חיים כפולים

פרק 30

"סלינה, יקירה, טוב לראות אותך," קסטור אמר בטון לועג והתקדם צעד אחד קדימה. צעד אחד יותר מדי. השומרים הדפו אותי לאחור ושלפו חרבות. "אה – אה, לא ככה. לא מנומס." הוא הניד בראשו וחייך חיוך קר. "אני לא אוהב שאנשים לא מנומסים אליי."
"תורידו את החרבות, שאף אחד לא יעשה כלום." ניקו פקד. הוא ידע שמשהו לא בסדר, וגם אני. אין שום סיכוי שקסטור היה נכנס לארמון עם ביטחון כזה אם לא הייתה לו תוכנית. "מה אתה רוצה?"
"עדיין לא מספיק מנומס." קסטור נאנח. "סלינה, אולי בך יש טיפת נימוס."
"יש בי כמה, ואני אשמח להחדיר לך אותן בצורה לא שגרתית," אמרתי בטון עוקצני. "תגיד ליצורים שלך לעזוב את אדוארד ותעופו מפה."
"אדוארד, ככה קוראים לו?" קסטור העיף מבט לאחור ואז התקדם עוד צעד אחד לעברי.
"תתרחק ממנה!" אדוארד נאנק בכאב.
"אני במקומך לא הייתי מדבר, נערי, אתה לא במצב טוב במיוחד," קסטור צחקק ונעמד ממש לידי, מעביר אצבעות בשיערי.
"אתה רוצה לשמור על האצבעות האלו?" שאלתי בקור.
"את מפתיעה אותי, הוד מעלתך," קסטור כרך תלתל אחד משיערי סביב אצבעו והסתכל עליו בהרהור. "את לא רועדת מפחד."
"שנאה משתקת את הפחד לפעמים," אמרתי בטון עוקצני.
"תתרחק מאחותי," ניקו אמר אך לא עשה צעד אחד.
"הו, יופי, עוד אחד אמיץ ממשפחת המלוכה." קולו של קסטור היה משועמם.
"יש סיבה מיוחדת שבאת לכאן או שסתם החלטת לבוא ולהרוס את החגיגות?" חייכתי חיוך קר והכיתי את ידו.
"האמת היא שכן, יש סיבה מיוחדת," הוא הלך צעד אחורה, סוף סוף נותן לי קצת מרווח לנשימה. "אני צריך שתבואי איתי."
"סליחה?" הרמתי גבה, בטוחה כמעט במאה אחוז שלא שמעתי טוב.
"אני צריך שתבואי איתי." הוא חזר על דבריו.
"ואני צריכה שתסתלק מהממלכה שלי." חייכתי חיוך מתוק שהיה מלא בעוקצנות.
"הו, הזכרתי שאם לא תבואי איתי החבר המיוחד שלך יאבד את ראשו?" קסטור שאל בטון מהורהר. "ושהצבא שלי מחכה בשערי הממלכה, חזק יותר מתמיד, לסימן שלי?"
"אתה סוחט אותי," אמרתי בחוסר אמון. "למה?"
"אני צריך שתבואי איתי." הוא משך בכתפיו בפשטות.
"לא," הנדתי בראשי. "אם היית צריך שאני אבוא איתך היית חוטף אותי בלילה או משהו כזה, אני לא מטומטמת. מה הסיבה שאתה סוחט אותי?"
"הו, אני צריך שתבואי איתי מרצונך החופשי." הוא ענה לי.
"אז חטפת את חבר שלי והעמדת את כל הצבא שלך מחוץ לשערי הארמון רק כדי שאני אבוא איתך בשביל משהו לא ידוע." גלגלתי את עיניי בבוז. אני לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם הרוצח של ההורים שלי על הסיבות שהוא רוצה לקחת אותי מהבית שלי.
"קליטה מהירה, מותק," הוא חייך חיוך מגעיל. "אז, מה את אומרת?"
"לא." ניקו ענה במקומי.
"כן." התעלמתי ממנו. "כל עוד תיתן לי את השבועה שלך שאף אחד מהמשפחה שלי לא ייפגע ושאתה והיצורים שלך תעזבו את הממלכה שלי בשקט."
"הממלכה שלך?" קסטור צחקק לעצמו.
"היא הייתה של ההורים שלי, עכשיו הוא של אחי וכשאגיע לגיל המתאים היא תהיה שלי." אמרתי בקור.
"סלינה, אל תעשי עסק עם השטן," אדוארד מלמל, דבר שגרם לאחד מחייליו של קסטור לבעוט בבטנו.
