חיים כפולים

פרק 7

מסתבר שהתוכנית של שיילין הייתה לבוא לבית של קסנדרה, להציג את עצמה, ולקחת אותי לבית שלה לשארית היום. לא האמנתי שזה יעבוד, ואמרתי את זה לשיילין לפני שנכנסנו לבית של קסנדרה, אבל להפתעתי לא רק שקסנדרה הסכימה, אלא היא לא הפסיקה להתחנף לשיילין.
"איך?" שאלתי בתדהמה.
"יש סיכוי טוב שהיא שמעה עליי מכמה אנשים." היא משכה בכתפיה.
"שמעה עלייך מה?" הסתכלתי עליה בחשד.
"זה באמת משנה?
"כן!"
"יש שמועות על איזה איש עסקים עשיר שקנה לבת דודו הקטנה והמפונקת בית פה בגלל שהוא לא יכול לסחוב מתבגרת מפונקת בכל העולם." היא אמרה בפשטות. "אולי שמעת עליו. ניקו גרסייה, מוכר?"
"ניקו?" הרמתי גבה.
"הוא לא רצה להשאיר אותך פה לבד, אז הוא שלח אותי." היא כרכה את זרועה סביב כתפי. "ואל תעמידי פנים שאת לא מאושרת מזה."
"חס וחלילה." גיחכתי ודחפתי אותה ממני.
היא צחקה ושילבה את זרועה בזרועי. "מה את רוצה לעשות עכשיו?"
"לישון." עניתי מידית.
"אבל המסיבה בעוד-"
"-שבע שעות, אני יודעת." קטעתי אותה. "אבל אני רוצה לישון."
"עצלנית." היא רטנה.
"אין לי בעיה עם זה." משכתי בכתפיי.
"מעצבנת, ומה אני אעשה?" היא שאלה.
"תלכי לישון?" הצעתי.
"אבל אני לא עייפה." היא אמרה וקפצה במקומה כדי להוכיח את דבריה.
"עד שנגיע לבית שלך תתעייפי." אמרתי.
"כבר הגענו." היא הצביעה על בית קטן במרחק של חמישה מטרים מאיתנו. "ואני עדיין לא עייפה."
"אז תמצאי דרך להתעייף." דחפתי את השער הלבן ונכנסתי לגינה הקטנה.
"תוציאי לי את המפתח מהתיק." היא סובבה אליי את גבה.
" 'בבקשה' היא מילה יפה, תשתמשי בה." נזפתי בה והוצאתי מהתא האחרון מפתח כסוף.
"אבל אני לא משתמשת במילים יפות." היא פתחה את הדלת וזרקה את התיק על הרצפה.
נכנסתי אחריה ולעיניי נגלו סלון קטן הצבוע בצבעים בהירים ומסדרון קצר שהוביל לשני חדרים.
"למה את זורקת את התיק על הרצפה? אין מי שינקה אחרייך." אמרתי. "אין מי שינקה אחרייך, נכון?" הוספתי כשהיא לא ענתה.
"אם לא היה, את חושבת שהבית היה נראה ככה?" היא גיחכה ונכנסה למטבח שלא ראיתי בהתחלה.
"טוב, לא, אבל-"
"רוצה לשתות?" היא התעלמה מהמלמולים שלי.
"לא." עניתי קצרות והנחתי את תיקי על שולחן המטבח.
"לאכול?" היא המשיכה לשאול.
"לישון." אמרתי.
"לכי לחדר הימני." היא צחקה.
"תודה." אמרתי וגררתי את רגליי לעבר אחד החדרים שבסוף המסדרון. הוא היה קטן וחמים בעל שידה, חלון, והדבר הכי חשוב- מיטה.
חלצתי את נעליי והשתחלתי מתחת לפוך. "לילה טוב." צעקתי לשיילין.
היא צחקה. "לילה טוב."
-
"קומי." כרית נוצות פגעה בפניי וגררה אותי משינה אל מציאות.
"למה את שונאת אותי?" מלמלתי והתהפכתי לצד השני.
"לא לישון!" שיילין ציוותה ומשכה אותי מהמיטה החמה אל הרצפה הקרה.
"גם פה נוח לי." הנחתי את ראשי על ידיי.
