חיים כפולים

פרק 24

קת'רין, הלנה ושיילין בילו את כל שעות הבוקר איתי בניסיון להכין את המראה שלי להכתרה.
אני מודה, לא הייתי קלה. אני לא אוהבת לבחור בגדים, לא אוהבת שמלות וממש לא אוהבת שמכריחים אותי לשבת בשקט בזמן שמודדים כל חלק בגוף שלי ואז צובעים את הפנים שלי במיליון ואחד צבעים רק כדי לבדוק מה הכי מתאים לעור הפנים שלי. אולי הייתי קצת קשה מדי, ואולי לא הייתי צריכה להגיד לקת'רין שהדבר היחיד שאי פעם נתן לה להלביש אותו בשקט היה הבובה שהייתה לה כשהיא הייתה קטנה, אבל היי- בהתחשב בעובדה שהייתי עייפה ופצועה, אני חושבת שדווקא הייתי מאוד נחמדה.
מספר שניות לפני שהן הלכו קת'רין סיננה משהו באוזנה של הלנה. כנראה שהדבר שאמרה לא היה נחמד במיוחד, כי הלנה נראתה כאילו היא לא יודעת אם להתפלא או לכעוס.
"השמלה תהיה מוכנה בקרוב, הוד מעלתך," קת'רין קדה בקרירות וחיכתה ששיילין תפתח לה שער.
"תודה," הנדתי בראשי והושטתי את ידי קדימה, מרגישה את האנרגיה זורמת בה וצופה בערפל הסגול של השער מתפשט מולי. "נתראה בעוד כמה ימים."
"כמובן." קולה של קת'רין היה עוקצני. היא הרימה את מזוודתה ועברה מבעד לשער. הלנה חייכה חיוך נבוך ועברה אחרי בת דודתה, ושיילין פשוט הניפה את ידה ופיזרה את השער.
"את נשארת?" שאלתי, מחייכת חיוך עקום.
"כן, ברור שאני נשארת. אני לא אשאיר אותך כאן לבד." היא אמרה בטון קליל. יותר מדי קליל.
"ניקו ביקש ממך לשמור עליי, נכון?" נאנחתי והרמתי את רגליי אל המיטה.
"הוא אמר לי להישאר פה ולתת לך את כל מה שאת צריכה." היא אמרה. חיוך עלה על פניי, וברגע שהיא ראתה אותו היא נאנחה. "אני הולכת להתחרט על זה שסיפרתי לך את זה, נכון?"
גיחכתי והנהנתי. "זאת הולכת להיות החרטה הכי גדולה שלך."
-
"שיי, את יכולה -"
"לבעוט בך?" היא קטעה אותי. "בשמחה."
"להדליק את החימום," התעלמתי מדבריה. "אני מרגישה במקפיא."
"אם לא היית פצועה הייתי פוצעת אותך," היא רטנה ויצאה מהחדר אל הסלון, שם נמצא השלט ששולט במזגנים בבית הזה.
"את לא יכולה לחיות בלעדיי," צחקקתי וסידרתי לעצמי את הכריות.
לא התעללתי בשיילין, לפחות לא יותר מדי. הדברים שביקשתי ממנה היו הגיוניים וסבירים לגמרי. רק ארוחת בוקר, התפחת כריות, הדלקת הטלוויזיה וסידור המיטה עליה שכבתי. אוקיי... אולי קצת התעללתי בה, אבל מותר לי. אנחנו בנות דודות, ואין לה אחים, אני חייבת למלא את התפקיד המציק עד הסוף.
"סלינה, באו לבקר אותך." שיילין צעקה, קוטעת את הרהוריי. בכלל לא שמעתי שדפקו בדלת.
"התלבטתי מה יגרום לך לחייך יותר, והבנתי שזר פרחים זה הדבר הכי קיטשי שיעלה חיוך על פנים של בחורה." קולו של אדוארד נשמע מאחורי זר ענק של וורדים אדומים. הוא התקדם לעברי בצעדים גדולים והניח את הזר בחיקי. עצמתי את עיניי ושאפתי את הריח המתוק.
