חיים כפולים

פרק 20

"איך-" לא ידעתי איך להמשיך את השאלה. איך זה קרה? איך הוא ברח ממך? איך ילד בן תשע נפצע במלחמה של אנשים מבוגרים?
"אני מצטער, בנות." צ'ארלי הרכין את ראשו. "אני צריך להישאר כאן ולהגיש עזרה ראשונה, אבל המתלמדים שלי נמצאים במרפאה איתו."
"באיזה חדר?" שאלתי.
"אני לא חושב שכדאי-"
"באיזה חדר?" שיילין חזרה על שאלתי בטון שלא השאיר מקום לוויכוחים.
"בחדר האחרון." הוא נאנח וענה. "אבל אני לא מוכן שתציקו לו. הפציעה שלו חמורה, ועוד לא יצא לי לבדוק אותה מקרוב."
"אתה מכיר אותנו," אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון המדרגות, שיילין בעקבותיי.
אני לא בטוחה, אבל נדמה ששמעתי אותו ממלמל "בדיוק בגלל זה אני מודאג."
"תודה על האמון." מלמלתי, והתחלתי לעלות במדרגות לכיוון המרפאה.
"מה?" שיילין שאלה.
"כלום." הנדתי בראשי והמשכתי לטפס. בדרכנו חלפנו על פני לפחות עשר משרתות שאחזו בידיהן חומרי חיטוי, כלי ניקוי וערכות עזרה ראשונה, אך לא משנה כמה מהן עלו וירדו במדרגות, זה היה כלום לעומת כמות האנשים שהייתה במרפאה.
"תפנו את הדרך." שמעתי לחשושים מכל עבר כשאני ושיילין פסענו במסדרון הרחב. חיילים פצועים שכבו בכל מקום, ונראו כאילו כל דבר עדיף על הסבל שלהם.
"זה בסדר." אמרתי. "אנחנו יכולות להיכנס לבקר את טאק?"
"טאק, הוד מעלתך?" אחד המתמחים של צ'ארלי שאל בבלבול.
"שדון היער." שיילין ענתה.
"הוא לא בהכרה, אבל אתן יכולות להיכנס." המתמחה ענה לי וחזר לטפל בפצוע היחיד במרפאה שלא היה חייל. זה היה ילד בן שלוש, שהיה פצוע יותר מכל חייל שראיתי עד עכשיו.
הרמתי את ידיי לפי וכיסיתי אותו. איך זה יכול להיות שהמלחמה התעללה ככה ביצור שעדיין לא יודע לבטא את המילה 'מלחמה'?
"סלי, בואי." שיילין משכה אותי בעדינות לעבר החדר האחרון.
"אבל הילד." ניסיתי לשחרר את ידי מאחיזתה.
"את לא רופאה, לא מרפאה ולא מתמחה. את לא יכולה לעשות שום דבר בשבילו, וטאק צריך אותנו." היא אמרה את המובן מאליו.
הסתכלתי על הילד הקטן, והוא החזיר לי מבט מבעד לדמעות. הוא לא צרח, ולא השתולל. הוא בכה בשקט.
"אני כבר אחזור, תטפלו בו טוב." ציוויתי והלכתי בעקבותיה של שיילין לחדרו של טאק.
"את מוכנה?" היא שאלה והניחה את ידה על הידית.
לא הייתה לי תשובה, אז רק משכתי בכתפיי. היא הבינה ופתחה את הדלת.
טאק שכב על מיטה לבנה, גופו מכוסה תחבושות, ורק פניו מציצות מבעד לשמיכה. הוא נראה מת.
"טאק." לחשתי וליטפתי את שיערו הג'ינג'י. הוא היה חלק, ונראה כאילו מישהו ניקה אותו. "אתה תהיה בסדר, אתה שומע?"
"אתה תשרוד את זה," שיילין התיישבה על המיטה לידו. "כי שרדת תשע שנים ביער, ופציעות לא יהרגו אותך."
"אתה לא תחזור לגור ביער," אמרתי. "לא אכפת לי כמה תתנגד, אתה תישאר לגור כאן איתנו."