"סלינה אנבל גרסייה, אם לא תקומי ברגע הזה את תרגישי כמו דולפין ישן!" היא איימה.
בהתחלה לא הבנתי את האיום, אך לאחר שפקחתי עין אחת וראיתי שהיא מחזיקה מעל ראשי קנקן מים התיישבתי ומתחתי את ידיי לאחור.
"אני שונאת אותך." רטנתי.
"יופי, יש לך חצי שעה להתקלח." היא חייכה אליי חיוך מרוצה והצביעה על דלת קטנה שהייתה מול החדר שלי.
"כבר הזכרתי שאני שונאת אותך?" מלמלתי.
"כן, ושתינו יודעות שאת משקרת בשביל להסתיר את האהבה הרבה שלך כלפיי." היא צחקה ויצאה מהחדר בצעדיי ריקוד.
"משוגעת." אמרתי בטון מספיק חזק בשביל שהיא תשמע אותי ונעזרתי במיטה בשביל להתרומם.
"כל אדם משוגע, פשוט הרוב בוחרים להסתיר את זה." היא צעקה חזרה.
יצאתי מהחדר בו ישנתי ונכנסתי לחדר האמבטיה. "שיי, מה זה?" שאלתי והסתכלתי על שמלת חוף תכולה ובגד ים לבן שהונחו על מכסה האסלה.
"מקלחת, את אמורה לדעת להשתמש בה." היא לעגה לי.
"אני מדברת על הבגדים." אמרתי.
"את לא מתכננת ללכת ערומה, נכון?" היא צחקקה ואז שינתה את קולה למצווה. "תתקלחי כבר!"
"אני לא הולכת ללבוש את זה!" התנגדתי. זה דבר אחד ללבוש שמלה בממלכה, שם זה מקובל, ודבר שונה לחלוטין ללבוש שמלה כאן, גם אם זו רק שמלת חוף וכולן לובשות כאלה.
"מקלחת עכשיו, וויכוחים אחר כך." היא אמרה.
"מעצבנת." פשטתי את בגדיי ונכנסתי למקלחת.
זרם המים, שבהתחלה היה קר וגרם לי לצרוח, התחמם ואט אט הפשיר את איבריי גופי, שהיו קפואים מהנמנום על הרצפה.
לאחר רבע שעה יצאתי מחדר המקלחת לבושה בשמלת החוף התכולה והלכתי לחדרה של שיילין, שם מצאתי אותה מתאפרת מול המראה.
"אני לא לובשת את זה!" קבעתי וסחטתי מים משיערי.
"את כן." היא אמרה ותחמה את עיניה בעיפרון שחור.
"למה בכלל צריך בגד ים?" רטנתי. "השעה שמונה וחצי בערב, הים קפוא."
"זאת מסיבת חוף, ואנחנו ניכנס למים גם אם הים יהיה יותר קפוא מקרח!" היא הסתובבה אליי וחייכה. "איך?"
"מדהימה." אמרתי ברצינות. השמלה הלבנה שלבשה הייתה זהה לשלי, מלבד הצבע, כמובן, והדגישה את צבע עורה השזוף. שיערה הבהיר היה חלק כרגיל וגלש על למרפקיה ועיניה הכחולות נצצו.
"בואי," היא הושיטה את ידה. "נהפוך גם אותך לכזאת."
"שיי, אני לא יכולה ללבוש בגד ים לבן, או בגד ים בכלל, הצלקות בוהקות מדי." הודיתי באמת והתיישבתי על מיטתה.
"צלקות?" היא שאלה בבלבול והתיישבה לידי.
"הייתי אצל קסנדרה שש שנים." משכתי בכתפיי.
"האישה הזאת," היא רטנה בכעס. "אם הייתי יכולה הייתי תופסת לה את הראש ו-"
"את לא יכולה." קטעתי אותה. "וגם אם כן, זה לא היה מעלים את הצלקות."
"חשוך בחוץ, אף אחד לא יראה אותן." היא שידלה אותי.
"אבל-"
"שתינו יודעות שהוויכוח יכול להימשך עד מחר ובכל זאת אני אנצח." היא קטעה אותי. "אז תשבי בשקט ותתני לי לסדר אותך." היא אספה אל ידיה מסרק וכמה בקבוקים והתיישבה על ברכיה מאחורי.