"תודה," חייכתי אליו והתרוממתי מעט, נושקת לשפתיו.
"תשמור מרחק של חמישה מטרים ממנה," שיילין אמרה בטון מאיים.
"אל תגידי לי, ניקו אמר לך לשמור עליי במקרה שאדוארד יופיע?" שאלתי בשעשוע.
"כן," היא ענתה.
"שיי, לכי להעסיק את עצמך במקום אחר," אדוארד ביקש ממנה והתיישב לידי.
"חמישה מטרים! אתה רוצה שניקו יהרוג אותי?" היא שאלה.
"היא לא רוצה להעסיק את עצמה," לכסנתי מבט שובב לאדוארד. למזלי, הוא הבין.
"אולי היא רוצה שאני אביא לפה מישהו שיעסיק אותה. וויליאם, לדוגמה." הוא אמר בטון מתגרה והתחמק מכרית שנשלחה לעברו.
"אני מסוגלת להעסיק את עצמי לבד, תודה רבה," היא הזדקפה ונעצה בו מבט יהיר.
"אז תלכי לעשות את זה במקום אחר." הוא הצביע על הדלת של החדר.
"אתה מסלק אותי?" היא שאלה, מרימה גבה.
"קליטה מהירה יש לבת דוד שלך," אדוארד אמר בשעשוע.
"סלינה, הוא מסלק אותי!" שיילין אמרה בנימה מתבכיינת.
"אני יודעת." הנהנתי.
"את לא הולכת להגיד משהו?" היא שאלה.
"לכי לנוח, התעללתי בך יותר מדי היום." אמרתי וחייכתי חצי חיוך.
"אני לא מאמינה שאת מגרשת אותי." היא הנידה בראשה.
אדוארד קם וצבט את לחיה. "לכי לנוח, אני אטפל בבת דוד שלך."
"מזה בדיוק אני מפחדת." היא מלמלה.
"את או ניקו?" שאלתי בנימה מתגרה.
"אני מפחדת ממה שיקרה כשניקו יגלה שהשארתי את אדוארד לטפל בך והלכתי." היא אמרה.
"מי אמר שהוא יגלה?" הרמתי גבה. "אדוארד, אתה הולך להגיד משהו?"
"לא," הוא ענה. "סלינה, את הולכת להגיד משהו?"
"לא שידוע לי," הנדתי בראשי. "שיי, את הולכת - "
"אוקיי, אוקיי, תסתמו כבר!" שיילין התפרצה. "אני הולכת, להתראות!" היא יצאה מהחדר, טרקה את הדלת, ואז יצאה מהבית.
"אתה חושב שהיא כועסת?" שאלתי את אדוארד בטון משועשע.
"יעבור לה," הוא משך בכתפיו. "היא באמת טיפלה בך כל היום?"
"כן," הנהנתי וזזתי קצת כדי לפנות לו מקום על המיטה. הוא הבין את הרמז ונשכב לידי. "היא בת הדוד הכי טובה בעולם."
"מה את הולכת לעשות?" הוא שאל.
"לגבי?" שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו.
"לגבי האישה שבגללה את שוכבת בבית במקום לטייל בחוץ." הוא ענה לי.
"כלום," עניתי מידית. "היא כבר לא הבעיה שלי, ואני בספק אם היא תהיה הבעיה של עוד ילד או ילדה."
"את לא רוצה לראות אותה מאחורי הסורגים?" הוא נשכב על הצד, מסתכל עליי.
"במה זה יעזור לי בדיוק? מה שקרה כבר קרה, אין טעם לנקמה." משכתי בכתפיי.
"דווקא שמעתי שהטעם שלה מתוק." הוא אמר ומולל באצבעותיו את שיערי השחור.