"כן, נסיכה, היא הייתה של ההורים שלך." קסטור גלגל את עיניו בבוז.
"יש לך שקר לספר?" הרמתי גבה.
"שקר? אני לא משקר, נערה, אבל תשאלי את המשפחה היקרה שלך את אותה שאלה ואני חושב שהתגובה שלהם תהיה קצת שונה," הוא אמר בטון משועמם. "את באה?"
"עוד לא נתת לי את המילה שלך." שילבתי את ידיי בעקשנות.
"אני לא אגע במשפחה שלך או בממלכה אם תבואי איתי מרצונך האישי." קסטור אמר.
"אז אני אבוא."
"סלינה, מה לעזאזל את עושה?" שיילין שאלה מאחורי. הסתובבתי אליה וראיתי שהיא עומדת ליד טאק, שלא ידעתי שנמצא פה עדיין, ומנגבת דמעות מעיניה.
"נתתי לאנשים בממלכה הבטחה, ואני לא מתכוונת להפר אותה. אני אגן על הממלכה, לא משנה באיזה מחיר." אמרתי.
"הוד מעלתך, אף אחד לא מצפה ממך – " המלכה רוז החלה להגיד.
"אני מצפה מעצמי," קטעתי אותה. "אל תדאגו לי."
"אני מבטיח לטפל בנסיכה הקטנה בצורה טובה," קסטור אמר בלעג.
"תגיד ליצורים שלך לעזוב את אדוארד," הוריתי לו. "או שאני אשאר כאן."
"רוגע, נסיכה," קסטור כמעט צחק והנהן לחיילים שלו. הם בעטו את אדוארד הצידה.
"אני אהיה נחמד ואתן לכם דקה להיפרד," הוא אמר. "ואני מצפה שתזכרי את הנחמדות שלי בקרוב."
"אדם מקסים שכמוך," חייכתי בלעג והלכתי לעבר אדוארד. כרעת ברך לידו ועזרתי לו להתיישב, דבר שגרם לשמלתי להתלכלך בדם ואבק. למי אכפת? גם ככה המצב שלי הולך להיות הרבה יותר גרוע בקרוב.
"את לא הולכת," הוא לחש לי.
"אין לי ממש ברירה," לחשתי לו בחזרה.
"בבקשה תישארי," הוא נשך את שפתו התחתונה והסתכל עליי במבט עצוב. דמעה זלגה מעין אחת על לחיו, דבר שגרם לי לנשק אותה ולחבק את צווארו.
"אני אחזור, אל תדאג לי." נישקתי את שפתיו.
"אני לא יכול שלא, את הולכת עם ה... דבר הזה." הוא הסתכל על קסטור, שבחן אותנו בסקרנות, בגועל.
"היי, אתה בחרת להיות חבר של הנסיכה," אמרתי וניסיתי לחייך. "ולנסיכה הזו יש אחריות."
"לא ידעתי שאני בוחר בנסיכה," הוא עיקם מעט את פיו.
"ואם היית יודע, היית בוחר במשהו אחר?" ניסיתי להתחכם.
הוא הניד בראשו. "גם אם היית מפלצת לא הייתי בוחר אחרת."
"מרגש," קסטור פיהק. "עכשיו קדימה."
"רגע," קמתי והלכתי לכיוונם של ניקו, שיילין, טאק ומרילין. "אל תעזו לעשות כלום."
"מה?" ניקו לחש.
"ניק, אני מכירה את הראש שלך. אני יודעת שברגע שאנחנו נצא מהממלכה אתה תשלח את המשמר אחריי, אל תעשה את זה." לחשתי לו.
"למה לא?"
"תחשוב בהיגיון," גלגלתי את עיניי. "הוא בחר ביום המושלם. כולם בחוץ. מה אתה חשוב שיקרה אם תשלח אנשים אחריי?"
"מוות," הוא אמר, וידעתי שלמרות שהוא אחי הגדול והוא דואג לי, הוא יקשיב לי. ככה זה להיות אח גדול שאחראי על גורל של עוד אנשים מלבד המשפחה שלו.
"אל תדאגו לי, אני אהיה בסדר," חיבקתי את ניקו. "תבטיח לי שתתנהג יפה לאדוארד."
"את לא יכולה ללכת." ניקו הניד בראשו, מתעלם מדבריי.
"אין לי כל כך ברירה, וזה בסדר," אמרתי. "אני רוצה לדעת על מה הוא מדבר ולמה הוא צריך אותי. אל תדאג, אני אצליח לצאת משם."
