חיים כפולים

פרק 43

"מי אתן?" סול כפתה על עצמה חיוך מלאכותי.

ברצינות? היא לא חושבת ששמענו אותה קוראת לנו "נסיכות" הרגע?

טוב, כשיש משחק... חייבים לשחק.

"סלינה ושיילין גרסייה," עניתי בקול מתוק. "אנחנו תלמידות חדשות."

אדוארד וויליאם בחנו אותנו בסקרנות, אך נראה שרגע ההכרה הקצר הסתיים. לא היה להם מושג מי אנחנו. אם היה להם, הם כבר היו קמים לעברנו.

"נעים להכיר," סול אמרה, וחיוכה התרחב. "אני סול, המורה לתולדות המוזיקה. תכנסו ותצטרפו."

"תודה," שיילין אמרה בטון חם שרק אני, בתור בת דוד שלה, יכולתי לזהות את הזיוף שבו.

לקחתי את כף ידה של שיילין ולחצתי אותה באזהרה. היא השיבה לי לחיצה והלכה להתיישב מול וויליאם ואדוארד. הנדתי בראשי והתיישבתי לידה. הילדה הזו כל כך צפויה לפעמים.

"טוב, בגלל שיש לנו שתי תלמידות חדשות אני חושבת שנעשה משהו לא רגיל." סול התיישבה על שולחנה ואני, בלי לשים לב, התחלתי לסרוק אותה.

ג'ינג'ית, עיניים כחולות, איך לעזאזל זה הגיוני שהיא הבת של קסטור? אני יודעת שהוא היה בן אנוש פעם, אבל זה עדיין לא נראה מציאותי.

"סלינה?" סול פנתה אליי ורק אז שמתי לב שהיא דיברה איתי ולא שמתי לב למילה שהיא אמרה.

"מצטערת," אמרתי, משתדלת להישמע נבוכה. "לא הייתי מרוכזת במה שאמרת. התרגשות מהיום הראשון בלימודים, אני מניחה."

"אוקיי, אז בואי נעבוד עם זה," היא אמרה בטון מהורהר והנהנה. "מה השיר המרגיע שלך?"

"השיר המרגיע?" שאלתי.

"לכל אדם בעולם יש שיר אחד שכשהוא שומע אותו הוא נרגע, לא משנה מה קורה באותו רגע. מה השיר שלך?"

"אין לי זמן לשמוע שירים," הודיתי, הפעם במבוכה אמיתית.

"הו, חיים קשים?" היא שאלה בטון מבין אך אני שמתי לב למה שהיא עושה. שיילין ואני באנו לכאן בתור נערות חדשות, בנות מהמעמד הגבוה, והיא מנסה לחשוף אותנו.

"מאוד," שיילין ענתה במקומי. היא החליטה להחזיר את הכדור למגרש שלנו. "ההורים של סלינה ושלי נהרגו לפני כמעט שבע שנים ועד לפני כמה ימים גרנו אצל דוד שלנו. הוא היה בסדר, אבל לא אמא ואבא, ועכשיו הוא החליט שאנחנו לא צריכות לסבול טרחנות של איש זקן אז עברנו לגור אצל הבן שלו."

התרשמתי מהעובדה שהיא סיפרה שקרים והצליחה לבסס אותם על האמת.

הבנות של הכיתה הסתכלו עלינו ברחמים, הבנים במבטים מהורהרים ורק מבטיהם של אדוארד וויליאם לא היו ברורים. הם זוכרים משהו, ואני מתכוונת לגלות מה.