חיים כפולים

פרק 26

יומיים עברו מאז הארוחה עם הצבא, וביומיים האלו בקושי ראיתי את ניקו. שאלתי את מרילין מה קורה במחשבה שהיא יודעת יותר ממני, אבל היא הודתה שאין לה מושג. ניקו כבר בקושי משתף אותה בענייני הממלכה וזה מציק לה.
ביומיים האלה היא ישבה איתי ועם שיילין במשך שעות וסיפרה לנו סיפורים מחיי הנישואים שלה ושל ניקו. הסיפור האהוב עליי הוא הסיפור על היום בו סיפרה לניקו שהיא בהיריון. הלוחם הקשוח, מנהיג הממלכה, האדם שאחראי לאלפי נפשות – התעלף כשגילה שהוא עומד להיות אחראי ליצור קטן שנושא את אותו דנ"א כמו שלו. מרילין, שיילין ואני לא הפסקנו לצחוק בזמן שמרילין סיפרה את הסיפור הזה.
למרות שאת רוב היום שלי ביליתי בממלכה, השתדלתי לבלות זמן גם עם אדוארד. הוא היה הנקודה השפויה היחידה בעולם שהלך והשתגע. עדיין לא סיפרתי לו את האמת עליי, למרות שכבר התחלתי לחשוב איך לעשות את זה. הוא חבר שלי, במוקדם או במאוחר הוא יגלה את האמת עליי, ואני לא נהנית לשקר לו בכל פעם שהוא שואל אותי לאן אני הולכת. אין לי מושג עם מי להתייעץ בנוגע לדרך בה אספר לו את האמת. מרילין ושיילין מעולם לא היו צריכות לספר על המימד למישהו, והפעם היחידה שניקו אמר משהו למישהי על המימד הייתה כשנפגשנו מחדש, ובהתחשב בכך שהזיכרונות שלי כבר התחילו לחזור אליי לפני שהוא בא – זה לא נחשב.
איך לעזאזל אני אמורה לספר לאדוארד על הממלכה? לבוא ולהגיד: "היי, אד, אני נסיכה בעלת כוחות ממימד אחר" לא יגרום לו להאמין במה שאני אומרת, אלא יגרום לו להאמין בכך שאני צריכה טיפול במוסד פסיכיאטרי. כמובן שאני אוכל להוכיח לו שאני דוברת אמת, אבל אני לא רוצה לגרום לו לברוח בצרחות. לא לפני שידע את הכל, בכל אופן.
השעה עכשיו היא חמש וחצי, ואני יושבת בבית הקטן שניקו קנה לשיילין במימד האנושי. אדוארד פה איתי, ניקו בממלכה ושיילין... השד יודע איפה הנערה הזו עכשיו. היא נעלמה מהרגע בו יצאנו מבית הספר ועד עכשיו. אדוארד רמז לי כמה פעמים שהוא יודע איפה היא, אבל אני בחרתי להתעלם. הוא בטח סתם אמר את זה כי הוא מפחד להפסיד בהתערבות.
"סלינה גרסייה, האם את מוכנה לראות הוכחה לכך שהפסדת בהתערבות?" אדוארד חייך אל הפלאפון שלו.
"אין לך הוכחות." הוצאתי לו לשון.
"האמת היא שיש לי." הוא הושיט לי את הפלאפון שלו. "תקראי את ההודעה."
"אתה מראה לי הודעות מוויליאם?" הרמתי גבה.
"תקריאי אותה בקול," הוא ביקש.
"אחי, אני לא יכול לדבר עכשיו. לקחתי את שיילין לסיבוב ואני לא רוצה להרוס משהו ברגע שהוא מתחיל, נדבר יותר מאוחר." הקראתי את ההודעה, מחייכת חצי חיוך.
"למה את מחייכת בדיוק? הפסדת." אדוארד אמר.

"לא הפסדתי, פשוט לא ניצחתי." אמרתי בטון מתגונן.
"ככה או ככה- את חייבת לתת לי כל מה שאני ארצה." הוא אמר באושר.
"ידעתי שאני אתחרט על זה." רטנתי.

"תתחרטי או לא - את חייבת!" הוא נופף באצבעו מולי. בלי לחשוב תפסתי אותה בין שיניי ונשכתי.
"סלינה, תשחררי." אדוארד אמר בטון מזהיר.