"השאלה אם תצליחי לצאת משם בחיים, נסיכה," קסטור, שכנראה שמע את שיחתנו, אמר.
"אתה תראה," אמרתי בקור.
"הו, אתגר," עיניו נצצו בהתרגשות. "אני אוהב אתגרים."
"אז לך לפתור קובייה הונגרית," שיילין סיננה ואז חיבקה אותי. "תשמרי על עצמך."
"גם את." חייכתי אליה חצי חיוך ואז התכופפתי אל טאק. "תתנהג יפה, שדון." פרעתי את שיערו הג'ינג'י.
"אל תלכי," הוא כרך את ידיו סביב מותניי בחוזקה.
"אני אחזור בקרוב," הבטחתי. "ולבינתיים – תתנהג יפה לרייצ'ל." שחררתי את עצמי מחיבוקו ונעמדתי מול מרילין. "אל תתני לו להתפרק," לחשתי ולכסנתי את מבטי לניקו. "אני מכירה אותו, הוא יהפוך עולמות כדי למצוא אותי."
"אני יודעת." מרילין הנהנה.
"אל תתני לו לעשות את זה." הנדתי בראשי.
"אני לא יכולה להבטיח את זה." היא מלמלה.
נאנחתי. "טוב, לפחות ניסיתי."
"נסיכה, נתתי לך חמש דקות. אלו ארבע דקות יותר ממה שהייתי אמור, קדימה." קסטור אמר וסימן לחיילים שלו לתפוס אותי.
הם צייתו בשמחה ואזקו אותי בשרשראות ברזל.
ידעתי שאסור לי להפגין חולשה, אז הרמתי את ראשי, מעלה חיוך על פניי, וזקפתי את גבי.
"כבוד," קסטור מלמל בבוז. "תיקחו אותה."
החיילים אחזו בידיי וגררו אותי אל מחוץ לארמון. קסטור יצא אחרינו וטרק את הדלת.
"אני מקווה שתיהני מהנסיעה," הוא חייך אליי חיוך נבזי בעודו זורק אותי לתא עץ אשר היה קשור לארבעה סוסים שחורים.
"אני מקווה שתיחנק," חייכתי חיוך עוקצני ואז הדלת נטרקה, ואני נשארתי לבד בחושך.
מספר שניות חלפו והתא החל לזוז. הנחתי את ראשי על הקיר ונאנחתי, מודעת היטב לעובדה שהחיים הבטוחים בתור נסיכת קאריה נשארו מאחוריי, וחיי גיהינום בתור אסירה של הקסטורים עומדים להתחיל.
-
אני לא בטוחה כמה זמן נסענו, אבל כשהוציאו אותי מהתא שמתי לב שאנחנו בשטח שלא קשור לשום ממלכה.
"איפה אנחנו?" שאלתי את אחד הקסטורים.
"את בצד שלנו, נסיכה." הוא חייך בקור. בדרך כלל המילה "נסיכה" נאמרת בכבוד או חיבה, אבל מהפה שלו היא נשמעת כעלבון גדול.
"ברוכה הבאה לארמון שלי," קסטור אמר, מחווה בידיו על השטח הריק.
"אתה קורא לערמות של חול ארמון?" הרמתי גבה בלעג.
"את מאכזבת אותי, נסיכה," קסטור צקצק בלשונו. "קיוויתי שתהיי יותר חכמה."
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול, שוכחת לרגע עם מי אני מדברת.
"תחשבי בהיגיון," קסטור ביקש ממני. "חיילים עוברים פה, סורקים את השטח, אני לא יכול להסתכן ולהשאיר את הטירה שלי גלויה, נכון?"
"הסתרה." ההבנה חדרה למוחי.
קסטור חייך. "אברל."
"זה שם של חייל שלך שההורים שלו ממש שנאו אותו או משהו?" שאלתי בבלבול.
קסטור לא אמר מילה, וגם לא החיילים שלו. את התשובה גיליתי ברגע שטירה שחורה וגדולה פרצה מהקרקע והיתמרה לגובה של לפחות מאה מטרים מעלינו. "מסתבר שלא..." מלמלתי.
"יותר טוב מהצעצוע בו את גרה, נכון?" אחד מהחיילים שאחזו בי אמר בגיחוך.
"לא," עניתי בפשטות.
קסטור הזעיף פנים. "קחו אותה לצינוק," הוא הורה. "ותביאו לה משהו לאכול ולשתות. אנחנו לא רוצים שהיא תחשוב שאנחנו מארחים גרועים, נכון?"