"מי שאמר לך את זה שיקר," אמרתי במרירות. "נקמה דוחפת אותך מעבר לקווי השפיות שלך. הרצון לפגוע במישהו שעשה לך כל כך חזק עד שאתה שוכח את מי שאתה ואת מה שאתה, אתה מאבד כל צל של אנושיות והופך למשהו שמעולם לא חשבת שתהפוך אליו."
"איך את יודעת?" הוא שאל, מופתע.
"אני לא," עניתי בכנות. "אבל אני מתארת לעצמי. אני רואה נקמות קטנות, מה שאנשים עושים כדי לפגוע באנשים שפגעו בהם. הם מאבדים את כל מה שיש להם רק בשביל לפגוע באדם שלקח את כל מה שהיה להם. זה לא שווה את זה. הנקמה לא שווה את זה."
"סלי, אנחנו עדיין מדברים על קסנדרה?" אדוארד שאל בהיסוס.
"כ-כן," גמגמתי, למרות שלא הייתי בטוחה. בהתחלה דיברתי על קסנדרה, אבל לא עכשיו. לא ידעתי מאיפה המילים האלו הגיעו בכלל למוח שלי, אבל ידעתי על מי הן מדברות. קסטור. עכשיו אני רק צריכה לגלות איך הן קשורות אליו.
"טוב, בלי נקמות," אדוארד נכנע. "לא הייתי רוצה לראות אותך מאבדת את האנושיות שבך," הוא הקניט אותי.
"אוי, תשתוק," גלגלתי את עיניי ודחפתי אותו ממני. הוא צחק ומשך אותי אליו, מניח את סנטרו על ראשי.
"יום אחד את תבטחי בי מספיק?" הוא שאל.
"אני בוטחת בך כבר עכשיו." מלמלתי.
"נכון," הרגשתי אותו מטה מעט את ראשו הצידה. "אבל לא מספיק."
הסתובבתי ותחבתי את מרפקיי מתחתיי כדי שיישאו במשקלי. "מה זאת אומרת?"
"יש משהו שאת לא מספרת לי," הוא אמר. מבטו היה משועשע, אך גם מהול במעט עצב. "זה בסדר, אני לא מצפה ממך לגלות לי את כל הסודות שלך כבר מעכשיו. אני יודע שבמהלך השנים האחרונות הייתי נוראי אלייך, ואני מקווה שיום אחד באמת תוכלי לסמוך עליי כדי לגלות לי מה באמת קורה."
"איך - " לא ידעתי איך להמשיך את השאלה.
"אולי עקבתי אחריכן כמה פעמים בבית ספר, לפני שדיברנו. אתן תמיד הלכתן, נעלמתן וחזרתן במקומות הכי לא צפויים. הייתן נכנסות למקום שאין ממנו יציאה וחוזרות רק אחרי כמה שעות, אתן עדיין עושות את זה. לפעמים הייתן קצת פצועות, שיילין לא הצליחה באמת להסתיר את הפציעות שלה עם האיפור ואני לא באמת האמנתי לך שנפלת מהמיטה. אני לא מבקש ממך לספר לי הכל עכשיו, אני רק אומר שאני מקווה שיום אחד תבטחי בי מספיק כדי לספר לי הכל." הוא אמר בפשטות, כאילו זה לא עניין גדול.
לא ידעתי מה אני אמורה להגיד. הוא חושב שאני לא מספרת לו בגללי, אבל זה לא נכון. לא לגמרי. אם אני אספר לו הוא יכול להאמין לי או יכול להחליט שאני צריכה להתאשפז בבית משוגעים. הוא עלול לשנות את היחס שלו כלפי, ואני לא מוכנה לזה. לא עכשיו.
הרמתי את ידו לשפתי ונשקתי לה. "אני בוטחת בך, אבל הפעם זו לא החלטה שלי."
"אני מבין," הוא הנהן ונשק למצחי. "מתי שההחלטה תהיה שלך, אני אשמח לדעת מה את מסתירה."
