חיים כפולים

פרק 32

אדוארד –

"רוקסי, זה חשוב, איך האישה נראתה?" ניקו שאל את רוקסנה.
"אמרתי לך את כל מה שאני זוכרת," רוקסנה ענתה. "היא הייתה שמנמונת, לבושה כמשרתת, לא מישהי ששמים לב אליה במיוחד."
"ומה היא עשתה?" התערבתי בשיחה.
"היא קנתה ממני בד מסוים ונתנה לי את הכסף עם המכתב הזה." קולה נשמע מיואש. זו הפעם העשירית שניקו קרא לרוקסנה מאז שהפתק הזה הופיע.
עברו כבר שלושה ימים מאז הפתק וכמעט שבוע מאז שסלינה נעלמה. כל יום שחולף לוקח איתו חלק מהשפיות שלי, ואני בטוח שעוד כמה ימים היא תעלם כלא הייתה.
"אדוארד, תקריא את הפתק שוב," ניקו אמר.
לקחתי את הנייר המצהיב בידיי וקראתי לעצמי.
אין לי הרבה מקום וכמעט ואין לי זמן. את כל הדברים שאני צריכה להסביר אני אסביר אם אצא מפה.
אני בטירה של קסטור, והוא השתגע. כמו שאמרתי – אין לי מקום לתת יותר מדי פרטים, אבל אם לא אצא מכאן בקרוב, סביר להניח שלא אצא בכלל. הסיבה שעד היום הצבא לא מצא את מקום המסתור של קסטור היא די פשוטה – הטירה מוסתרת באדמה שלא שייכת לשום ממלכה, המקום נראה כמו מדבר לעיניים רגילות והוא כנראה מזרחה לקאריה עצמה. יש מילה שיכולה לחשוף את הטירה אם קסטור, שני החיילים הנאמנים ביותר שלו, או קרובי משפחה מדרגה ראשונה שלהם יגידו אותה - אברל. אני יודעת שאתם חושבים שאין לקסטור או לחיילים הנאמנים ביותר שלו קרובי משפחה בממלכה, אבל זה לא נכון.
אדוארד, אתה יודע מי הבוגד, ראית אותו, תגיד את שמו והבן שלו כבר יבוא אליכם. הוא במשמר המלכותי.
זה כל מה שאני יכולה לכתוב עכשיו, תשמרו על עצמכם.
אוהבת, סלינה.
"אדוארד?" ניקו אמר בנימת שאלה.
"אה?" קפצתי. "אה, כן." הוספתי וקראתי שוב את המכתב, הפעם בקול.
שתיקה מהורהרת השתררה למספר דקות. ניקו עצם את עיניו והזיז את שפתיו מבלי להשמיע קול.
"על מה אתה חושב?" שיילין שאלה.
"על כל האפשרויות," הוא מלמל, עדיין לא פותח את עיניו.
"איזה אפשרויות?" שאלתי. "סלינה מצאה דרך לכתוב מכתב עם כל הפרטים על המקום בו היא נמצאת והעבירה לנו אותו. כמה אפשרויות יש פה בדיוק?"
"זה יכול להיות זיוף." הוא פקח את עיניו.
"זה לא," אני ושיילין אמרנו מידית.
"זה הכתב של סלינה," שיילין הוסיפה.
"אוקיי." ניקו הנהן. "ואם הכריחו אותה לכתוב את זה?"
"למה שיעשו דבר כזה?" שיילין שאלה.
"כדי להוביל אותנו למלכודת," מרילין אמרה.
"אנחנו חייבים ללכת בכל זאת," אמרתי בטון תקיף.
"זה ברור." ניקו הנהן. "אבל ייקח זמן לארגן את המשמר ו – "
"אני יכול להתריע עכשיו, נוכל לעזוב בתוך שעה," קולו של טאק נשמע מאחוריי וכמעט גרם לי להתהפך.
"לעזא – טאק!" התנשפתי. "אתה לא יכול לעשות את זה!"
"אני כן." הוא משך בכתפיו.
"מה שאדוארד מתכוון להגיד הוא שאסור לך לעשות את זה," שיילין אמרה.
"אם לא הייתם רוצים אותי פה לא הייתם שמים כל כך הרבה רהיטי עץ בחדר אחד." הוא חייך בשובבות.
ניקו נאנח והעביר את ידו בשיערו. "רייצ'ל!"
כאילו חיכתה ליד הדלת, היא התפרצה פנימה, מעדה ואז הרימה מבט מבויש. "כן, אדוני?"