"אני לא מתכוונת לאכול או לשתות שום דבר שתגיש לי." הנדתי בראשי.
"אז את בבעיה, כי את פה להרבה זמן." קסטור חייך בלעג.
"איך אני אדע שאתה לא מנסה להרעיל אותי?" שאלתי.
"נסיכה, תסתכלי סביב." הוא החווה בידו על השטח הריק שהקיף את הטירה. "את נמצאת פה, מוקפת בחיילים שלי ובלי אף אחד שיכול לעזור לך. אם הייתי רוצה שתמותי אז לא היית עומדת כאן עכשיו."
"אתה באמת רוצה להרוג אותי," גלגלתי את עיניי בבוז. "אותי ואת כל המשפחה שלי כדי שתוכל לתפוס את המקום שלנו במלוכה."
"המקום שלכם..." קסטור מלמל בזעם. "תזרקו אותה לצינוק בלי ארוחת ערב. בואו נראה כמה זמן היא תחזיק מעמד בלי להתחנן."
"שמעת את האדון, זוזי," אחד החיילים אמר ודחף אותי בגסות, דבר שגרם לי למעוד.
"אל תתנהג כמו בהמה," גערתי בו. "אף אישה לא תרצה אותך ככה."
החייל פרץ בצחוק והחל לדחוף אותי לעבר הטירה. עשרה חיילים באו איתנו וכל השאר נשארו עם קסטור, השד יודע למה.
"אני לא צריך שאישה תרצה אותי," החייל אמר. "אני יד ימינו של האדון. הוא הבטיח לי את ידה של ביתו."
"יש לו בת?" שאלתי, מופתעת. "מישהי הסכימה ממש להיות איתו?"
"האדון לא תמיד נראה ככה," הוא ענה לי ומשך אותי במדרגות. "הוא היה פעם גבר נאה."
"האם יד ימינו של קסטור הרגע הודה שהאדון שלו מכוער?" שאלתי בגיחוך.
"תשתקי," החייל נהם ודחף אותי מבד לדלתות עץ. "נראה כמה מצחיקה תהיי כשתתחנני שאביא לך אוכל ומים." הוא טרק את הדלתות ועלה עם שאר החיילים למעלה. משאיר אותי לבד להכיר את החדר החדש שלי.
-
לאחר סריקה מהירה של החדר, בה גיליתי מיטה, צרור בגדים מעופשים וחלון קטן ליד התקרה, החלטתי ללכת לישון. החלפתי את השמלה הלבנה והלא ממש נוחה, שכבר החלה לשנות את צבעה לאפור, בבגדים שהיו על המיטה, זרקתי אותה על הרצפה לידי ונשכבתי.
עשר שניות חלפו, ואז דקה, ואז עשר ואז שעה, ואני עדיין לא נרדמתי. אני יכולה לתלות את האשמה בבגדים המגרדים שניתנו לי או בעובדה ששמיכת הצמר הדקה שנתנו לי לא מצליחה להגן עליי מפני הקור, אבל הסיבה האמיתית הייתה הפחד. זו הייתה הפעם הראשונה היום שנתתי לעצמי להודות בפחד שלי.
פחדתי ללכת לישון במקום לא מוכר שמוצף בחיילים מאומנים ששונאים אותי, פחדתי להירדם ואז להתעורר ולגלות חרב על הצוואר שלי ויותר מכל פחדתי ללכת לישון ולא להתעורר.
תתעשתי, קסטור צריך אותך. נזפתי בעצמי ושלחתי את ידי אל השמלה שלי. העליתי אותה אל המיטה וכרכתי את ידיי סביבה.
הבד הנעים הצליח לספק לי מעט נחמה וכעבור מספר רגעים של שקט כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה.
-
"את נערה אמיצה מאוד, סלינה," שמעתי את הקול עוד לפני שראיתי את בעליו. זיהיתי אותו, או לפחות, חשבתי שזיהיתי אותו, אבל ניסיתי לא לפתח תקוות. "בואי."
לרגע לא ראיתי כלום, אבל אז המקום הואר וראיתי שאני שוב בארמון, בחדר שלי. הכל נראה כל כך מדויק, אמיתי... הכל חוץ מדבר אחד. "אמא?"
היא ישבה על המיטה שלי, לבושה בשמלה תכולה, וחייכה כאילו כלום לא קרה, כאילו היא לא מתה. "ילדה קטנה שלי." היא נעמדה ואספה אותי אליה. גופה היה חמים ועורה הדיף את אותו ניחוח קלוש ומוכר של וניל.
