חיים כפולים

פרק 49

"אני אמורה לבכות." שיילין הייתה זו שדיברה ראשונה. קולה היה חלול ועיניה לא משו מהלהבות. "למה אני לא בוכה?"

הנחתי יד על כתפה אך היא התנערה ממני. "צריך להוציא אותה משם."

"למה?" מבטה הועבר מהבית ההרוס אליי. "הכל שרוף, אני בטוחה שלא נמצא גופה."

"איך את מסוגלת לדבר ככה?" קיוויתי שהקול שלי לא רועד כמו שחשבתי שהוא. "זו אמא שלך!"

ג'ונתן צד את עיניי וסימן 'לא' קטן עם הראש. "שיילין, את צריכה לחזור לארמון."

"אני לא," היא אמרה.

"את כן," הוא אמר בטון עיקש. "סלינה תלווה אותך, בסדר?"

"אני בסדר," היא אמרה, אך מבטה המזוגג הוכיח את ההפך.

"בואי," שילבתי את אצבעותיי באצבעותיה ופתחתי שער. "תחפש את אדוארד," ציוויתי על ג'ונתן ודחפתי את שיילין לפניי.

ג'ונתן קד קידה כמעט בלתי נראית. "להוציא את הגופה?"

לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי, מזועזעת מכך שאנחנו מדברים בכזה קור על מישהי שעד לפני מספר דקות הייתה חיה. "אם תמשיך מפה ישר תמצא מחסן בוער ומאחוריו פח. בפח יש תינוק."

"אבדוק אם הוא בחיים," הוא הבטיח.

"תודה," אמרתי ועברתי דרך השער.

שיילין עמדה במרכז החדר שלה ובהתה במיטתה.

"בואי." הובלתי אותה לעברה ועזרתי לה לשבת. "אני אצטרך להשאיר אותך כאן לבד, בסדר?"

"אני לא בשוק, סלינה," היא סיננה. "אני יודעת מי אני, מה קרה ומה ההשלכות של זה. אני יכולה לחזור לקרב."

"עוד לא." הנדתי בראשי. "תפרקי את הזעם שלך קודם."

"אין לי שום דבר לפרוק," היא אמרה בטון אדיש.

"חכי כמה דקות וזה ישתנה," הבטחתי לה. "תנסי לא לשבור משהו חשוב מדי."

"אני לא הולכת לשבור כלום," היא אמרה.

"אה-אה." ידעתי שהיא מאמינה במה שהיא אומרת באותה וודאות שידעתי שמה שאני אומרת נכון. "אני אחכה לך מחוץ לדלת, תקראי לי כשתהיי מוכנה."

קמתי ממיטתה ויצאתי מחדרה.

הדלת הלבנה נטרקה מאחורי והותירה שקט. עמדתי וחיכיתי לצלילי ההתמוטטות, אך הם לא הגיעו. לא מראה נשברת, לא סדינים נקרעים, לא צרחות ולא בכי. רק דממה.

לאחר עשר דקות עם הדממה הזו הבנתי שאין טעם שאשאיר אותה בחדר לבד ופתחתי את הדלת, אך היא לא הייתה שם.

לעזאזל.

-

"היא נעלמה!" צעקתי לעבר ג'ונתן בשנייה שיצאתי לחצר.