"ביקשתי ממך לשמור על טאק," ניקו אמר ללא כעס. הוא חיבב את רייצ'ל, אני יודע שאם מישהו יגיד את זה הוא יכחיש, אבל היא מזכירה לו את סלינה בכמה דרכים.
"אני יודעת, אדוני, סליחה." היא השפילה את מבטה.
"אני הכרחתי אותה לא להגיד כלום, אל תכעס עליה, הוד מעלתך," טאק הגן על רייצ'ל.
"אני לא." ניקו הניד בראשו. "אבל זה היה הרבה יותר נחמד אם היית מקשיב לי. אין לך מה לחפש בישיבות שלנו, טאק, לך לטייל קצת עם רייצ'ל בגנים."
"היא אחותך הקטנה וכמו אחותי הגדולה, אני לא – " הוא התפרץ בכעס אך הפסיק כשראה את הבעתו של ניקו. היא הייתה מותשת, עצובה, שבורה. הבעה של מישהו שאיבד מישהי שחשובה לו. "כן, הוד מעלתך."
ניקו חיכה עד שהדלת תיסגר מאחורי טאק ורייצ'ל ורק אז המשיך לדבר. "כמו שאמרתי, ייקח זמן לארגן את המשמר ואת – "
"אין זמן!" קמתי ממקומי בכעס וזרקתי את המכתב לכיוונו של ניקו. "תסתכל על זה!"
"אני יודע," הוא אמר בעייפות. "היא כתבה כאילו – "
"אני לא מדבר על מה שהיא כתבה." קטעתי אותו. "תסתכל על הדף."
"מה אני – " הוא התחיל להגיד אך נעצר ברגע ששם לב לדבר הראשון שתפס את עיניי כשקראתי את המכתב. "דם."
"בדיוק." שילבתי את ידיי. "בזמן שאנחנו יושבים פה ומפקפקים במכתב סלינה מעונה בידיי החיילים של קסטור ומחכה שנגיע בלי יכולת לעשות משהו."
"אתה באמת מאמין בזה?" ניקו הרים גבה.
"לא בהכל," הודיתי. "אני מאמין בזה שהיא מעונה בידיי החיילים של קסטור, לא בזה שהיא יושבת ומחכה לנו בלי יכולת לעשות משהו. היא חזקה מדי בשביל זה."
"בסדר." ניקו נאנח בעודו מקפל ומכניס את המכתב לכיסו. "לך להתאמן קצת. תגיד לחיילים שיתכוננו ליציאה, מחר בצהריים נתחיל לרכב."
"למה רק מחר בצהריים?" שאלתי.
"כי למרות כל הדיבורים והרצון להציל את אחותי הקטנה עדיין לא הצלחנו להבין דבר אחד." הוא שילב את אצבעותיו והניח עליהן את ראשו.
הסתכלתי עליו באי הבנה למשך מספר שניות אבל אז נזכרתי בתוכן המכתב.
יש מילה שיכולה לחשוף את הטירה אם קסטור, שני החיילים הנאמנים ביותר שלו, או קרובי משפחה מדרגה ראשונה שלהם יגידו אותה - אברל. אני יודעת שאתם חושבים שאין לקסטור או לחיילים הנאמנים ביותר שלו קרובי משפחה בממלכה, אבל זה לא נכון.
אדוארד, אתה יודע מי הבוגד, ראית אותו, תגיד את שמו והבן שלו כבר יבוא אליכם.
קראתי את המכתב כל כך הרבה פעמים שכבר ראיתי את המילים מולי. "אני אטפל בזה." אמרתי לניקו ויצאתי מהחדר בידיעה ברורה שיש לי רק דבר אחד לעשות עכשיו: למצוא את הבן של הבוגד.
-
"אדוארד, משהו חדש?" ג'ונתן שאל אותי. הוא אחד החיילים הבודדים שלא התנגדו כשניקו הכניס אותי לאימונים.
"כן." תחבתי שתי אצבעות לפי ושרקתי, מושך את תשומת הלב של כל החיילים. "הוד מעלתו מוסר שנצא מחר בצהריים מזרחה להחזיר את הנסיכה."
החיילים בהו בי למספר שניות ואז חזרו לעיסוקיהם.
"זה לא מוזר בשבילך לקרוא למלך 'הוד מעלתך' ולנסיכה 'נסיכה'?" ג'ונתן שאל אותי. "בכל זאת... אתם כמעט משפחה."
"יום אחד אנחנו באמת נהיה משפחה." כמעט חייכתי מהמחשבה, אבל רק כמעט.