"אני לא ילדה קטנה," מלמלתי בטון חנוק ועצמתי את עיניי, נותנת לדמעות שלחצו עליהן לגלוש בחופשיות על פניי.
"לא," היא הנידה בראשה. "את הילדה הקטנה שלי, ואת תמשיכי להיות כזו עד שתגידי לגיל שמונה עשרה."
"את מדברת כאילו אני אגיע לגיל הזה," רטנתי ולקחתי צעד אחורה.
"אני לא רואה סיבה טובה שלא." היא אמרה בפשטות.
"רגע, אני לא מתה?" שאלתי בבלבול, דבר שגרם לאמא שלי לפרוץ בצחוק ולהניד בראשה.
"לא, קטנטונת, עוד לא." היא התיישבה על מיטתי וסימנה לי להתיישב לידה.
"אז למה אני כאן?" התיישבתי. "ואיפה אבא?"
"הוא כבר יגיע," היא ענתה על השאלה השנייה שלי קודם. "החלטנו שעדיף שאני אדבר איתך קצת לבד."
"על מה?"
אמא שלי נאנחה. "יש משהו... משהו גדול, שאני ואבא שלך לא סיפרנו לך כשהיית קטנה."
"עד כמה גדול?" צמצמתי את עיניי בחשד.
"דיי גדול, ואנחנו לא הולכים לספר לך עליו עכשיו." היא ענתה לי. "זה מאוחר מדי בשבילנו."
"מה שמחזיר אותנו לשאלה הראשונה שלי – מה אני עושה פה?"
"קסטור הולך לספר לך כמה דברים. הוא הולך להציג אותם בצורה הגרועה ביותר, ולמרות שמה שהוא יספר לך זה נכון, זה לא בדיוק נכון." היא דיברה בחידות.
"מה הוא הולך לספר לי?" שאלתי.
"משהו שאני ואבא שלך היינו צריכים לספר לך כשהיית קטנה ולא עשינו." היא הנידה בראשה. "זה לא משנה. הוא יספר לך את האמת אבל יגרום לך להסתכל עליה בצורה נוראית, אל תעשי את זה. תחכי שתחזרי, את תדעי כבר ממי לבקש את התשובות המתאימות."
"מי אמר שאני אחזור?"
"את." אבא שלי נכנס מהמרפסת לחדר, מחייך את אותו חיוך שתמיד חייך כשראה אותי.
"אבא." רצתי אליו וכרכתי את זרועותיי סביבו. הדמעות, שכבר הספיקו להתייבש, חזרו להציף את עיניי.
"הנסיכה הקטנה שלי," הוא נאנח וליטף את שיערי.
"חשבתי שאני הנסיכה הקטנה של אמא," גיחכתי בניגוד לרצוני והשענתי את ראשי על כתפו.
"את הנסיכה הקטנה של שנינו." הוא הידק את חיבוקו והניח את סנטרו על ראשי.
"הגיע הזמן," אמא שלי אמרה בטון נוזף וקמה מהמיטה.
"מצטער, אהובה, רציתי לתת לכן קצת זמן לבד," הוא התנצל והוריד ממני יד אחת, מושך את אמא שלי גם לחיבוק.
"לא דיברתי איתה על זה," היא אמרה. "דיברתי איתה על קסטור ועל מה שהיא הולכת לגלות, אבל לא על... אתה יודע."
"למה לא?" הוא הרחיק את שתינו מגופו.
"כי אתה אבא שלה ואתה תעזור לי עם זה," היא אמרה בטון נוזף.
"אבל אני גבר," הוא מחה. "אני לא בנוי לשיחות כאלו."
"אכפת לכם להסביר?" הסתכלתי על שניהם בחשד.
הם החליפו מבטים וסימנו לי להתיישב על המיטה. עשיתי כבקשתם וקיפלתי את רגליי לגופי. אמא שלי ישבה לידי בעוד אבא שלי כרע ברך מולי.
"סלינה, יקרה, יש משהו שאני ואמא שלך רצינו לדבר איתך עליו," הוא פתח ושלח לאמא שלי מבט שסימן בקשת עזרה.
"אני ואבא שלך שמנו לב שבזמן האחרון את מסתובבת הרבה עם נער בשם אדוארד," אמא שלי אמרה והרימה גבות לעברו של אבא שלי, כאילו אומרת לו 'תורך'.
"כן, אז?" שאלתי באי הבנה.