חייכתי חיוך קטן והסטתי ממנו את מבטי בידיעה שעד שלא אספר לו את האמת עליי רגשות האשם לא יפסיקו לנקר בי.
-
אדוארד ואני נשארנו לבד במשך שעתיים, ואז שיילין חזרה. היא טרקה את הדלת של הבית, נכנסה לחדר שלי, ראתה שהכל בסדר ואז נכנסה לחדר שלה וטרקה עוד דלת. אני ואדוארד החלפנו מבטים.
"תלכי את, היא בת דוד שלך." הוא משך בכתפיו.
"אני לא בדיוק יכולה ללכת," הצבעתי על הרגל שלי.
"בזה אני יכול לטפל." הוא קפץ מהמיטה והניח אותי על גבו.
"אני מרגישה כמו שק של תפוחי אדמה," רטנתי.
"את שק תפוחי האדמה היפה ביותר שראיתי," הוא צחקק ויצא מהחדר שלי.
"כמה שקים ראית?" שאלתי והחלקתי מגבו.
"רק את," הוא הודה.
"בדיוק מה שחשבתי," צבטתי את לחיו ודפקתי על דלת חדרה של שיילין. "שיי, אפשר להיכנס?"
"אני עייפה," היא מלמלה. לא היה קשה לזהות בקול שלה שהיא בכתה.
"אני אלך," אדוארד אמר ונשק לשפתיי. "בהצלחה." הוא לחש לי והלך. כעבור מספר שניות שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת.
"שיי, הוא הלך, תפתחי לי." אמרתי ונשענתי על הדלת. במבט לאחור זה לא היה מעשה חכם, כי כשהדלת נפתחה אני עפתי פנימה.
"מפגרת," שיילין גיחכה ומחתה את הדמעות שעל פניה.
"מה קרה, שיי?" קפצתי על רגל אחת לעבר מיטתה והתיישבתי.
היא התיישבה לידי וקיפלה את רגליה לישיבה מזרחית. "למה את חושבת שקרה משהו?"
"את בוכה," משכתי בכתפיי. "הפעם האחרונה שראיתי אותך בוכה הייתה..." עצרתי כדי לנסות להיזכר, אבל לא הצלחתי. "מסתבר שממש מזמן, כי אני לא זוכרת. מה קרה?"
"זה כלום," היא השפילה את מבטה והחלה לשחק באצבעותיה.
"שיי..." הטיתי את ראשי מעט הצידה. ידעתי שהיא לא תשמור את זה בפנים עוד הרבה זמן.
"וויליאם נישק אותי," היא פלטה. אוקיי, לזה לא ציפיתי.
"ואת בוכה כי...?" שאלתי.
"כי ככה," היא אמרה ברוגז ונשכבה. "אני לא רציתי שהוא ינשק אותי. אני לא סובלת אותו."
"ברור שלא," אמרתי באי אמון. "אכפת לך לספר לי מה קרה מההתחלה?"
"אחרי שאת ואדוארד גירשתם אותי מפה, פתחתי שער ועברתי לקניון." היא התחילה לספר.
"לקניון?" הרמתי גבה. "מה לעזאזל חיפשת שם?"
"לא יודעת, שמעתי את הבנות מהכיתה מדברות עליו ורציתי לראות מה כל כך מעניין במקום כזה." היא ענתה.
"ומה גילית?" שאלתי.
"שזה בין המקומות המיותרים ביותר שקיימים. ברצינות, זה רק מקום שסוחט כסף מאנשים ו - "
"אכפת לך לחזור לסיפור?" קטעתי אותה. הייתי סקרנית.
"ירדתי לקומת האוכל, ואת כבר יכולה לנחש את מי ראיתי שם." קולה היה מלא במרירות. "הם ישבו ליד אחד השולחנות ואכלו גלידה. כמובן שהם לא יכלו לשבת בשקט. לא, הם היו חייבים להרעיש, שכל הקניון ידע שהם שם."
