חיים כפולים

פרק 45

שעתיים לאחר תחילת ההפלגה אדוארד החזיר אותי ליבשה וקנה לי גלידה. הוא מעולם לא עשה את זה קודם, וכששאלתי אותו למה גלידה באמצע ינואר הוא פשוט משך בכתפיו וענה שגלידה היא לכל עונה. זו לא הייתה הכוונה שלי, אבל החלטתי לעבור הלאה. בכל זאת... כשאת מקבלת גלידת שוקולד את לא אמורה לשאול שאלות, את אמורה לסתום את הפה ולהגיד תודה רבה למי שקנה אותה.

התלבטנו יחד אם לחזור הביתה ישר או לשבת ולדבר עוד קצת, ולבסוף החלטנו לשבת על ספסל קטן בפארק שליד חוף הים. ידעתי שזה מוזר בשבילו לשבת ככה איתי, נערה שהוא חשב שקיימת רק בחלומות, והערכתי את המאמצים שלו להסתיר זאת.
בזמן שישבתי וליקקתי את הגלידה הקרירה אדוארד ישב ובחן אותי במבט מהורהר.

"אתה לא צריך לנעוץ מבטים." הושטתי לו את הגלידה. "אתה קנית, היא שלך."

הוא צחק ודחף את הגלידה אליי. הדחיפה שלו כנראה הייתה חזקה מדי, מפני שהכדור נפל מהגביע ישר על החולצה שלי.

"באמת?" נעצתי באדוארד מבט חצי מעוצבן וחצי משועשע. "היית חייב?"

"סליחה," הוא אמר ונראה שהוא מתאפק מלצחוק. "אני אלך לקנות לך חדשה."

הוא ניסה לקום אך אני משכתי בזרועו והחזרתי אותו לספסל.

"לא, אתה לא," אמרתי. "מה קרה?"

"כלום," הוא היתמם.

"שקרן," הטחתי בו. "אף פעם לא התנהגת ככה."

"אבל זה באמת כלום," הוא אמר.

"אני יודעת שזה מוגזם ממני לבקש ממך לבטוח בי כרגע, אבל אני בכל זאת רוצה שתנסה." אחזתי בידו וניסיתי להתעלם מכתם השוקולד הדביק על חולצתי.

"אין לזה שום קשר לביטחון," הוא אמר. "יש לי בקשה לבקש ממך, ואני מנסה להתעלם ממנה. זה הכל."

"למה להתעלם ממנה?" שאלתי בחשד.

"כי אני לא רוצה שתחשבי שאני מחפש הוכחות," הוא ענה.

"אתה רוצה לראות את קאריה," ניחשתי.

הוא השפיל מבט מבויש והנהן. "אבל אני לא רוצה שתחשבי שאני מחפש הוכחות!"

"זה בסדר," הרגעתי אותו. "אתה בטוח שאתה מוכן לחזור לקאריה?"

"אני רק צריך לדעת שזה לא עוד חלום," הוא אמר.

"אני לא יודעת," מלמלתי ונשכתי את שפתי בלחץ. "זה יכול להיות יותר מדי."

"בבקשה." הוא לחץ את ידי ונעץ בי מבט מתחנן, ותחת הלחץ של המבט הזה נכנעתי.

"בסדר," אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה. "אבל אם זה יותר מדי בשבילך תגיד לי, בסדר?"

הוא הנהן בהתלהבות וקם, מושך אותי לעמידה. "אני מבטיח."