"תתעודד, אנחנו הולכים להחזיר אותה." ג'ונתן חבט בכתפי בידידותיות. "ואני בטוח שהיא תהרוג אותך."
"כן," הרכנתי את ראשי, מחייך חצי חיוך. "ברגע שהיא תגלה שהצטרפתי למשמר היא תוריד לי את הראש ותגיש אותו לארוחת ערב."
"אני חושב שהיא תעשה את אותו הדבר למלך," ג'ונתן אמר בטון מהורהר והחל להרכיב את השריון שלו. "אחרי הכל, הוא זה שאישר לך להצטרף, לא?"
"כן," מלמלתי. "תביא את החרב."
"אתה רוצה להתאמן קצת?" הוא שאל והושיט לי את החרב שקיבלתי ביום שהצטרפתי למשמר.
"אולי זה יעזור לי לחשוב קצת." משכתי בכתפיי ונעמדתי, מייצב את החרב שלי ביד.
"אתה רוצה לחשוב באמצע אימון?" ג'ונתן גיחך ונעמד, שולף את חרבו.
"כן..."
"אז אתה נחשב לבחור מת," ג'ונתן מלמל. "מה הדבר הראשון שלימדתי אותך?"
"להתרכז באויב?" עניתי בנימה שואלת.
"בדיוק!" הוא הכניס את החרב חזרה לנדן. "ואתה לא יכול להתרכז באויב אם משהו מסיח את דעתך."
"תנסה אותי," ביקשתי.
"אתה בטוח?" הוא שאל בנימה מהססת.
"אני לוקח אחריות על כל מה שיקרה באימון," הבטחתי. זה הספיק לג'ונתן. הוא שלף את החרב שוב ומאותו רגע לא נשאר לי זמן לדבר.
ג'ונתן צדק. בכל פעם שניסיתי לחשוב על הבן של הבוגד מצאתי את החרב על הגרון שלי. לא היה לי זמן לחשוב, אז עשיתי את מה שגיליתי שאני יכול לעשות בצורה מעולה – נלחמתי. הבוגד והבן שלו יחכו לעוד כמה דקות, כרגע אני חייב להתאמן בשביל להצליח. שליפה, דקירה, התחמקות והחרב על הצוואר. להתכופף, לבעוט, לסובב – היא דוקרת לי את המותניים.
כשסיימנו להתאמן מצאתי את עצמי על הרצפה בלי יכולת ממשית לזוז.
ג'ונתן עמד מעליי צוחק ועזר לי לעמוד. "אתה משתפר." הוא ניסה להוריד את החיוך מפניו.
"כן, בטח," רטנתי, מתעלם מהצחקוקים שנשמעו משאר החיילים.
"אל תיתן לזה לאכול אותך," הוא לקח מידי את החרב וזרק אותה על השולחן. "הם היו הרבה יותר גרועים ממך בהתחלה."
"הם לא מפריעים לי," מלמלתי.
"אז?" הוא שאל, התיישב על הספסל והחל לחלוץ את נעליו. "לא הצלחת לחשוב?"
"לא היה לי רגע לנשום, אז לחשוב?" גיחכתי במרירות.
"אמרתי לך." הוא חייך חיוך של אח גדול שזוכה להגיד 'אמרתי לך' לאחיו הקטן. "על מה היית צריך לחשוב בכלל?"
"על המכתב של סלינה," עניתי והתיישבתי לידו.
"אנחנו נציל אותה בקרו – "
"לא על זה," קטעתי אותו. "היא כתבה שם משהו על בוגד."
"בוגד?" תשומת ליבו של ג'ונתן עברה מהנעליים אליי.
"היא כתבה שיש בוגד בין חיילי המשמר ושהבן שלו, גם חייל, יעזור לנו למצוא את המקום של הטירה של קסטור," אמרתי וראיתי איך פניו של ג'ונתן מחווירים. "ג'ון, הכל טוב?" שאלתי.
"הוא לא חזר..." הוא מלמל לעצמו. "חשבתי שהוא סתם הלך לעוד אחד ממסעות הדיכאון שלו אבל הוא לא חזר..."
"מי לא חזר?" שאלתי.
"אדוארד, יש משהו שאני צריך לספר לך, אבל לפני זה אני נשבע לך שאם מה שסלינה כתבה על הבוגד נכון – לא היה לי מושג." הוא נשמע מבוהל.
"בטח." הזדקפתי. "אתה יודע מי הבוגד?"