"רצינו לבקש ממך," אבא שלי נאנח ואחז בידי. "רצינו לבקש שתשמרי על עצמך." הוא השתתק לרגע, כאילו לא ידע איך להמשיך את המשפט.
"אתם ברצינות – " התחלתי להגיד.
"מה שאבא שלך מנסה להגיד," אמא שלי קטעה אותי. "הוא שאנחנו רואים הכל, ולא היינו רוצים שתעשי משהו שתתחרטי עליו. אנחנו רק רצינו להזכיר לך שאת תמיד יכולה להגיד לא, וש – "
"אוי, אלוהים אדירים," כבשתי את פניי בידיי. "אתם באמת עושים לי עכשיו את השיחה?"
"אחיך קיבל אותה בגיל הזה," אבא שלי אמר. "רק ממני. לא הכרחתי את אמא שלך לשבת ולנסות לדבר איתו או משהו כזה."
"אל תתבכיין," אמא שלי גערה בו. "סלינה, אנחנו יודעים שבגיל הזה ההורמונים בגוף משתוללים ו – "
"אמא, בבקשה דיי," ביקשתי. "אני כלואה עכשיו במבצר של קסטור, למרות כל מה שאמרתי לניקו ולכולם סביר להניח שאני לא אצא מפה בחיים, זה הזמן הכי טוב שמצאתם לעשות לי את השיחה?"
"את תצאי מפה, אל תדאגי בקשר לזה," אבא שלי אמר בביטול.
"איך אתה יודע? אתה רואה את העתיד?" שאלתי.
"לא, אבל אני מכיר אותך, יש בך קצת ממני וקצת מאמא שלך, את תצליחי לצאת," הוא ענה.
"איכשהו, בצורה ממש מוזרה, זה לא משפר את דעתי." נאנחתי.
"את תראי," הוא טפח על גב כף ידי ונעמד, שולח מבט לא ברור לאמא שלי.
"כבר?" היא שאלה בטון מאוכזב.
"את מכירה את החוקים," הוא חייך חצי חיוך והושיט לה את ידו. היא אחזה בה ונעמדה.
"אנחנו צריכים ללכת," היא אמרה בעצב.
"כבר?" נעמדתי גם אני, שמה לב בפעם הראשונה שהבגדים שאני לובשת הרבה יותר נוחים מהבגדים בהם נרדמתי.
"הזמן עובר בחלומות הרבה יותר מהר ממה שהוא עובר במציאות, את צריכה להתעורר," אבא שלי ענה לי.
"אני לא רוצה להתעורר עכשיו," רטנתי.
"אין לך ממש ברירה," הוא שחרר את אחיזתו בידה של אימי וכרך את ידיו סביבי. התעמקתי בתחושה הזו כי ידעתי שסביר להניח שזו הפעם האחרונה שארגיש אותה.
"אתם לא תחזרו יותר, נכון?" שאלתי במלמול, מקווה לתשובה שלילית.
"אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה בעתיד, מתוקה," אמא שלי הצטרפה לחיבוק וליטפה את שיערי.
"אבל את זה אתם יודעים," ניחשתי.
"לא במאה אחוז," אבא שלי ניסה לעודד אותי.
"מה שאבא שלך מנסה להגיד הוא שהעתיד מעורפל גם למתים," אמא שלי אמרה. "אי אפשר לדעת מה יקרה."
"אני יודעת," נאנחתי. "אני אתגעגע אליכם."
"אנחנו פה, אל תדאגי," אמא שלי נשקה לראשי ולקחה צעד אחורה.
אבא שלי אחז בפניי בידיו. "אנחנו תמיד פה. תמסרי את זה לאדוארד. אנחנו רואים מה קורה ומה אתם עושים, אז ש – "
"אבא!" לא ידעתי אם זה אפשרי להסמיק בחלום, אבל הייתי דיי בטוחה שאם כן אז הפנים שלי אדומות לגמרי עכשיו.
אמא שלי צחקה. "תפסיק להציק לילדה, אנדרס."
"אני רק דואג לה," הוא מחה ונישק את מצחי. "תתנהגי יפה."
"תמיד." הבטחתי לו.
"התמיד שלך הוא אף פעם." הוא נאנח.
חייכתי חיוך קטן. "אתה מכיר אותי כל כך טוב."
"אני מכיר את עצמי כל כך טוב, ואת דומה לי בצורה מפחידה." הוא מלמל.
