חיים כפולים

טאק

ביער הרוחות עומדת מצבת שיש לבנה. הלובן שלה נראה קצת יוצא דופן בין כל צבעי היער, אבל זה בסדר. גם השדון ששוכב תחתיה היה קצת יוצא דופן.

עברו בדיוק עשר שנים מאז המלחמה, ובדיוק ארבע מהיום בו הפסקתי לפקוד את הקבר, והיום החלטתי לחזור.

אני עושה את דרכי ברגל אל הקבר, וככל שהמרחק קטן כך הרעידות בגופי גוברות. עד שאני מגיעה לקבר עצמו אני כבר מרגישה שאני עומדת להתעלף, אך בכל זאת מצליחה לעשות כמה צעדים ולשבת ממש ליד האבן.
"היי, טאק," אני לוחשת ומעבירה בקלילות את ידי על האבן הקרירה. אבק נצבר תחת אצבעותיי ואני מוחה אותו בשמלתי. "הרבה זמן לא ביקרתי." אני לוקחת נשימה עמוקה ומשפילה מבט אל ידיי. "התגעגעתי אלייך, אתה יודע? כולנו התגעגענו." הדממה ששוררת ביער רק מעודדת אותי לדבר. "אני מצטערת על זה שלא באתי. לא הצלחתי. אתה מבין אותי, נכון? תמיד הבנת." גיחוך ממורמר נפלט מפי. "באתי לכאן לספר לך משהו," אני ממלמלת. בשלב הזה דמעות כבר זולגות במורד פניי. "יש סיכוי שאתה כבר יודע, ובכל זאת אני מרגישה מחויבת לספר לך." אני לוקחת עוד נשימה עמוקה ומרימה את מבטי למעלה. רוח קלילה נושבת בין צמרות העצים ומדי פעם עלה נושר לאדמה. "פגשתי מישהו, ואנחנו מתחתנים." כמעט מבלי לשים לב אני מניחה את ידי על ראש המצבה ומחליקה את אצבעותיי בעדינות. אני כמעט מצליחה לדמיין את ראשו של טאק שם, את שיערו האדמוני, אבל זה כבר לא אותו הדבר. הוא נשאר בן תשע, ואני לא. "הוא לא אתה, טאק, אני רוצה להבהיר את זה כבר עכשיו. הוא לא מבין אותי שהבנת אותי, הוא לא מצחיק אותי כמו שהצחקת אותי, אבל הוא אוהב אותי כמו שאהבת אותי.אולי אפילו יותר." להוציא את המילים האלה מהפה כואב יותר מלחטוף סכין הישר לתוך הלב, ולמילים הבאות לוקח קצת זמן למצוא את דרכן החוצה. "ואני אוהבת אותו." הנה זה, הווידוי. ההודאה בכך שעברתי הלאה. ומצד שני, אם עברתי, למה אני יושבת באמצע היער ליד קבר של ילד בן תשע ובוכה?

"לא רציתי לעבור הלאה," אני מודה. "אבל הנסיכה סלינה צדקה. אני לא יכולה להגיע לשיא חיי בגיל תשע."

לנהל שיחה עם אדם שלא יכול לענות לך זה די קשה, במיוחד כשאת ממש רוצה לשמוע מה דעתו, אבל מצד שני, אם הוא היה כאן כדי לתת את דעתו לא הייתי צריכה לספר לו על הארוס שלי. אם הוא היה כאן, סביר להניח שהוא היה הארוס שלי. היינו עכשיו בארמון, הוא היה מושך אותי מעבודתי ואני הייתי מעמידה פני כועסת ולבסוף מניחה לו לנשק אותי, רק כדי שיישב בשקט לכמה דקות. היינו יושבים בין השיחים וצוחקים, בדיוק כפי שעשינו כשהיינו קטנים, ובעוד כמה שנים מהיום היינו מגדלים כמה ילדים, וכשהם היו גדלים היינו פורשים מהארמון לחיים שקטים. עכשיו זה לא אפשרי.

"קוראים לו מייק, טאק," אני מתנערת וממשיכה לספר. אין טעם לשקוע ב - 'מה היה קורה אם'. "הוא איכר פשוט, אבל יש לו לב טוב ושכל ישר, ו - " אני מנסה למצוא דרך להמשיך את המשפט, אבל נראה שכל הדרכים נחסמו. מה אני אמורה להגיד בכלל? למה באתי? אני לא יודעת למה באתי. "ואני מניחה שעכשיו, כשאתה יודע, אני יכולה להתחתן בלב שקט." אני מסיימת את הנאום הגדול שלי בצורה אותה ממש לא תכננתי וסותמת את פי. לבסוף אני נעמדת, נפרדת לשלום ומתחילה לחזור לארמון.

עלה נושר נוחת על כתפי, וכשאני מורידה אותו בכוונה לפורר אותו, אני שמה לב שצבעו כתום. לא סתם כתום, כתום כצבע שיערו של טאק.

"הקשבת לכל מילה, אה?" חיוך קטן עולה מבין הדמעות היבשות. "ממזר." אני נעמדת במקומי ומתלבטת אם לשאול משהו או שזה יעיד שאיבדתי סופית את שפיותי. לבסוף, מתוך ידיעה שאף אחד לא בא ליער, אני מחליטה לשאול. "אתה יודע על האירוסים שלי ושל מייק כבר מהיום בו הוא הציע לי, אני יודעת את זה, אז יש לי שאלה אחת בשבילך - " נשימה עמוקה. " - אתה מאשר?"

בריזה קלילה נושבת ומפזרת את שיערי ברוך. זו התשובה שרציתי לקבל.

אני ממשיכה ללכת לכיוון הארמון, ובמוחי רק מילה אחת. תודה.

----

אני יודעת, אני יודעת - למה להעיר את המתים? טוב... אין לי ממש תשובה לזה.

את הקטע הזה כתבתי... לא זוכרת בדיוק מתי. אולי חצי שנה אחרי שסיימתי לכתוב את חיים כפולים. לצערי, המחשב שלי עבר תקופה לא פשוטה באותו זמן, ולא מצאתי את הקטע הזה. עכשיו מצאתי אותו בדיסקאון קי שבדרך כלל אני לא משתמשת בו (אותו ועוד כמה קטעים קצרים, אגב. יש שם כמה של דניאל וליאם אפילו!), אז החלטתי להעלות לכן. לא יודעת... פרידה כמו שצריך מטאק.

בכל אופן... אני חושבת שיש עוד קטע גנוז אחד של חיים כפולים - אם אמצא, אעלה אותו גם. 

מקווה שהיום עובר עליכן מעולה, ולכל אלה שעוקבות אחרי "מאחורי הוילון" - נתראה ביום שישי ^^