"הבוגד הוא חלק מהחיילים וחייב להיות לו בן, נכון?" הוא שאל.
"כן." הנהנתי.
"יש רק אדם אחד מהחיילים שיש לו בן חייל," קולו של ג'ונתן לא עלה על לחישה. "לארקס."
"לארקס..." חזרתי אחרי ג'ונתן, מנסה להבין למה השם נשמע לי כל כך מוכר. "רגע!" קפצתי. "היה חייל אחד שבא לקרוא לסלינה בלילה של ההכתרה. סלינה קראה לו לארקס."
"תן לי לנחש," ג'ונתן נאנח. "ברגע שסלינה הלכה עם לארקס קפצו עלייך הקסטורים."
"בדיוק," אמרתי. "אתה יודע מי זה החייל, מי הבן שלו?"
"אני לא מאמין שלא עליתי על זה בעצמי," ג'ונתן אמר וטמן את פניו בידיו. "איך לעזאזל לא חשדתי?"
"ג'ונתן...?" התגובה שלו נראתה לי קצת מחשידה, והייתה לי הרגשה שאת התשובה לשאלה אני כבר יודע. "זה אתה, נכון?"
"לא היה לי מושג." הוא נעץ בי מבט מבעד לעיניים מאוכזבות. "חשבתי שהוא עוד פעם נכנס לדיכאון בגלל המוות של לילי, לא היה לי מושג שבמקום לצאת להסתובב כמו נווד הוא הולך ועושה עסקאות עם השטן."
"זה בסדר, אני מאמין לך," אמרתי.
"זה לא משנה אם אתה מאמין לי." הוא נאנח ונעמד.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בבלבול.
"לדבר עם המלך," הוא ענה.
"זה בסדר, אני יכול ללכת לדבר איתו במקומך." נעמדתי גם אני.
"אני לא רוצה ללכת רק כדי להגיד לו שאני הבן של הבוגד."
"אז?" שאלתי.
ג'ונתן התחיל ללכת. "אני רוצה לבקש ממנו להיות זה שיהרוג את הבוגד."
-
"אני לא מבין," ניקו אמר לאחר שג'ונתן סיפר לו הכל. "למה שאבא שלך ירצה לעשות את זה?"
"אני לא יודע." הוא נאנח. "אני כבר לא יודע למה הוא עושה דברים. מאז שלילי נרצחה הוא התחרפן לגמרי."
"הוא היה חבר של ההורים שלי, אני באמת לא מבין..." ניקו צבט את גשר אפו ונאנח. "תודה על המידע, ג'ונתן. עזרת מאוד. אתה לא תישפט על המעשים של לארקס, אולי אתם אבא ובן אבל אין ספק שלא ירשת את הצד שלו במשפחה."
"תודה, אדוני," ג'ונתן אמר וקד.
"לכו לנוח קצת, יש לנו מסע קשה בקרוב," ניקו רמז לנו לצאת. "ואדוארד," הוא עצר אותי רגע לפני שסגרתי את הדלת. "כדאי שתלך למשפחה שלך ותהיה איתם קצת. מי יודע אם..." הוא לא המשיך. לא היה צורך שימשיך. מי יודע אם אני אחזור בכלל.
"אתה צודק," הנהנתי. "אתה יכול לפתוח לי שער?"
הוא הניף את היד ושער סגול נפתח מולי. "תודה," הכנסתי רגל אחת.
"אדוארד," ניקו עצר אותי שוב. "בתשע בבוקר השער יפתח אצלך שוב – אם לא תהיה שם הוא ייסגר ואתה לא תבוא איתנו, זה ברור?"
הנהנתי ועברתי לגמרי.
הדבר הראשון שאליו שמתי לב היה שדלת החדר שלי מעט פתוחה. בבתים אחרים זה לא עניין גדול, אבל אני לא משאיר את הדלת שלי פתוחה. אף פעם.
"מישהו פה?" שאלתי. דממה. "אמא, מישהו נכנס לי לחדר?"
"תבוא רגע לסלון," היא אמרה, לא עונה על שאלתי.
יצאתי מהחדר, סוגר את הדלת אחריי, ורצתי למטה. "מה?"
"אדוארד, כשלא היית פה, אנני ולולה שיחקו קצת, וקרה שהן נכנסו לחדר שלך," אמא שלי התחילה, מסתכלת עליי בחשש. לא אמרתי כלום. "לולה קפצה על השידה שלך," היא המשיכה. "ו..."
"מה נשבר?" שאלתי באנחה.