"אני מקווה שלא במראה," גיחכתי ומחיתי את הדמעות שהחלו לזלוג מעיניי. כשהייתי קטנה תמיד חיכיתי לגיל הזה שאני אתחיל להציק לאבא שלי, אבל הגיל הזה אף פעם לא הגיע. עכשיו, כשזה קורה, קצת קשה לי לחשוב שזו הפעם הראשונה והאחרונה.
"לא, את לא מכוערת כמו האבא הזקן שלך." הוא הניד בראשו.
"את מכוערת כמו האמא הקשישה שלך." אמא שלי חייכה.
"מה שאומר שאת נערה יפהפייה," אבא שלי המשיך אותה.
התכוונתי לענות תשובה עוקצנית מעט, אך שמתי לב שהחדר מתחיל להחשיך וההורים שלי מתחילים להעלם. "מה קורה?"
"הגיע הזמן להתעורר, נסיכה," אבא שלי ענה לי.
אמא שלי טמנה את פניה בכתפו והוא הניח את סנטרו על ראשה.
"בהצלחה, קטנטונת." הוא אמר לי, ואלו המילים האחרונות ששמעתי ממנו.
-
"קומי!" שמעתי את קולו של החייל שזרק אותי לפה והרגשתי את ידיו מטלטלות אותי בגסות.
"אני ערה," נאנקתי ופקחתי את עיניי. למזלי, החדר היה מספיק חשוך כדי שלא אסתנוור אך מספיק מואר כדי שאדע שכבר בוקר.
"ישנת טוב?" הוא חייך חיוך מרושע.
"כן, באופן מפתיע," עניתי לו, מושכת את הבגדים המציקים. "אבל אני אשמח לקבל בגדים חדשים."
"באמת?" החייל הרים גבה. "כי לי זה נראה שבכית כל הלילה."
"תמשיך לדבר אליי ככה ואני אגרום לך לבכות כל היום," איימתי עליו, דבר שגרם לו לפרוץ בצחוק.
"לא ידעתי שלנסיכות יש חוש הומור," הוא אמר בטון עוקצני. "כל עוד את כלואה פה את לא יכולה לעשות כלום."
"יפה אמרת, כל עוד אני כלואה פה," קמתי מהמיטה. "אבל מתישהו אני אשתחרר מפה."
"כשתמותי." הוא משך בכתפיו.
"במקרה הזה אני אדאג לקחת אתכם איתי," חייכתי בלעג. "איפה אני אמורה לשטוף פנים?"
"תתחנני ותדעי," הוא אמר ושילב את ידיו.
"מעדיפה למות," התיישבתי חזרה על המיטה. היובש בפה שלי היה נוראי, והטעם המוזר שהיה בו לא בדיוק עזר לי להרגיש בנוח, אבל ידעתי שבקרוב החייל ייכנע.
"זה יקרה בקרוב," הוא כיווץ את עיניו, דבר שגרם לו להיראות יותר ציני מהרגיל.
"לפי מה ששמעתי, האדון שלך לא כל כך ממהר להרוג אותי." משכתי בכתפיי.
חיוכו של החייל ירד מפניו. הוא הצביע על פינת החדר, בה עמד דלי ולידו מברשת שיער מוזרה, אמר, "חמש דקות." ויצא מהצינוק.
"מה לגבי בגדים חדשים?" קראתי אחריו.
צחוקו של החייל מילא את החלל. "את אסירה, נסיכה, תתרגלי אליהם."
-
כשהובילו אותי אל האולם הגדול לאחר חמש דקות נראיתי קצת יותר כמו בת אדם וקצת פחות כמו חיה. שיערי אומנם לא היה רך, אך לפחות לא היו בו קשרים, ופניי אומנם לא היו ממש נקיות, אבל רוב הכתמים האפורים שהמיטה השאירה עליהם ירדו במים.
"הו, נסיכה, אני שמח שהצטרפת אלינו," קסטור אמר, מדבר על עצמו ברבים. הוא ישב בראש שולחן ארוך ואכל דבר שנראה כמו בשר חיה טבול בדם. עצמתי את עיניי בניסיון לשכך את הבחילה שגאתה בי ברגע שראיתי אותו.
"חשבת להפוך לצמחוני?" שאלתי בטון חנוק.
"חשבתי להפוך לאוכל אדם," הוא ענה בטון משועשע. "שבי."
"אני לא עובדת אצלך," פקחתי את עיניי והסטתי את מבטי לכיוון השני.
"אבל את אסירה שלי, ככה שזה בערך אותו הדבר." הוא נקש באצבעותיו ושני חיילים אחזו בזרועותיי והובילו אותי אל הכיסא שלידו. יופי, להריח דם מקרוב על הבוקר. איזה כיף לי.