"רק וויליאם ושירלי או כולם?" שאלתי.
"כולם, גם בריאנה," היא חזרה להתיישב. "בשביל ללכת לעבר היציאה הייתי צריכה לעבור לידם, אז עשיתי את זה." היא נאנחה. "כמובן ששירלי התחילה לעקוץ, וויליאם אחריה, ואיך החגיגה תושלם בלי הצחקוקים של כולם?" הקול שלה היה זועם." בשלב מסוים החלטתי שאני מבזבזת את הזמן שלי והלכתי. ואז וויליאם בא."
"הוא עקב אחרייך?" שאלתי.
"אולי, או שהוא סתם הלך לאותו כיוון." היא משכה בכתפיה.
"הוא היה עם כולם?" המשכתי לחקור.
"לא." היא הנידה בראשה.
"אז הוא עקב אחרייך, תמשיכי." הוריתי לה.
"הוא אמר שהוא מצטער על כל מה שהוא אמר שם, ועל ההתנהגות של כולם. ואז הוא נישק אותי." היא אמרה בטון ריקני.
"רגע, ומה קרה באמצע? הוא פשוט ביקש סליחה ונישק אותך?" הרמתי גבה. משהו פה לא נשמע לי הגיוני.
"כן," שיילין הנהנה והשפילה את מבטה. היא הסתירה משהו, אבל החלטתי להניח לה לעכשיו.
"את בוכה כי הוא נישק אותך?" שאלתי.
"לא," היא הנידה בראשה. "אני בוכה כי הוא נישק אותי והלך חזרה לשירלי." הריקנות בקולה התמלאה חזרה במרירות.
"הו," אמרתי. תמיד ידעתי שיש לי יכולת התבטאות מדהימה. "את ראית מה קרה אחר כך?"
"לא, אני לא שונאת את עצמי עד כדי כך." היא רטנה.
"אז פשוט רצת לפה חזרה והתחלת לבכות, בלי לדעת מה הוא אמר לה בכלל." אמרתי בטון מעט מיואש.
"כן, משהו כזה." היא הנהנה.
"חשבת אולי שהוא הלך להעיף אותה לעזאזל?" העליתי השערה.
"כן, בטח, למה לו לעשות דבר כזה?" היא גלגלה את עיניה.
"למה לו לנשק אותך?" החזרתי שאלה. "שיי, חשבת על זה שאולי הוא מחפש אותך עכשיו?"
"שיחפש כמה שהוא רוצה," היא משכה בכתפיה. "הוא פשוט נישק אותי והלך, בלי לתת הסברים."
"הוא לא אמר משהו?" שאלתי.
"הוא אמר שנתראה מחר," היא ענתה לי. "כאילו שאני רוצה לראות אותו בכלל."
"שיי, אני יכולה להסביר לך את הדברים, אבל אני לא יכולה לגרום לך להבין אותם," אמרתי. "תפעילי את המוח שלך. את באמת חושבת שהוא היה בוגד בחברה שלו ובורח חזרה כדי להסתובב איתה?"
"אני לא יודעת מה אני חושבת," היא רטנה. "אני נערה בגיל ההתבגרות שהנשיקה הראשונה שלה הייתה עם אדם שברח שתי שניות אחרי שהוא נישק אותה. אני לא אמורה לחשוב עכשיו. אני אמורה לשבת עם ערימות של גלידה ולבכות, גם אם מחר יתברר שהסיבה לבכי שלי הייתה ממש לא נכונה."
"טוב," אמרתי בטון מנחם. "את רוצה שאני אלך להביא גלידה?"
"הייתי רוצה שתלכי להביא גלידה, אבל מצד שני אני רוצה שהגלידה תגיע לחדר במצב שלם, וזה לא יקרה עם הרגל שלך, אז אני אלך להביא." היא נעמדה ודחפה מעט את ראשי, דבר שגרם לי ליפול על המיטה.
"היי, תהיי נחמדה, אני נכה." רטנתי.