"ברבי." הקטנתי אותה. "אין פלא שהסתדרת כל כך טוב עם בריאנה ושירלי."
"את צוחקת? הן עינו אותי בדיבורים בלתי פוסקים על כמה חברים שלהם מושלמים, על כמה כסף יש להורים שלהן, ועל המזל הגדול שיש לכולנו שאנחנו עשירות. שקלתי לקפוץ מהחלון, אבל אז נזכרתי שאנחנו בקומה הראשונה." היא אמרה בטון מריר ומשכה בשיערי בחוזקה.
"איה!" צעקתי
"סליחה." היא עידנה את תנועותיה. "זה פשוט מעצבן שיש בנות כאלה בעולם."
"את בילית איתן יום אחד, אני סובלת כבר שש שנים קשות." אמרתי.
"טוב, מספיק לרחם על עצמנו." היא נעמדה לפניי והניחה את תיק האיפור שלה לידי. "תעצמי עיניים."
"למה?" שאלתי בחשד.
"את לא סומכת עליי?" היא הרימה גבה.
"לא!"
"אז תמצאי דרך להתגבר על זה."
-
"זהו." שיילין התרחקה ממני כדי לבדוק את עבודתה. "אני גאון." היללה את עצמה.
"העינוי נגמר?" שאלתי בתקווה.
"הטיפול נגמר, כן." היא תיקנה אותי.
"מה השעה?" שאלתי.
"תשע." היא ענתה לאחר שהסתכלה על שעון הקיר שבחדרה.
"את עינית אותי במשך חצי שעה!" אמרתי בזעזוע.
"זה היה שווה את זה." היא אמרה בטון מתגונן. "תסתכלי על עצמך!" נעצתי בה מבט חודר והעברתי את מבטי למראה. בחנתי את פניי, שאופרו באיפור עדין וכמעט בלתי מורגש, את שיערי, שגלש במפל בקבוקים עד למותניי, ולבסוף את השרשרת הכסופה שנצצה על צווארי.
"את צודקת." הודיתי. "אבל אני עדיין חושבת שאנחנו לא צריכות ללכת."
"אם רק הייתי שואלת אותך מה את חושבת." היא חייכה חיוך ציני והשליכה לעברי כפכפים לבנות.
"העולם היה הרבה יותר טוב." השלמתי אותה.
"זה לא מה שאמרתי."
"אבל חשבת על זה."
"מה שעושה לך טוב." היא הניפה תיק צד על כתפה ופתחה שער. "בואי."
"כבר אמרתי ש-"
"-את שונאת אותי, כן, שלוש פעמים." היא אמרה בחוסר סבלנות.
"יופי." אמרתי בטון מתוק ועברתי מבעד לשער.
כשיצאתי מהצד השני מעדתי וכמעט נפלתי על החול, אך שיילין הספיקה לתפוס אותי פני שזה קרה.
"תודה." מלמלתי והחלקתי את שמלתי בעצבנות.
"בואי." היא שילבה את זרועה בזרועי והחלה לגרור אותי לעבר התלמידים שישבו על החוף. "הם לא נושכים."
"נכון, נשיכה עוברת, המילים שלהם לא." סיננתי.
"פשוט תזכרי- גב זקוף, מבט משועמם, והכל יהיה בסדר." היא אמרה. זקפתי את גבי והעברתי את שיערי לצד אחד. חייכתי חיוך קטן והסתכלתי על שיילין. "ילדה טובה." היא שחררה את זרועה מזרועי והתקדמה לעבר אדוארד ווליאם, שעמדו לבד עם כוס משקה בידיהם. "וויליאם, אדוארד." היא חייכה חיוך מלאכותי ונשקה לכל אחד על לחי אחת.
עמדתי בצד במבוכה ותהיתי לעצמי מה היה קורם אם גם אני הייתי גדלה כמו נסיכה. גם אני הייתי לומדת לזייף חיוכים כאלה, או שהייתי גדלה להיות מי שאני היום?