שיילין הנהנה, ונראה שלשתינו אזלו הכוחות. זה היה לילה ארוך וחסר שינה, מלא במראות זוועתיים שלא ציפיתי לראות. לא פלא שלא נותרו לי מילים. כמה שניות של שקט חלפו, ואז נשמעו מילים.
"היער הוא הבית שלי."
הקול היה חלש, ולא היה שייך לא לי, ולא לשיילין. הוא היה שייך לטאק.
"תקראי לצ'ארלי." אמרתי לשיילין והנחתי את ידי על מצחו של טאק.
"תקראי את לצ'ארלי," היא אמרה ברוגז ורכנה מעט. "טאק, אתה שומע אותי?"
"תגידי לי, נפלת על הראש בלידה? במקום לשחק עשרים ניחושים לכי כבר לקרוא לצ'ארלי!" אמרתי במהירות, בקושי נושמת בין המילים.
"אף פעם בנות לא היו כל כך היסטריות לידי." טאק לחש ופקח מעט את עיניו.
למרות הלחץ, לא יכולתי שלא לצחוק. "אל תדאג, יהיו עוד הרבה מקרים כאלה של היסטריה."
שלוש נקישות נשמעו מהדלת, ומיד אחריהן נכנסה לחדר ילדה בעלת שיער חום ועיניים ירוקות שהחזיקה דלי נחושת ותחבושות בידיה. "העלמה סלינה, העלמה שיילין," היא קדה לשתינו והניחה את הדלי על הרצפה. "מר צ'ארלי שלח אותי להחליף תחבושות לאדון טאק."
"איך קוראים לך?" שיילין שאלה.
"רייצ'ל, הוד מעלתך." היא ענתה ומוללה בידה חוט פרום משמלתה החומה.
"בת כמה את, רייצ'ל?" שאלתי והתקדמתי לעברה. היא לא נראתה גדולה מספיק כדי להתחיל התמחות אצל צ'ארלי.
"תשע, הוד מעלתך." היא ענתה במעט חשש. גם היא יודעת שהיא לא גדולה מספיק.
"תקראי לי סלינה, ולה שיילין. אין צורך בתארים." חייכתי חצי חיוך. "את מתמחה של צ'ארלי?"
"כן, הוד- סלינה." היא נראתה נבוכה. "צ'ארלי הוציא אותי מבית היתומים של רוזה לפני שנה, אני מודה לו על זה מאוד." היא החלה להתקדם לעבר מיטתו של טאק. היא הסירה את השמיכה מגופו, והחלה לפרום את התחבושות.
"היי." טאק פקח עיניים וגרם לה לקפוץ בבהלה.
"סליחה, אדון טאק, לא ידעתי ש-" היא החלה להתנצל.
"אדון טאק?" הוא קטע אותה, מעט משועשע. "אני שדון יער, אני לא אדון."
"אתה אורח של הנסיכות." היא אמרה בעוד סומק קל פושט בלחייה.
"את בת תשע, ואני בן תשע. את רוצה שאני אקרא לך גברת?" הוא שאל.
"לא, אדוני, פשוט-" היא התחילה להסביר את עצמה, אך טאק הניד בראשו.
"תקראי לי טאק," הוא קטע אותה.
"אני חושבת שהם מסתדרים בסדר גמור," שיילין לחשה באוזני בטון משועשע.
"אני רואה." החזרתי באותו טון. "טאק, זה בסדר שנשאיר אותך פה? מסתבר שהפציעות שלך הרבה פחות חמורות ממה שצ'ארלי חושב, ואני בטוחה שרייצ'ל תוכל לטפל בך."
"הפציעות של טאק חמורות בדיוק כמו שאדון צ'ארלי חושב," רייצ'ל אמרה וטבלה מטלית בדלי. "אבל עם טיפול נכון הוא יחלים."
"אתן יכולות ללכת, זה בסדר." טאק אמר לנו.
"אם אתה צריך משהו, תשלח מישהו לקרוא לנו, טוב?" שאלתי.