"שכלית," היא גיחכה. "אני כבר באה." היא יצאה מהחדר והשאירה אותי לבד.
גררתי את עצמי לאחור ולקחתי את שלט הטלוויזיה מהשידה. לחצתי על כמה מהכפתורים והחזרתי אותו למקומו. "שיי, תמהרי, עומד להתחיל סרט."
"כבר." היא החזירה לי בצעקה.
"מהר," זירזתי אותה.
"קרצייה," היא נכנסה לחדר כשבידה דלי מלא בגלידת שוקולד.
"אנחנו הולכות לחטוף סכרת, את מודעת לזה, נכון?" שאלתי.
"כן." היא הנהנה וזרקה עליי כפית.
"יופי," אמרתי ונכנסתי אל מתחת לפוך. שיילין כיבתה את האור ועשתה כמותי.
"אם זו קומדיה רומנטית אני אהרוג אותך," היא הזהירה.
"לא בדיוק הסתכלתי על סוג הסרט." הודיתי.
"איך קוראים לו?" היא שאלה.
"גם על זה לא הסתכלתי." מלמלתי.
"לא נורא," היא משכה בכתפיה, ואז נשמע הרעם הראשון לערב הזה. מיד אחריו התחיל גשם, וכמה שניות לאחר מכן בא הברק.
"זה הולך להיות סרט אימה, נכון?" שיילין פנתה אליי.
"אני חושבת שכן." הנהנתי והושטתי את ידי לשלט. ליל השדים, אין שום סיכוי שזאת תהיה קומדיה רומנטית.
-
"אני חושבת שבחרנו בסרט הלא נכון," לחשתי לשיילין והשפלתי את מבטי כדי לא להסתכל על מסך הטלוויזיה, שכרגע הראה יותר מדי איברים כרותים.
"את חושבת?" היא שאלה בנימה עוקצנית.
"טוב, מספיק," לקחתי את השלט וכיביתי את הטלוויזיה, שקט השתרר בחדר. "לכי להדליק את האור."
"לכי את להדליק את האור."
"אני פצועה." הזכרתי לה.
"אני בעלת חרדות." היא החזירה לי. "שמעת את זה?"
"מצחיקה," סיננתי.
"לא, אני רצינית, שמעת את זה?" פחד נשמע בקולה.
"לא שמעתי כלום, תפסיקי להיות פחדנית ותלכי להדליק את האור!" רטנתי.
"לכי את להדליק את האור," היא סיננה.
"או שאני אלך להדליק את האור," הקול השלישי שנשמע בחדר גרם לי ולשיילין לצרוח, אך כשהאור נדלק גילינו שזה רק ניקו. "מה יש לכן?" הוא הסתכל עלינו במבט מעט משועשע. טוב, אני יכולה להבין אותו. לא בכל יום אתה מגיע לבית ומוצא את אחותך ואת בת דוד שלך שוכבות במיטה בחושך ומחבקות דלי שעד לפני שעה וחצי היה מלא בגלידת שוקולד.
"יש לאחותך טעם ממש רע בסרטים," שיילין אמרה.
"לא ידעתי שזה יהיה כזה גרוע," ניסיתי להצדיק את עצמי.
"ברור שלא," ניקו צחק. "למה אתן מחבקות את הקופסה הזו?"
"כי אנחנו רוצות להראות לה עד כמה אנחנו אוהבות אותה," שיילין ענתה בטון ציני.
"את מצחיקה היום, את יודעת?" ניקו התקרב למיטה והתיישב עליה, מפספס בסנטימטרים את הרגליים שלי.
"רק היום, רק עכשיו," היא מלמלה.
"איזה סרט ראיתן?" הוא שאל.
"סרט אימה מטומטם," רטנתי ומשכתי את עצמי לישיבה. "מה אתה עושה פה?"
"באתי לראות איך אחותי הקטנה מרגישה, אסור?" הוא משך בכתפיו.