"תביאו לה משהו לאכול," הוא ציווה אך אף אחד מהחיילים לא זז.
"אני מעדיפה שלא." ניסיתי לנשום רק דרך הפה אך צחנת הדם הייתה חזקה מכדי להתעלם ממנה.
"איך שתרצי," הוא משך בכתפיו והמשיך לאכול.
"במחשבה שנייה, אני אשמח לכוס מים," אמרתי.
"מים," קסטור אמר בלי להפסיק לאכול.
נערה כחושה בעלת שיער חום פרוע כשלה לחדר כשבידיה הרועדות קנקן וכוס. היא הניחה את הכוס על השולחן, לא מביטה בי, והרימה את הקנקן כדי למזוג את המים.
"את מרטיבה את הכל, חסרת תועלת!" קסטור צעק עליה, דבר שגרם לרעידות בידיה לגבור.
"תני לי," לקחתי את הקנקן מידיה וחייכתי אליה חיוך מעודד. היא לא חייכה חזרה.
עיניה החומות היו רדופות רוחות, והיא נראתה כאילו בכל רגע היא עלולה להתעלף. היא קדה והלכה אחורה עד שיצאה מהחדר.
"שמישהו יקרא לכמה מהשרתות שיתחילו את הפינוי, כל השאר שיבואו איתי," קסטור נעמד. סוף סוף הוא סיים לאכול. "ותביאו את הנסיכה."
הספקתי ללגום לגימה אחרונה מהמים לפני ששני חיילים שריריים אחזו בזרועותיי ויצאו אחרי קסטור מהאולם.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו, אך באותה מידה יכולתי לשאול את הדלת מה שלומה. הוא לא אמר מילה.
הוא הוביל אותנו במעלה הארמון, לאורך מסדרון ולבסוף לתוך חדר קטן ואז ציווה לסגור את הדלת.
"למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי.
"לדבר," הוא ענה.
"יכולנו לדבר גם בלי ללכת כל כך הרבה." גלגלתי את עיניי.
"לא בפני כולם." הוא משך בכתפיי. "פה נמצאים שני החיילים שאני בוטח בהם יותר מכל."
"ומה לגבי החייל השלישי?" שאלתי.
"החייל השלישי?" הוא נשמע מבולבל.
"החייל שלו אתה אמור לתת את הבת שלך," הזכרתי לו.
"אה, הוא," קסטור אמר בביטול. "יש לו דברים אחרים לעשות."
"בסדר," שילבתי את ידיי. "מה אתה רוצה ממני?"
"נסיכה יקרה," הוא התחיל להתהלך. "ספרי לי מה את יודעת על טבעת הנצח."
"שאיזה אוליבר אחד גנב אותה מדרקון," כיווצתי את עיניי בניסיון להיזכר בעוד פרטים. "ושזה לא היה טוב."
"אוליבר אחד," קסטור גיחך לעצמו. "זה כל מה שאת יודעת?"
"אני לא יודעת מהי טבעת הנצח, אם לזה אתה מתכוון," משכתי בכתפיי. "אני לא יודעת איך היא נראית."
קסטור נראה משועשע. "באמת?"
"כן, ואם הבאת אותי לכאן רק בשביל לתחקר אותי על טבעת הנצח אז יש לך בעיה אחת גדולה כי אני לא יודעת כלום," אמרתי בהתרסה.
"סלינה, יקירה, את לא פה כי אני חושב שאת יודעת משהו על טבעת הנצח." קסטור הניד בראשו. "לא. את פה כי אני יודע שטבעת הנצח היא לא 'מה' אלא היא 'מי'," הוא הישיר אליי מבט. "וליתר דיוק, טבעת הנצח היא לא סתם מי, אלא את."

---
כבר נגמר החופש, אה? וואו, הוא היה קצר. לא שמתי לב בכלל, וכבר מחר שירות חדש. ואתן שנה חדשה. 
המון בהצלחה, ואני יודעת שזה קשה, אבל תשתדלו לנסות להיות עם ראש פתוח מחר. אני יודעת מה זה בית ספר, ואני יודעת לאיזה דיכאון המקום הזה מסוגל להכניס אנשים, אבל... תנסו עד סוף השבוע להאמין שהשנה תהיה שונה ושהכל יהיה בסדר. כל עוד אתן מאמינות בזה, יש יותר סיכוי שזה יקרה.
נתראה מחר, כנראה אחרי ארבע, ותספרו לי איך עבר עליכן היום. בהצלחה ^^