"בטח." הוא הנהן.
"בואי," שיילין שילבה את זרועה בזרועי והובילה אותי לעבר הדלת. "אני חושבת שהוא יסתדר מעולה."
-
"עוד שעתיים אנחנו צריכות להיות בבית הספר." שיילין אמרה לאחר שהסתכלה על שעון האורלוגין שבמסדרון המרפאה. לאחר שיצאנו מחדרו של טאק, התרוצצנו בין הפצועים וניסינו לעזור כמה שיותר. בהתחלה המרפאים התנגדו לנו, אך לאחר שראו שאנחנו לא מתכוונות לזוז, התחילו לתת לנו משימות.
"אני לא יודעת אם כדאי שנלך." מלמלתי.
"את לא רוצה לראות את אדוארד שלך?" היא הקניטה אותי.
גלגלתי את עיניי ודחפתי אותה. "הוא לא שלי, והסתכלת על עצמך בשעות האחרונות? אני חושבת שאנשים ישימו לב לפצעים שמכסים כמעט כל חלק מהגוף שלנו." אמרתי בטון עוקצני.
"בשביל זה צ'ארלי קיים." היא אמרה.
"לצ'ארלי יש פציעות הרבה יותר חמורות לטפל בהן," הצבעתי לעבר הילד הקטן שאני ושיילין עברנו לידו כשהיינו בדרך לראות את טאק. לא הספקתי לחזור אליו להרבה זמן, ועכשיו ראיתי שרוב הדם נוקה מגופו, אך זה רק גרם לפציעותיו להיראות יותר קשות.
"אנחנו חייבות ללכת לבית הספר, אם לא נלך אנשים יתחילו לחשוד." היא אמרה.
"שיחשדו." משכתי בכתפיי והסתרתי פיהוק. "אני עייפה מדי מכדי לחשוב על לימודים, על אנשים, או על כל דבר אחר שדורש מחשבה."
"יש לי רעיון," היא אמרה. "נתקלח, נלך לישון לשעתיים, ונלך לבית הספר."
"יש לי רעיון יותר טוב." אמרתי.
"מה?" היא שאלה.
"נלך להתקלח, נלך לישון, ולא נלך לבית הספר," פתחתי שער לחדר שלי והנחתי רגל אחת בתוכו. "לילה טוב."
-
"העלמה סלינה, הנסיכה שיילין שלחה אותי להעיר אותך." קולה של הלנה חדר לשנתי וגרם לי להיגרר חזרה למציאות.
"תגידי לשיילין שתלך לישון." מלמלתי והתהפכתי.
"השעה עשר בבוקר, היא אמרה שאת ביקשת שנעיר אותך כדי שתלכו להראות נוכחות בבית הספר." קולה של הלנה היה מבולבל.
נאנחתי וקברתי את פניי עמוק בכרית. "תגידי לה שאני אהיה מוכנה בקרוב."
"כן, הוד מעלתך." היא אמרה ויצאה מהחדר.
הרמתי את פניי מהכרית ופתחתי חצי עין. יחסית לשעות הבוקר, החדר היה חשוך. מקור האור היחידי היה קרן שמש קטנה שהצליחה לחדור מבעד לווילונות.
משכתי את גופי לישיבה והתמתחתי. טעות גדולה. כשהלכתי לישון הגוף שלי כאב, אבל בצורה נסבלת. עכשיו הגוף שלי כואב כאילו השתמשו בו אתמול כפיניאטה.
משכתי את עצמי לעמידה, והלכתי לשטוף פנים.
הלנה השאירה לי בגדים נקיים שמתאימים למימד השני, קערה עם מים קרירים, ומגבת נקייה.
למזלי, חורף עכשיו, כך שהבגדים הארוכים כיסו את רוב הפציעות, אבל לא ידעתי מה לעשות לגבי הפנים שלי. אומנם הן לא נראו יותר מדי גרוע, אך עדיין היו עליהן כמה שריטות שלא ידעתי איך אוכל להסביר אותן למי שישאל.