"אתמול לא עניין אותך איך אחותך הקטנה מרגישה, לא?" שאלתי בטון עוקצני.
"אל תתחילי שוב," הוא הזהיר.
"אי אפשר להתחיל משהו שלא נגמר," אמרתי בחיוך מתוק ועוקצני.
"דיי לריב, שניכם." שיילין רטנה.
"כן, אמא." אמרתי בלעג. "מה קורה בממלכה?" פניתי לניקו.
"שקט." הוא ענה לי.
"שקט?" חזרתי אחריו.
"שקט," הוא משך בכתפיו. "הקסטורים לא באו כבר, כמה זה, יומיים שלמים? זה נקרא שקט."
"זה עצוב שזו ההגדרה של שקט." מלמלתי.
"אני יודע, אבל זה הטוב ביותר שיש כרגע. לפחות החזירו את פסטיבל הלילה." הוא אמר בניסיון לעודד אותי. ניסיון מוצלח.
"הפסטיבל חזר?" קפצתי מהמיטה בהתלהבות, שוכחת לרגע מהקרסול הפגום שלי. השנייה הזו של השכחה עלתה לי ביוקר.
"את פשוט גאון." שיילין גיחכה בעודה צופה בי מתפתלת על הרצפה בכאב.
"תסתמי," נהמתי ונאחזתי בידו של ניקו כדי לקום. "אפשר ללכת?"
"את לא יכולה ללכת," ניקו הניד בראשו. "פשוטו כמשמעו."
"אוי, באמת, אני אשב עם רוקסי כל הלילה." גלגלתי את עיניי.
"לא," ניקו הניד בראשו. "מרילין רוצה לבוא לבקר אותך, באתי לבדוק שאת ערה כדי שלא נעיר אותך."
"אה, עכשיו אתה לא רוצה להעיר אותי." רטנתי. "למה אתמול לא היית כזה נחמד?"
"כי אתמול דאגתי לך," הוא ענה.
"כן, ראיתי." גלגלתי את עיניי שוב והתחלתי לקלוע את שיערי לצמה. "תביא את מיה שאתה חוזר."
"לא רוצה," הוא אמר והוציא לי לשון. הרמתי גבה לעבר שיילין, שהבינה את המסר וזרקה כרית על ניקו. "איה ! " הוא אמר. "זאת פגיעה במלך ! "
"אוי, תשתוק," התיישבתי על המיטה וצפיתי בו פותח שער.
"אני לא שותק, אני הולך." הוא החזיר בטון ציני.
"אז לך כבר." נאנחתי.
הוא צחק. "כבר חוזר."
-
"בנות, בואו לסלון," שמעתי את קולו של ניקו מסוף המסדרון.
"ואיך אתה מצפה שאני אעשה את זה?" החזרתי לו.
"תישעני על שיילין." הוא ענה.
"ברור, בואו כולנו נעמיס את עצמנו על שיילין ולא ניתן לה זכות דיבור בעניין," שיילין אמרה בטון ציני שנשמע עד לסלון.
"אוי, מסכנה," צחקקתי ונעמדתי על רגל אחת. "זה בסדר, אני יכולה ללכת לבד." התחלתי לקפץ במסדרון.
"חכמה," שיילין סיננה והלכה אחריי. היא תפסה את ידי ועזרה לי להגיע לסלון.
"ניקו, חשבתי שאמרת שאתה הולך להביא את מרילין ומיה," אמרתי והסתכלתי על שולחן האוכל, שהיה מלא במאכלים שבדרך כלל אנשים לא אוכלים לארוחת ערב, לפחות לא ארוחת ערב רגילה.
"באמת הבאתי אותן," הוא הצביע על מרילין ומיה. מרילין הרימה את ראשה וחייכה אלינו.
"איך את מרגישה?" היא שאלה אותי.
"כאילו אני יכולה לקפוץ עד לשמיים," גיחכתי והחזרתי את מבטי לניקו. "למה הבאת את כל האוכל?"