המחשבות הללו לא מועילות, אך הן העסיקו אותי בזמן ששילין עקצה את בריאנה ושרלין, שהזדרזו להיצמד לבנים ברגע שראו אותי ואת שיילין מתקרבות.
"סלינה, צאי מזה." שיילין אמרה לי.
"את ממש נהנית מזה, אה?" סיננתי בלחש.
"ברור." היא חייכה אליי חיוך שובב.
"לא ידעתי שמביאים משרתים למסיבות האלה," בריאנה העירה בהתנשאות.
"לא ידעתי שמביאים-" שיילין החלה לענות לה בכעס אך אני קטעתי אותה.
"שיי," נאנחתי. לא היה לי כוח לעוד וויכוחים. "אני הולכת להסתובב קצת."
"בסדר." היא הנהנה והסתכלה עליי במבט מודאג. "אל תתרחקי."
קיוויתי שהיא תציע לבוא איתי, וככה ימנע ריב, אבל אני מניחה שזאת ציפייה מוגזמת מדי.
הלכתי לעבר קבוצת סלעים שהגיעה עד למים והתיישבתי על סלע נמוך. הורדתי את כפכפי והנחתי את רגליי במים. הם היו קרים. השענתי את גבי על סלע גדול שהיה מאחורי והסתכלתי על השמיים. הם היו נקיים מעננים, והירח והכוכבים ניצלו את ההזדמנות ובהקו במלוא כוחם. משהו התחכך בכפות רגליי וגרם לי לקפוץ בבהלה, אך כשגיליתי שזוהי בסך הכל להקת דגים קטנה חזרתי להישען לאחור. עכשיו, כשהייתי לבד, נתתי לעצמי לנטוש את החזות העליזה שהצגתי במשך כל היום וחזרתי לדאוג. זה לא שלא שמחתי ששיילין הגיעה, שמחתי, מאוד, אבל דאגתי יותר מדי לניקו. הוא אמר שהוא מצפה שהקרבות יסתיימו עד הערב, אבל כבר כמעט עשר בלילה ואף אחד לא בא לקרוא לי. חשבתי על מרילין. אם אני דואגת ככה אז היא בטח משתגעת. זו הפעם הראשונה שלה בעולם הזה, והיא לבד, בלי אף אחד שילמד אותה כמה אכזרי הוא יכול להיות.
רוח קלילה נשבה ולאפי הגיע ריח בושם קלוש ומוכר. כנראה זוהי הסיבה שלא הופתעתי כשאדוארד התיישב לידי והגיש לי כוס שתייה.
"קולה?" הסתכלתי עליו והרמתי גבה. "זאת הדרך שלך לבקש סליחה?"
"על מה יש לי לבקש סליחה?" הוא היתמם.
"שש שנים של סבל." החזרתי את מבטי לשמיים.
"ומי אמר שאני הולך לבקש סליחה?" הוא חלץ את נעליו והניח את רגליו במים.
"אם אתה לא כאן בשביל לבקש סליחה אז אתה כאן בשביל להמשיך להציק לי, ותסלח לי, אבל אני לא מתכוונת להישאר ולחכות שזה יקרה." הוצאתי את רגליי מהמים והשחלתי אותן לכפכפי.
"חכי!" הוא אחז בזרועי. ידו הייתה חמימה וגרמה לרעד לחלוף בגופי, כנראה בגלל הניגוד בין חום גופו לקור שבגופי. "תישארי."
הסתכלתי עליו בסקרנות והחזרתי את רגליי למים, לא לפני שהשלתי את הכפכפים, כמובן. "מי היה מאמין שהנער המפונק יבקש מהמשרתת להישאר?" גיחכתי במרירות.
"לא הנער המפונק." הוא אמר.
"ובטח שלא המשרתת." השפלתי את מבטי למים.
"אל תקראי לעצמך ככה." הוא נאנח.
"למה לא?" משכתי בכתפיי. "אתה עושה את זה כבר שש שנים."
"זה לא אומר שזה בסדר." הוא אמר במבוכה.
"אז למה אתה עושה את זה?" שאלתי.
"כי זה כיף להציק לך." אמר בטון פשוט.
"יותר נכון כיף להשפיל אותי ולזכות בצחוק מכולם." תיקנתי אותו.