"סלינה, את מוכנה לבוא כבר?" שיילין התפרצה לחדרי. לגופה בגדים ארוכים, ועל כתפיה תיק בית ספר. על מצחה התנוססה שריטה קטנה, שראיתי שכוסתה בהרבה איפור.
"זאת התוכנית שלך? איפור?" הרמתי גבה.
"יש לך תוכנית יותר טובה?" היא שאלה.
"כן, להישאר לישון!"
"תפסיקי לקטר כל כך הרבה," היא גלגלה את עיניה. "אנחנו מאחרות בשעתיים, אז צריך להמציא תירוץ טוב."
"צבא של מפלצות שמנסה להרוג אותי מגיל עשר תקף את המקום בו אני גרה, פצע אותי וכמות גדולה מהחיילים שלנו, השאיר ילדים יתומים, אז איחרנו כי היינו צריכות להשלים שעות שינה," אמרתי בטון ציני. "את חושבת שהיא תאמין לתירוץ הזה?"
"אני חושבת שהיא תשלח אותנו למוסד ברגע שנגיד את המילים 'צבא של מפלצות'." היא ענתה לי.
"נוכל לישון במוסד?" שאלתי בתקווה.
שיילין גלגלה את עיניה ופתחה שער. "תוכלי לישון בקבר."
-
"האם את, סלינה גרסייה, מצהירה שאת מוכנה להרצאה שתגרום לך לרצות להירדם משעמום?" שיילין שאלה.
"אני מצהירה שגם בלי הרצאה אני עלולה להירדם, ולשעמום אין שום קשר לזה." מלמלתי הסתרתי פיהוק.
"בהצלחה." היא אמרה ופתחה את דלת הכיתה.
שלושים וחמישה מבטים הופנו אלינו ברגע שהכנסנו את הרגל לכיתה, ומיד אחריהם החלו לחשושים.
"חכי לזה." שיילין סיננה באוזני.
"העלמה אוואנס-" המורה החלה להגיד בטון עוקצני.
"גרסייה," תיקנתי אותה אוטומטית.
"העלמה גרסייה," היא פנתה לשיילין, מתעלמת ממני. "כל כך נחמד לראות שהחלטתן לכבד אותנו בנוכחותכן."
"המורה, יש לי משהו להגיד לך," אמרתי בטון מנומנם, דבר שלא היה סיכוי שאעשה בהכרה מלאה. "לא רציתי לבוא היום, אבל עכשיו, בזכות קבלת הפנים החמה שלך, אני לא מתחרטת על זה שנתתי לשיילין לגרור אותי מהבית לכאן."
"את לועגת לי?" המורה החלה לצעוק, דבר שגרם לי להניח את ידיי על אוזניי.
"לא הייתי חושבת על לעשות דבר כזה," אמרתי ברצינות. "אבל מצד שני, אני עייפה, אני לא בדיוק חושבת ברגעים כאלה..." הוספתי, והסתובבתי לשיילין. "שיי, אני לועגת לה?"
"המורה, אני מתנצלת על השטויות שסלינה מדברת, היא לא ישנה טוב בלילה." שיילין התעלמה ממני.
"לא לישון טוב זה לישון ולהתעורר למשך כמה דקות כל שעה, או שעתיים. אני ישנתי רק ארבע שעות." רטנתי.
"זו לא התנהגות רגילה שלך, סלינה, ובגלל זה אני אוותר לך הפעם. שבו ותוציאו את הספרים והמחברות שלכן." המורה אמרה וחזרה לספר שלה.
"תודה, המורה." שיילין אמרה ומשכה אותי לעבר השולחן שלנו היא הוציאה מתיקה שתי מחברות ושני ספרים והושיטה לי מחברת אחת וספר אחד. "מה יש לך?" לחשה לי.
"אני עייפה!" אמרתי בטון מעט מתבכיין. "באיזו שפה אני אמורה להגיד לך את זה?"
"לא לי, לו." היא סימנה בידה על אדוארד, שלא הסיר את מבטו ממני מהרגע שנכנסנו לכיתה.