"כי לא אכלת כלום כל היום ואת צריכה לאכול כדי לגדול ולהתפתח." הוא אמר בטון אבהי.
"אתה צריך טיפול," נעצתי בו מבט מוטרד והתיישבתי ליד שולחן האוכל.
"גם את," הוא החזיר לי והתיישב בראש השולחן.
"אנחנו מדברים על טיפולים שונים," אמרתי.
"אני לא בטוח," הוא אמר וקרץ לי.
"תהיה נחמד לאחותך הקטנה," מרילין נזפה בו.
"בדיוק, תהיה נחמד אליי." הוצאתי לו לשון.
הוא הרים מפית נייר, גלגל ואז זרק אותה עליי. "אני נחמד בצורה שלי."
"אתה רוצה לראות מה הצורה שלי להיות נחמדה?" אמרתי בטון מאיים.
"ילדים, תתנהגו יפה," מרילין אמרה ונענעה מעט את מיה. "אתם אמורים לתת דוגמה למיה."
"היא רק בת שלושה חודשים," ניקו רטן.
"תתחיל להתרגל להתנהג יפה כבר עכשיו," היא אמרה לו בטון חמור.
"טוב," הוא השפיל את מבטו כילד קטן ונזוף.
"יופי, עכשיו תתחילו לאכול," היא אמרה והחלה להעמיס על צלחתה מקרוני. כשסיימה, היא מילאה לי ולשיילין את הצלחות.
"סלי, תפסיקי לאכול כל כך הרבה." ניקו הקניט אותי.
"ניקו, לך לפינה, אתה מציק לי בעין." הוצאתי לו לשון.
"אוקיי, חוק חדש," מרילין אמרה, מפסיקה לאכול לרגע. "לא מדברים בזמן האוכל."
"בסדר," אני וניקו רטנו.
שיילין ומרילין נאנחו. "תודה לאל."
-
מסתבר שהפתגם "חוקים נועדו כדי שישברו אותם" באמת נכון, כי ניקו ואני לא הפסקנו להציק אחד לשנייה כל הארוחה.
הוא זרק עליי חתיכת בשר, ואני זרקתי עליו עגבנייה.
באיזשהו שלב, כנראה אחרי שניקו התחיל לזרוק עליי ענבים, מרילין התייאשה מלנסות לעצור אותנו ורק הסתכלה עלינו בייאוש. ניקו עצר לרגע והסביר לה שאנחנו אחים, ואחים תמיד מציקים אחד לשנייה, דבר שגרם לי לזרוק עליו חתיכה קטנה של תות שפתחה מלחמה של פירות.
לבסוף, אחרי שסיימנו להתנהג כמו ילדים בני שלוש, השארנו את שולחן האוכל כמו שהוא והלכנו לשבת בסלון. מרילין מעולם לא ראתה טלוויזיה, אז שיילין ואני שמנו איזה ערוץ עם סדרות מצוירות שגרמו לכולנו לצחוק.
אני ישבתי על כורסה והנחתי רגליים על השולחן, שיילין שכבה על הספה בעלת שני המקומות, מיה ישנה בעריסה קטנה ומרילין וניקו ישבו מחובקים על הספה בעלת שלושת המקומות.
זה היה פרק הזמן הארוך ביותר שאף אחד מאיתנו לא היה בממלכה, שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את קסטור, שאף אחד מאיתנו לא התנהג כאילו יש לו דברים חשובים יותר לעשות.
זה היה היום שבו לרגע, רק לרגע, הרגשתי שאני חלק ממשפחה רגילה.

---
אחרי הרבה מאוד תסכול וויכוחים - מצאתי דרך!
המחשב שלי לא מוכן להתחבר לאינטרנט של המלון ולא לאינטרנט מהפלאפון, אז הצלחתי להעביר את הסיפור לפלאפון ולהעלות לכן מפה!
המשך שבוע מקסים, וניפגש בשישי ^^