חיים כפולים

אפילוג

אני אוהבת את הלילה, באמת. הכל שקט, רגוע. אנשים מתכרבלים מתחת לשמיכות שלהם, חלקם אפילו זוכים לעשות זאת לצד אדם אהוב, ורק הצרצרים מדי פעם מוצאים לנכון להזכיר לנו שהם קיימים. זה מקסים מעיניי, ובעבר הייתי מסוגלת לישון לילה שלם ברצף, אבל הכל השתנה ביום שילדתי.
כשהייתי בהיריון, כולם אמרו לי עד כמה נפלאה החוויה – והיא באמת הייתה – אבל אף אחד לא הזהיר אותי מפני דבר אחר: תינוקות הופכים יום ולילה.
-
בכייה של תינוקת בת חודשיים קרע את דממת הלילה וגרם לי להתעורר. ידעתי במעורפל שאני אמורה לקום, אבל לא היה לי כוח. הייתי מותשת.

"אד," לחשתי. הוא לא זז. לעזאזל, הוא מסוגל לישון אפילו באמצע הפצצה!

"אד," חזרתי על דבריי, מעט יותר בקול.

"ממ?" הוא מלמל והתהפך על צדו כדי להסתכל עליי. "מה קרה?"

"לוסיה בוכה," עניתי לו.

"אז תקומי אליה," הוא אמר לי.

"נכון שאתה מאוד אוהב אותי כרגע?" שאלתי בטון מתפנק והנחתי את כף ידי על שרירי זרועו. נתתי לה להחליק מטה, עד לכף ידו, כי ידעתי שהוא אוהב את זה.

הוא נאנח. "אני מאוד אוהב אותך תמיד, אבל כשאני עייף..."

"בבקשה," המשכתי לדבר באותו טון מתפנק.

בכיה של לוסיה נפסק לרגע, אבל אז בכיו של לוקאס, אחיה התאום, נשמע ובכייה חודש.

"נראה שגם את צריכה לקום," אדוארד חייך אליי והתיישב במיטה.

"אל תראה כל כך שמח," מלמלתי והתמתחתי.

"עצלנית," הוא הקניט אותי וקפץ אל הרצפה הקרה. "לוסיה הקטנה." הוא הרים את הפעוטה והחזיק אותה במרחק קצר מפניו. "למה את עושה לאמא שלך ולי בעיות?"

בכיו של לוקאס גבר.

"אמא באה," מלמלתי וירדתי מהמיטה. "מה?" הרמתי את הפעוט ובהיתי בעיניו נטולות הדמעות. "לוסי העירה אותך והחלטת לעשות לנו הצגות?"

"את מצפה שהא יענה לך?" אדוארד גיחך. למרות שעברו חמש שנים מאז שהפכנו לזוג ושלוש מהיום בו נישאנו, הוא עדיין מתנהג לפעמים כמו אותו נער חסר דאגות שהיה לפני שהכרתי לו את קאריה. אני לא מתלוננת, כמובן. אני אוהבת לשמוע את ההקנטות שלו, את צחוקו המתגלגל, אבל יש רגעים - עכשיו, לדוגמה - בהם אני כל כך עייפה שאין לי כוח אפילו להעלות חיוך על שפתיי.

"לא, הוא תינוק, הם לא מדברים," עניתי בטון עוקצני. "כדאי לך ללמוד מהם."

"אאוץ'." אדוארד הסתכל עליי במבט נעלב.

"סליחה." הרמתי אליו לרגע מבט עייף ואז עצמתי את עיניי. "אני עייפה."

"אני יודע.'' הוא צחק. "לא נעלבתי באמת."