"המחשב הנייד שלך," היא ענתה בטון חושש.
"מה?!" צעקתי. "א – "
"אבא שלך כבר הלך לטכנאי כדי לראות אם אפשר להציל ממנו כמה דברים ששמרת עליו ולקנות לך אחד חדש." היא קטעה אותי. "בבקשה אל תכעס עליה."
רציתי להתפרץ. רציתי לצעוק. כבר הרגשתי את הכעס שלי מתגבש למילים לא ממש נחמדות אבל אז מחשבה עברה לי בראש – אולי המילים האחרונות שלי.
אני לא יכול לכעוס על אנני. אין לי סיבה. יש סיכוי שגם ככה אני לא אשתמש יותר במחשב בחיים. יש סיכוי שאני לא אשתמש יותר בשום דבר בחיים. בשביל מה לבזבז זמן על שטויות? "איפה היא?"
"מסתתרת בחדר שלה ורועדת מפחד," היא ענתה בטון מעט משועשע.
"אני הולך לדבר איתה." סובבתי את גבי והתחלתי לעלות במדרגות.
"אל תצעק עליה." אמא שלי קראה מאחורי.
הרמתי את אגודלי כדי לסמן ששמעתי אותה ועליתי את המדרגה האחרונה. הדלת של אנני הייתה סגורה, דבר מאוד חריג. היא הילדה שמקבלת את כולם ואני זה שמסתגר. נראה שהדברים הולכים להתהפך היום. "אן?" דפקתי ונכנסתי. החדר היה חשוך כמעט לגמרי, רק מנורת קריאה קטנה אחת הייתה דלוקה ואורה הטיל צללים בחדר. "למה כל כך חשוך פה?"
אחותי הקטנה הייתה שכובה במיטתה, מקופלת ורועדת. לולה ישנה ליד ראשה. "אן, מה קרה?"
היא הסתובבה אליי וראיתי שעל פניה שבילים של דמעות זוהרות. אין סיכוי שזה בגלל הפחד ממה שאעשה, אף פעם לא כעסתי עליה בצורה רצינית.
"א – אדוארד, אני מצטערת," היא גמגמה. "אני לא התכוונתי ל – "
"את ככה בגלל המחשב שלי?" שאלתי, המום.
"אני לא רוצה שתכעס עליי," היא מלמלה והתיישבה.
"בואי הנה," התיישבתי לידה והצמדתי אותה אל גופי. "אני לא כועס."
"אתה לא?" היא שאלה בספק.
"לא," עניתי בפשטות. "למה את כל כך מפחדת ממני?"
"כי אני לא רוצה שתכעס ותעזוב את הבית," היא ענתה.
"ולמה שאני אעזוב את הבית?" הנחתי את סנטרי על ראשה.
"אתה לא נמצא בבית הרבה, וחשבתי שאם תגלה ששברתי לך את המחשב אתה תכעס ותחליט לעזוב לגמרי." התמימות שבקולה גרמה לי להדק את אחיזתי.
"אני בחיים לא אעזוב אותך, בסדר?" מלמלתי.
"אתה מבטיח?" היא הרימה את מבטה אליי.
"מה דעתך שתלכי להתקלח, וכשתחזרי תבואי אליי לחדר ונשב לראות סרט? איזה סרט שבא לך." שיניתי נושא, לא הייתי מסוגל להבטיח לה משהו כשמחר אני יוצא למשימה שלא בטוח שאחזור ממנה בחיים.
"כן," היא אמרה בהתלהבות, שוכחת לגמרי את הפחד שהיה לה לפני מספר שניות.
"אז קדימה," נשקתי לראשה, קמתי והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת.
"אדוארד," היא עצרה אותי. סובבתי אליה את ראשי ומצאתי אותה נועצת בי מבט חודר. "אתה מבטיח?"
נאנחתי. היא לא השאירה לי ברירה אחרת. הייתי חייב לשקר. "כן."
-
לאחר שאנני יצאה מהמקלחת היא נכנסה לחדר שלי, ומאז לא יצאה. אנחנו שוכבים ביחד במיטה שלי וצופים בכל סרט דיסני שהיא אוהבת. מלך האריות, אחי הדוב, פלונטר, בת הים הקטנה, כל מה שאנני מבקשת אני שם. כל מה שהיא רוצה.
לבסוף, כשאמא שלי נכנסה לחדר ואמרה שהגיע הזמן לישון, אנני הסכימה לעזוב רק בתנאי שנעשה את זה שוב מחר. הייתי חייב לשקר.
