרסו לי אותו."
"לך לעזאזל," שיילין אמרה והוציאה לו לשון.
"יש שם כל כך הרבה אנשים, אין לי איך להיכנס," הוא החזיר לה.
"אז את בת דוד של סלינה," אמא של אדוארד אמרה וסרקה את שיילין. "היופי עובר במשפחה."
שיילין חייכה חצי חיוך נבוך. "נעים להכיר אותך."
"עכשיו את מעמידה פני מתורבתת?" רטנתי.
"שקט," היא ירתה לכיווני.
"האהבה במשפחה," נאנחתי, גורמת לאדוארד, שיילין וויליאם לפרוץ בצחוק.
"מישהו צריך לתת לכן תוכנית טלוויזיה," אבא של אדוארד אמר.
"שיי וסלינה? בתוכנית אחת? אנשים יבכו מצחוק," וויליאם אמר וצבט את מותניה של שייליין, דבר שגרם לשיילין להכות את ידו.
"גבר מוכה." היא הוציאה לו לשון.
"אישה מדוגדגת." הוא כרך זרועה אחת סביב מותניה.
"הייתי אומרת שאין דבר כזה, אבל אני יודעת שתנסה להוכיח לי שיש אז אני פשוט אשתוק ואהיה יפה," שיילין אמרה וצחקקה.
"את לא יכולה," שירלי סיננה.
"לשתוק? אני יודעת," שיילין אמרה לה.
"לא, להיות יפה," היא עקצה.
"שירלי, את יודעת שיש לך קול יפה?" שאלתי.
"כן," שיילין הסכימה איתי. "בעיקר כשאת שותקת."
"בנות מתורבתות לא ידברו ככה," אמא של שירלי העירה בהתנשאות.
"שיי ואני מעולם לא טענו שאנחנו מתורבתות." משכתי בכתפיי.
"אתם באמת נותנים לילדים שלכם לצאת עם בנות כאלו?" אמא של בריאנה שאלה את ההורים של אדוארד וויליאם. אאוץ'?
"סלינה ילדה מקסימה, אין סיבה שלא נרצה שהיא ואדוארד יהיו ביחד," אמא של אדוארד אמרה בטון קריר.
"שמעתי שקסנדרה העיפה אותה מהבית," אמא של שירלי אמרה בלחש, כאילו ככה אני לא אוכל לשמוע.
"אני פה, אני שומעת, והיא ממש לא העיפה אותי מהבית," אמרתי בבוז.
"זה מה שהיא אומרת," אבא של בריאנה אמר.
"מי אמר שמה שהיא אומרת אמת?" שאלתי ברוגע.
ההורים של אדוארד החליפו מבטים.
"עם מי את גרה עכשיו?" אמא של אדוארד שאלה.
"עם אחי הגדול, אשתו והבת שלהם," עניתי.
"את לא שוכחת מישהו?" שיילין הרימה גבה.
"אה, כן, ועם הקרצייה הזו, אבל היא לא נחשבת," אמרתי והתחמקתי מהמכה ששיילין שלחה לכיווני.
"מה עם ההורים שלך?" אבא של וויליאם שאל את שיילין.
"הם נפטרו כשהייתי בת עשר," היא מלמלה. שמתי לב שאחיזתו של וויליאם סביב מותניה התהדקה.
"גם ההורים של סלינה, אולי זו מחלה תורשתית," בריאנה העירה בצחקוק.
"הם מתו במלחמה," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות.
"מלחמה?" אבא של אדוארד שאל בחשד. "איזו מלחמה?"
לעזאזל, פלטתי יותר מדי. איך אני מוציאה את עצמי עכשיו מהבוץ?
"אה, ה – "התחלתי לגמגם אך הצורך שלי לענות נקטע כשדפיקות בדלת נשמעו. אנחות רווחה חרישיות נפלטו מהפיות של שיילין, אדוארד ושלי.
אך ההקלה לא נמשכה זמן רב, כי כשאמא של אדוארד פתחה את הדלת לבית נכנסה האישה שהתעללה בי במשך שש וחצי שנים וכיכבה בכמות לא מבוטלת של הסיוטים שלי. קסנדרה. 

---
שוב חייבת לעוף, אמא תשחט אותי אם לא - מקווה שנהניתן מהפרק ושהיה לכן יום נחמד - יותר ממוזמנות לספר לי - ונתראה מחר ^^