חיים כפולים

פרק 6

"לא." מרילין ואני אמרנו מידית.

"זאת לא הייתה שאלה. "ניקו אמר. "אתן חייבות לברוח."

"אבל-"

"בלי אבל!" הוא קטע אותי. "הם מחפשים אותך."

"אז למה אני צריכה ללכת?" מרילין שאלה.

"כי מיה לא יכולה להישאר פה, והיא לא יכולה ללכת לבד." הוא ענה.

"אבל-" היא רצתה להתנגד אך וויתרה. ניקו צודק, אסור שמיה תישאר פה. "לאן אני צריכה ללכת?"

"קניתי דירה קטנה בעולם השני, יש שם את כל מה שאת צריכה בשביל לחיות חיים נוחים. רשמתי אותה על שם מלאני ספנסר, אלמנה בעלת תינוקת, והשער הזה-" הוא הניף את ידו ופתח שער. "ייקח אותך אליה."

"אלמנה?" מרילין שאלה.

"קיוויתי שאם אי פעם תצטרכי להשתמש בה זה יהיה רק אם אמות בקרב." הוא משך בכתפיו בהתנצלות.

"הוד מעלתך," לחדר התפרץ שומר לבוש שריון קרב מלא. "הם הצליחו לפרוץ את ההגנות בשער הדרומי."

ניקו קילל חרישית. "סלינה, תחזרי לקסנדרה, מרילין, לכי לדירה, ואל תצרו קשר ביניכן בשום פנים ואופן!"

"אבל-" ניסיתי למחות.

"אל תדאגי, ניפגש בקרוב." הוא הבטיח, בדיוק כמו לפני שש שנים, ונישק את מצחי בעדינות.

"איך אתה יודע?" קולה של מרילין היה חנוק ודמעות זלגו על פניה.

הוא התקדם לכיוונה והניח את ידיו על כתפיה. "התאמנו כבר אלפי פעמים, העלינו כל בעיה אפשרית ומצאנו לה פתרון, אולי הקסטורים חזקים, אבל אנחנו יותר." ידו ליטפה את פניה ושפתיו נשקו לשפיה בעדינות. "הכל יהיה בסדר." הוא הבטיח ואסף אותי לחיבוק.

"אדוני." קולו של האביר היה בהול.

ניקו נאנח ונשק לראשה של מיה. "נתראה בקרוב." אמר ויצא מהחדר בריצה.

הרמתי את ידי ופתחתי שער. "נתראה בקרוב?" חזרתי על דבריו של ניקו בטון שואל.

"נתראה בקרוב." מרילין הנהנה, וכל אחת מאיתנו נכנסה לשער שונה שיוביל למקומות שונים בעולם שבו שום דבר לא דומה.

-

כשהופעתי בעליית הגג לא חזרתי לישון. ישנתי כל היום וחצי לילה, לא רציתי להמשיך לישון. נעלתי את נעליי, ירדתי למטבח עם תיק בית הספר על גבי והכנתי ארוחת בוקר קלילה לקסנדרה. הכנסתי אותה למקרר ויצאתי מהבית. השמש עדיין לא זרחה, ולא נראה שהיא תזרח בקרוב. צעדתי הלוך ושוב לאורך הרחוב עד שהבנתי שחוץ מלעשות לעצמי כאב רגליים אני לא עושה כלום והלכתי לפארק שבקצה השכונה. הוא היה נטוש, לא שציפיתי למשהו אחר בהתחשב בכך שהשעה הייתה קצת אחרי ארבע לפנות בוקר.