"תגיד לסלינה שתבוא מחר, נראה ביחד," אנני ביקשה ממני ואז יצאה מהחדר בצעדים עליזים. נאנחתי וטמנתי את פניי בכרית החמימה. אין לאנני מושג עד כמה אני רוצה שתהיה לי היכולת להגיד לסלינה משהו, או עד כמה אני רוצה בכלל לראות אותה. מאז שהיא נלקחה הכל השתבש. המורים בבית הספר לא מסכימים להאמין לתירוץ שאני ושיילין ניסינו למכור להם, בריאנה לא מפסיקה לנסות לדבר איתי ובגלל שאני כעט כל היום בממלכה – אני כבר בקושי רואה את המשפחה שלי. מחר הכל ייגמר, לטוב או לרע, ולי אין ברירה אלא לחכות.
-
"אד?" הרגשתי דחיפה קלה בגבי. פקחתי את עיניי וניסיתי לראות מי שם.
"אן?" מלמלתי בלחש והושטתי את ידי למנורת הלילה שעל שידתי. "למה את ערה?"
"היה לי סיוט, אני לא מצליחה להירדם שוב," היא ענתה. קולה רעד מעט.
"בואי," הרמתי מעט את הפוך, עדיין מטושטש מהשינה. "על מה חלמת?"
"זה היה נוראי." היא נכנסה מתחת והניחה את ראשה על זרועי. "אמא, אבא ואני ישבנו בסלון וראינו טלוויזיה, ובהתחלה הכל היה טוב, אבל אז שמתי לב שמשהו לא בסדר."
"מה לא היה בסדר?" שאלתי.
"אתה לא היית שם." הרגשתי משהו רטוב על זרועי והבנתי שהיא בוכה. "ושאלתי את אמא ואבא איפה אתה אבל הם לא ענו לי."
"ומה קרה אז?" הנחתי את כף ידי על כף ידה הקטנטונת.
"אני לא יודעת, הם פשוט לא ענו," היא אמרה, קולה חנוק. "הם המשיכו להסתכל על הטלוויזיה בלי להגיד כלום. לא ידעתי איפה אתה."
"ואז התעוררת?" שאלתי.
היא לא ענתה, אבל יכולתי להרגיש שהיא מנידה בראשה. "ואז רצתי לחדר שלך כדי לבדוק איפה אתה." היא השתהתה מעט לפני שהמשיכה לדבר. "ומצאתי אותך במיטה שלך, מכוסה בדם ובוהה בי בלי למצמץ."
"אוקיי, אני חושב שאבקש מאמא להוריד לך את מינון הטלוויזיה והספרים ביום." הצמדתי אותה לחזי ונישקתי את ראשה. "עכשיו קדימה, תחזרי לישון."
"כאן?" היא שאלה.
"אני אשמור עלייך," הבטחתי לה והושטתי את ידי כדי לכבות את מנורת הלילה.
"אני יודעת," היא אמרה והתכרבלה לכדור.
"לילה טוב," מלמלתי ועצמתי את עיניי, מתפלל שאמשיך לחיות עוד הרבה זמן כדי לקיים את ההבטחה שלי.
-
אני לא יודע כמה שעות עברו עד שהתעוררתי, אבל כשזה קרה, זה היה בגלל שאמא שלי עמדה ליד המיטה שלי ולחשה לאבא שלי שהיא לא מסוגלת להעיר אותנו ושאנחנו חמודים מדי.
"אמא, חמוד אומרים לכלב," מלמלתי ופקחתי את עיניי.
"עוד חמש דקות," אנני התהפכה ככה שעכשיו היא ישנה עם פנים אליי.
"הם כבר התעוררו, אין טעם להשאיר אותם בבית," אבא שלי טען.
"אנחנו לא התעוררנו," אמרתי ועצמתי את עיניי שוב. "רואה?"
"ניסיון יפה," אבא שלי לעג. "קדימה, לקום."
"אמא?" פקחתי חצי עין.
"מצטערת." היא חייכה. "היית צריך לשבת בשקט כשקראתי לך חמוד."
"בפעם הבאה," רטנתי והתיישבתי, מושך את אן, שעדיין ישנה, לשבת איתי. "קדימה, גמדה, בוקר טוב."
"חמש דקות," היא מלמלה ונשענה עליי.
"מצטער, אבל אי אפשר." צחקתי ודחפתי אותה הצידה. קפצתי מהמיטה אל הרצפה ופתחתי את התריסים. אור בוקר חזק הציף את החדר וגרם לאן ליבב.