חייכתי חיוך נבוך ונתתי לשיערי ליפול על פניי. "יש לך תשובות לשאלות שהוא עומד לשאול אותי?"
"מצטערת, את לבד בזה." היא הנידה בראשה.
"איזה כיף זה להיות בת דוד של ילדה שתמיד תהיה לצידך." אמרתי בטון ציני.
"סלינה, שיילין, אישרתי לכן להיכנס, לא אישרתי לכן לדבר." המורה קטעה את שיחתנו.
"לא ביקשנו אישור לדבר." מלמלתי לשיילין, דבר שגרם לה להתפתל בצחוק אילם.
"את מצחיקה כשאת עייפה, את יודעת?" היא לחשה לי.
"אני תמיד מצחיקה." מלמלתי בעייפות וטמנתי את פניי בידיי. "עוד כמה זמן השיעור הזה אמור להסתיים?"
שיילין הרימה את מבטה לשעון שהיה תלוי מעל הלוח. "שעה ועשרים דקות, בערך." ענתה לי.
נאנחתי בעצב והשענתי את ראשי על אדן החלון. "תעירי אותי כשזה נגמר."
-
"סלינה, השיעור הסתיים." שמעתי קול מוכר והרגשתי טלטול עדין בכתפיי.
"כל כך מהר?" מלמלתי, עדיין מטושטשת מדי מכדי להתאים לקול פנים.
בעל הקול צחק. "מהר בשבילך, אולי, אני פה כבר ארבע שעות." הוא אמר, ורק אז זיהיתי מי זה.
פקחתי את עיניי במהירות ושפשפתי אותן. "היי."
"בוקר טוב, היפהפייה הנרדמת." אדוארד חייך אליי חיוך משועשע.
"אוי, שקט, לא ישנתי כל הלילה." דחפתי אותו. הוא צחק וחיבק אותי.
"ומה הדיר שינה מעיניה של הנסיכה?" הוא זייף טון רציני.
"נדודי שינה." מלמלתי שקר ונשכתי את שפתי התחתונה. אין סיכוי שלשאלות הבאות שלו אני אצליח למצוא תשובה.
"והשריטות האלו?" הוא ליטף שריטה אחת שהתנוססה על לחיי.
"נפלתי מהמיטה ונשרטתי מהשידה." חייכתי חצי חיוך נבוך. עדיף שיחשוב שאני מגושמת מאשר שידע את האמת, לפחות לבינתיים.
"את, עלמתי הצעירה, נזק אחד גדול." הוא נופף באצבעו לעברי.
"תודה?" אמרתי בנימה שואלת.
"זאת הסיבה שאת מוצאת חן בעיניי." המשיך בטבעיות.
"היא מוצאת חן בעינייך?" בריאנה שאלה. מסתבר שהיא הייתה כמה שולחנות לידינו ושמעה את כל השיחה.
"כן." אדוארד ענה לה בפשטות.
"איפה שיילין?" שאלתי לאחר שסרקתי את הכיתה וראיתי שהיא לא שם.
"יצאה לשתות, או לקנות משהו לאכול, או פשוט סתם יצאה." הוא משך בכתפיו.
"והיא הטילה עלייך להעיר אותי?" המשכתי לשאול.
"אפשר להגיד שהתנדבתי." הוא אמר.
"למה לעזאזל התנדבת להעיר אותי?" שאלתי בפליאה קלה.
"רציתי לראות כמה זמן ייקח לך לזהות מי זה שמעיר אותך." הוא אמר, משועשע.
"יש לך מזל, בדרך כלל אני לא נחמדה לאנשים שמעירים אותי." אמרתי ואספתי את שיערי לקוקו גבוה, אך אדוארד תפס את ידיי ומשך אותן מטה, גורם לשיערי ליפול.
"אל תאספי אותו." הוא ביקש.
"אבל חם לי." אמרתי.
"לא נורא, אני אנשוף עלייך." הוא אמר.
"אני אוותר." גיחכתי והשענתי את ראשי על כתפו. "אני עייפה."
"עדיין?" הוא שאל בפליאה וכרך יד אחת סביב מותניי.