"אף אחד לא מתכוון להשפיל אותך, לא באמת." הוא אמר וגרם לי לצחוק.
"שש שנים של עקיצות, ירידות, השפלות, אבל אף אחד לא התכוון, זה מתקן את הכל." אמרתי במרירות.
"זה לא," הוא הודה. "אבל הקולה זאת התחלה טובה, לא?"
"למה עכשיו?" שאלתי.
"לא יודע," הוא אמר במבוכה.
"ומה אתה כן יודע?"
"שאני מקווה שתסלחי לי." הוא אמר.
"הנסיכה סלינה, הנסיכה סלינה." מישהו רץ על הסלעים לעברינו. "הנסיכה סלינה!"
נעמדתי מיד והסתכלתי עליו. נראה שהוא ברח מקאריה. "מי אתה?"
"הוד מעלתו שלח אותי להגיד לך שהכל בסדר, את יכולה לחזור הביתה." הוא התנשף.
"הנסיכה סלינה?" אדוארד שאל בבלבול. "הוד מעלתו?"
"אממ... זה משחק שאנחנו משחקים במשפחה." המצאתי משהו והחזרתי את תשומת ליבי לשליח. "אמרת כבר למרילין?"
"כן, ולנסיכה שיילין, הן כבר חזרו." הוא אמר.
"שיילין חזרה ולא קראה לי?" שאלתי בחשד, זה לא נשמע סביר.
"היא אמרה שהיא עייפה ושהיא תפגוש אותך שם." הוא אמר.
"בסדר, בוא." נעמדתי ונעלתי את הכפכפים. "אה, ואדוארד?" אמרתי, רגע לפני שירדתי מהסלעים.
"אתה צריך הרבה יותר מקולה כדי לפצות על שש שנים של סיוט."
-
"איפה השומרים?" שאלתי לאחר שעברנו בשער והגענו לארמון. הממלכה הייתה שקטה באופן לא טבעי, אבל את זה ייחסתי להלם שאחרי התקפה.
"הוד מעלתו כינס את כולם בחדר הישיבות, והוא רוצה שתגיעי גם את לשם." השליח הניח את ידו על זרועי וזירז אותי להתקדם, דבר שעורר מידית את חשדי. אף שליח רגיל בממלכה לא היה מעז להניח את ידו על הנסיכה.
"ניקו בדרך כלל לא מסכים לי להיכנס לחדר הישיבות." אמרתי בניסיון להכשיל אותו.
"כן, אבל הממלכה אחרי התקפה." הוא אמר כאילו זה מסביר הכל ופתח את דלתות האולם. "בהצלחה." הוא חייך חיוך שחשף שיניים שבורות וטרק אחרי את הדלת.
הסתובבתי אל האולם הארוך ופערתי את פי. ניקו, מרילין ושיילין היו קשורים בצד וממחטות סתמו את פיותיהם. דמעות זלגו מעיניה של מרילין והיא לא הפסיקה לזוז. בהתחלה לא הבנתי למה, אך כשהסתכלתי על אמצע האולם הבנתי.
עמד שם יצור דמוי אדם, עם עור ירוק ושיער שחור. בידיו הייתה אחוזה מיה ומתחת לסנטרה פגיון כסוף. "ברוכה השבה, הנסיכה סלינה." הוא קד בלעג.
לא היה לי ספק מי הוא, ובגלל זה לא הופתעתי מהשנאה כשנשמעה בקולי כשאמרתי את שמו; "קסטור."

---

קסטור, מיי דיר... איך לא התגעגעתי אלייך. כתבתי הרבה דמויות בחיים שלי, אבל הוא... יש לי מקום מיוחד בגיהינום בשבילו. ובשביל..... עוד שתי דמויות שיופיעו בהמשך ולא אגיד לכן מי ולמה ואיך וכמה כי זה יהרוס את אחד הקטעים ה... לא אהובים, אבל..... אוח', אני אסתום.

חופש גדול נעים, לאלה מביניכן שיצאו, ושבוע טוב לכל השאר שכמוני, חיות בעולם האמיתי - בו החופש היחיד שיש זו חופשת מחלה, או שנמצאות עדיין ביסודי, ועוד לא יוצאות לחופש.
נתראה בשבוע הבא ^^