"עוד קצת." היא טמנה את פניה בכרית.
"אה – אה." הנדתי בראשי. "קדימה, עופי לחדר שלך, כשארד לסלון אני רוצה למצוא אותך לבושה ומאורגנת לבית הספר."
"לא רוצה," היא רטנה.
"לא שואל." הרמתי אותה ממיטתי, העמדתי אותה מחוץ לחדרי וסגרתי את הדלת. "בוקר טוב, אן הקטנה."
"אם זה היה בוקר טוב אני עדיין הייתי ישנה," היא החזירה לי בטון מנומנם. לפי קול צעדיה הבנתי שהיא מתרחקת מהחדר.
צחקתי ונכנסתי למקלחת. הילדה הזו דומה לי יותר מדי.
-
"אדוארד, אתה לא תספיק," אמא שלי צעקה מלמטה.
"התבטלה לנו שעה אחת," שיקרתי לה. "תיקחי את אנני, אני כבר אסע לבד."
"אוקיי," היא אמרה.
בהתחלה, כשרק התחלתי להתאמן עם החיילים, הרגשתי רע לשקר לאמא שלי. היום זה כבר בא לי כמעט בטבעיות מוחלטת. אני לא יודע אם זה טוב או לא.
לבשתי את מדי המשמר ונשכבתי על מיטתי, מחכה לשער שיוביל אותי לעולם אחר.
"אדוארד, אנחנו הולכות," אמא שלי צעקה.
"להתראות." החזרתי לה.
"יום טוב." מיד לאחר שתי המילים האלו הדלת נטרקה ואני הבנתי שלא יצא לי להיפרד ממנה כמו שצריך. לא יצא לי להיפרד מאף אחד כמו שצריך. לעזאזל, אני לא יכול לעשות דבר אחד נכון? עכשיו מאוחר מדי.
אגרפתי את כף ידי והכיתי את מיטתי.
"מה המיטה המסכנה הזו עשתה לך?" שער נפתח ומעברו השני ראיתי את שיילין.
"מה השעה?" שאלתי.
"תירגע, רק שבע וחצי," היא אמרה.
"אז למה את פה?"
"ניקו הקדים את היציאה, הוא אומר שהוא רוצה להגיע בדיוק כשמתחיל להחשיך." היא משכה בכתפיה.
הסתכלתי עליה בחשד וראיתי שהיא גם לובשת את מדי המשמר. "את מצטרפת?"
"לא," היא אמרה בטון לועג. "אני אתן לכם ללכת להציל את בת דוד שלי לבד."
"כמובן שלא." גלגלתי את עיניי ועברתי בשער. עכשיו היא עמדה מולי. "נפרדת מוויליאם?"
"לא, למה שאני אעשה את זה?" היא שאלה בטון מתפלא.
"חשבת אולי שלא תחזרי בחיים?" שאלתי. לא רציתי לבאס אותה, אבל כרגע הסיכויים שלנו לא ממש טובים.
"אוי, אתה וניקו אותו הדבר." היא גלגלה את עיניה ויצאה לחצר הארמון, בה התכוננו החיילים ליציאה. יצאתי אחריה. "שניכם חושבים שאנחנו הולכים למות, אף אחד מכם לא באמת חושב שנצליח." הוסיפה.
"כי אין לנו הרבה סיכויים להצליח," אמרתי והרמתי את ידי כדי לסמן לג'ונתן איפה אני.
"זוג נשוי," שיילין הקניטה אותי כשראתה למי אני מנופף.
"תסתמי." דחפתי אותה.
"ככה תתנהג לאחותך הקטנה כשהיא תגיע לגיל הזה?" היא שאלה בגיחוך.
"לא כל הנשים קרציות כמוך." ג'ונתן הגיע אלינו. "הוד מעלתך."
"אתה לא יכול לקרוא למישהי קרצייה ואז להוסיף 'הוד מעלתך'," שיילין אמרה. "זה מזלזל."
"סליחה, נסיכה." הוא קרץ לה והושיט לי את החרב שלי. "יש לך מזל שהתעוררתי מוקדם."
"תפסיק לפלרטט עם שיי, היא חברה של החבר הכי טוב שלי," נזפתי בו.
"לא הייתי חולם על זה, אל תדאג." הוא גיחך.
"איה?" שיילין העמידה פני נפגעת.
"את יודעת שיש לי עיניים רק לבחורה אחת," הוא אמר בטון מתנצל.
"מרגש," היא אמרה ביובש וסרקה את החצר בעיניה. "טאק!"