"זה היה לילה ארוך." אמרתי.
"על מה חשבת כל כך הרבה?" הוא שאל.
"על הרבה דברים." אמרתי.
"חשבת עליי, נכון?" הוא שאל.
"אהבה עצמית זה דבר מסוכן, במיוחד אצל גברים." הקנטתי אותו.
"זה רק ניסיון לדעת מה עובר לך בראש." הוא אמר.
שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו ונאנחתי. "תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת מה עובר לי בראש."
"אני אמור לפחד?" הוא שאל וגיחך.
"אתה איתי, ברור שאתה אמור לפחד." עניתי.
"קסנדרה אמרה לך משהו על זה שחזרת מאוחר אתמול?" הוא החליף נושא.
"אממ... לא, היא לא ממש שמה לב." אמרתי. לא שקר מלא, אבל בהחלט לא האמת.
"אמא טובה." הוא גיחך.
"היא לא אמא שלי." אמרתי בקרירות והשתחררתי ממנו.
"היי, לא התכוונתי... אני מצטער." הוא אמר בטון מתנצל ומשך אותי חזרה אליו.
"בלי דרמה," צחקקתי צחקוק מאולץ והחזרתי את ראשי לכתפו.
"חס וחלילה." הוא נישק את ראשי. "מה את עושה היום?"
"מנקה, בעיקר." עניתי בלי לחשוב.
"מנקה?" הוא נשמע מופתע.
"כן, ילד מפונק," הרמתי את ראשי מעט מעלה. "מתי הפעם האחרונה שהרמת סמרטוט?"
"אממ... אף פעם?" הוא צחק.
"ילד מפונק," גלגלתי את עיניי.
"מותר לי, האישה שלי יודעת לנקות, יודעת לבשל, אני אביא את הכסף לבית וזהו." הוא אמר בטון משועשע.
"האישה שלך?" שאלתי והתרחקתי ממנו, מרימה גבה.
"אני הייתי נתפסת יותר על זה שהוא אמר שאת תנקי ותבשלי, אבל כל אחד והפרטים הקטנים שמציקים לו." שיילין, שכנראה נכנסה לכיתה מתישהו, אמרה.
"הו, לזה אני אגיע אחר כך." הבטחתי.
"קדימה, קדימה, כולם למקומות." סול נכנסה לכיתה במרץ והניחה את תיקה על השולחן.
"המורה, היום זו הפעם הראשונה שאני שמח לראות אותך כל כך." אדוארד אמר.
"תודה, אדוארד. זה יעליב אותך אם אני אגיד שהתחושה לא הדדית?" היא שאלה בעוקצנות.
"זה יפגע בציפור נפשי." הוא הניח את ידו על לוח ליבו.
"אז אני לא אגיד כלום, שב." היא סימנה לו לחזור למקום שלו.
"ניצלת." שיילין צחקקה והתיישבה במקומה.
"לא לתמיד." אמרתי.
"אף אחד לא ניצל לתמיד." סול התערבה בשיחה. "וזה בדיוק נושא השיעור שלנו להיום."
"הצלה?" בריאנה שאלה.
"לא," סול הנידה בראשה, וסובבה אותו אליי ואל שיילין. עיניה הכחולות ננעצו בנו בעודה אומרת את המילה הבאה. "מוות." .
---

מאז שהתחלתי להעלות את הסיפור הזה, אני חושבת שלא הודיתי לכן על זה שאתן טורחות בכלל לשבת ולקרוא אותו... זה לא בסדר.
תודה על הזמן שאתן מעבירות עם הפרקים שלי, ותודה על זה שלא התייאשתן. אני מצטערת שאני לא תמיד מגיבה לאלו שמגיבות, ומצטערת אם אני מגיבה לחלק כן ולחלק לא, אבל אני מבטיחה שזה עניין של זמן (חוסר זמן, יותר נכון). עוד מעט אצא לחופש (יום חמישי יום אחרון תודה לאל!) ואז אהיה עם ראש נקי... מקווה שהשבוע התחיל בצורה טובה, ונתראה ביום שישי ^^