"רגע," הוא ענה ואחז בידיה של רייצ'ל.
"תתקרבו באיטיות, אני לא רוצה שיחשבו שאנחנו מצוטטים," שיילין אמרה לג'ונתן ולי והתקדמה לכיוונם.
"מה את עושה?" שאלתי, מבולבל.
"מצוטטת להם." היא נעצה בי מבט שהבהיר שהיא חושבת שאני אידיוט. "קדימה."
אני וג'ונתן החלפנו מבטים משועשעים והלכנו אחריה.
" – שתשמור על עצמך?" שמענו את סוף המשפט של רייצ'ל.
"אני מבטיח," טאק אמר ברצינות ואחז בידה.
"אני עדיין לא חושבת שזה רעיון טוב שתלך." היא נאנחה. "אבל אני יודעת שאתה חייב ללכת, אז אני לא אעצור אותך." היא רכנה לעברו ונישקה את לחיו. אוזניו האדימו.
"אין לך ממה לפחד, רייצ'," התערבתי בשיחתם.
"כן," ג'ונתן בא אחריי. "הוא לא בא איתנו."
טאק נעץ בנו מבט כועס.
"אל תתבאס," טפחתי על גבו של טאק. "אומנם אתה לא בא איתנו, אבל קיבלת נשיקה מילדה יפהפייה."
פניו של טאק הפכו לאדומים כמעט כמו שיערו.
"חיילים, קדימה," ניקו קרא ועלה על הסוס שלו.
אני וג'ונתן הלכנו לקחת את הסוסים שלנו מהמשרתים שהחזיקו אותם ועלינו עליהם.
"שלוש, שתיים, אחת, קדימה!" ניקו קרא ודירבן את הסוס שלו לדהרה.
סובבתי את מבטי לחצי שנייה, למבט אחרון על הארמון, ודיברנתי את הסוס עליו רכבתי. יוצאים לדרך.
-
במהלך הרכיבה היו לנו שלוש הפסקות, כל אחת ארכה בדיוק כחצי שעה. חצי שעה יותר מדי. לאחר ההפסקה האחרונה דהרנו עד שהחשיך.
לבסוף, כשניקו סימן לנו לעצור, ראיתי שאנחנו עומדים באמצע שום מקום. לא, זו לא מטאפורה. זה באמת היה אמצע שום מקום. רק חול, חול וחול.
"למה עצרנו?" שאלתי, מנסה לראות משהו.
"אני לא יודע," ניקו אמר. "הסוסים לא מוכנים לעבור פה."
רק לאחר שהוא אמר את זה שמתי לב שהסוס שלי הולך אחורה. "אתה חושב שהגענו?" שאלתי.
"יש רק דרך אחת לברר." הוא העביר את מבטו לג'ונתן. "ג'ון?"
"אדוני," ג'ונתן אמר והתקדם עד כמה שהסוס שלו נתן לו. שקט השתרר במקום. אף אחד לא העז לנשום.
ג'ונתן כחכח בגרונו ונעץ את מבטו בשטח הריק שמולנו. " אברל."
כלום לא קרה. שום טירה לא נחשפה, שום קול לא נשמע. הכל נשאר כשהיה לפני שג'ונתן דיבר.
"אולי זה לא המקום?" אחד החיילים הציע.
"אולי הוא לא הבן של הבוגד?"
"אולי סלינה לא כתבה את המכתב?"
"אולי זו הייתה מלכודת?"
הצעות החלו לעוף באוויר, אך אף אחת מהן לא נשמעה אמת.
"או שאולי," קולו של קסטור נשמע וכמה שניות לאחר מכן טירה שחורה וגדולה נחשפה, וביחד איתה כמות עצומה של חיילים ובראשם קסטור. "גיליתי על התעלול הקטן שהנסיכה החליטה לערוך ושיניתי את ההגנות על הטירה?" הוא חייך אלינו חיוך קר שגרם לצמרמורת לחלוף בגופי.
ניקו, שיילין ג'ונתן ואני החלפנו מבטים. הלך עלינו.

---
פרק מנקודת מבט של אדוארד... שכחתי שיש אחד כזה בכלל.

איך היה היום השני ללימודים? אני כל כך שמחה שאני לא צריכה לעבור את זה יותר. היה יום סבבה בעבודה, אבל גיליתי שאני לא יכולה לחבר למחשב שלי שם דיסקאון קי, ככה שאני לא יכולה לכתוב. לא נורא, יהיה בסדר.
נתראה מחר ^^