חיים כפולים

שמונה בחדר אחד

הייייי, מה קורה?
עבר נצח וקצת מאז שעדכנתי כאן בפעם האחרונה וחשבתי לעצמי שעכשיו, שכולנו (או רובנו, לפחות) מושבתות בבית, זה אחלה זמן בשבילי לקפוץ ולתת לכן משהו קטנטן לקרוא.לפני שתתחילו לקרוא את הקטע הזה, הנה כמה הבהרות:
ליאם ודניאל - מהסיפור חיה את החיים שלה, בוואטפד
סאמי ואשטון - מאחורי הוילון, גם כאן בוואטפד (הקטע נכתב כשרק התחלתי לכתוב את הסיפור הזה)
ראיין וקייטלין - מהספר שלי, בורחת מעצמי, שנכון להיום בחינם באתר של גטבוקס. אם אתן רוצות להוריד אותו, כנסו לקישור הזה ותוכלו לקרוא אותו דרך האפליקציה של גטבוקס: https://www.getbooks.co.il/%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99/
ו... זהו זה, אני חושבת. מקווה שאתן מנצלות את החופש הכפוי הזה בשביל לנוח קצת. שמרו על עצמכן, אל תצאו להסתובב סתם, ומתישהו נוכל לחזור לצאת החוצה בלי לפחד שקורונה תקפוץ עלינו מאיזה שיח או משהו כזה.

תיהנו :)

-----------

מי חשב שלהכניס שמונה אנשים לחדר סגור בלי כלום זה רעיון טוב? לא השמונה, זה ברור. אני חשבתי, ובגלל שאני האלוהים שלהם, אני זו שקובעת. זימנתי את קייטלין וראיין מניו יורק, את סלינה ואדוארד מקאריה, את דניאל וליאם מישראל ואת סמנת'ה ואש מהחור בו הם גרים, הובלתי אותם לחדר הלבן והעלמתי את הדלת, רק כדי לראות מי ישים לב קודם.
סלינה, אדוארד, דניאל וליאם ניגשו ישירות לספה הסגולה שהצבתי בפינת החדר והתיישבו עליה. קייטלין וראיין החלו לחטט בארונות הריקים בחיפוש אחר רמז, וסמנת'ה נשענה על הקיר ובהתה באוויר במבט מזוגג. מסכנה, היא רחוקה עדיין מהסוף. כמעט התאכזבתי מהחבורה שלי, כשאש - המושיע של כולם - הרים גבה לעבר הקיר ממנו העלמתי את הדלת ואמר, "אני לא רוצה להלחיץ אתכם או משהו כזה, אבל אני די בטוח שהייתה פה דלת מתישהו."
קולו נשמע בבירור בחדר הכמעט שקט, ומבטי כולם נמשכו אליו בתהייה. במקום להמשיך לדבר, אש הצביע על הקירות החלקים.
"פאק, הוא צודק," ראיין מלמל, וקייטלין הכתה את זרועו.
"אל תקלל!" 
"אני חושב שמותר לו," ליאם אמר, משועשע קלות. "במיוחד בהתחשב בנסיבות."
"ו... מי אתה?" קייטלין הרימה את גבתה בחשד.
"ליאם," דניאל ענתה במקומו, קרירות מסוימת בקולה. לדעתי, היא לא אהבה את זה שהבריטית מנסה להתנשא מעל חבר שלה.
"אתה חבר של ראיין?" קייטלין המשיכה לחקור.
"אני לא גיי!" ראיין מחה לידה.
"לא אמרתי עלייך שום דבר," קייטלין גלגלה את עיניה לעברו והחזירה את מבטה לליאם. "נו?"
"אין לי מושג מי הוא," ליאם אמר.
"יש למישהו מושג איפה אנחנו?" סלינה שאלה, קולה רווי דאגה. האחרים לא יודעים, אבל עצם היותה נעולה בחדר הזה עם אדוארד אומר שהתאומים שלה ללא השגחה. לוסיה ולוקאס עדיין קטנים, הם יצטרכו את ההורים שלהם בקרוב.
"חדר," ראיין אמר.
"תודה, איינשטיין," סלינה אמרה בכעס, ואדוארד הניח יד על כתפה."אל תדאגי, הם יהיו בסדר," הוא מלמל לאוזנה, והיא נשענה עליו.
"מי יהיו בסדר?" קייטלין שאלה.
אדוארד וסלינה החליפו ביניהם מבטים, ודניאל אמרה, "הילדים שלהם."
"איך את יודעת שיש לנו ילדים?" סלינה שאלה בחשד. איך באמת דניאל יודעת שיש להם ילדים?"רואים," דניאל משכה בכתפיה. "לא היית דואגת ככה אם לא היו לך."
"ילדים?" אשטון שאל, מופתע. "אתם לא צעירים מדי מכדי שיהיו לכם ילדים?"
"אנחנו בני עשרים," אדוארד השיב בהתרסה מסוימת.
"ו...?" אשטון גיחך. "אני בן עשרים ושתיים, אין לי חברה."
"אז מי היא?" דניאל הצביעה על סמנת'ה, שעדיין לא אמרה מילה.
"סאמי?" אש נראה מופתע, כאילו שכח שהיא שם בכלל. לא שזה אפשרי. "אחותו של החבר הכי טוב שלי."
"וזהו?" דניאל חקרה, וליאם לחש לאוזנה שהיא נדבקה מג'יני בחטטנות יתר.
"צריך להיות עוד משהו?" אש שאל, מגרד את עורפו במבוכה. ממזר קטן, אתה יודע בדיוק לאן היא חותרת, למה אתה מתחמק?
"כולנו כאן בזוגות," קייטלין, שהבינה לאן דניאל חותרת, אמרה. "ראיין ואני, הוא והיא - " היא הצביעה על אדוארד וסלינה. " - והיא וליאם."
"לא סאמי ואני," אש אמר, וסמנת'ה עדיין לא הגיבה.
"זה מוזר," ליאם, האידיוט המקסים שלי, העיר.
"רגע," אש, גאון שלי, העיר לפתע בחשד. "למה אני היחיד שחושב שזה מוזר שנעלמה דלת?"
"אתה לא," קייטלין הרגיעה אותו. "אבל... עברנו הרבה דברים בחיים, דלת נעלמת לא בדיוק נמצאת בראש הדאגות שלנו."
"בדיוק," סלינה הסכימה איתה.
"מה כבר יכול להיות יותר מדאיג מדלת נעלמת?" אש תהה, ועיניהם של סלינה, אדוארד, דניאל, ליאם, קייטלין וראיין פנו באחת למקומות אחרים. אף אחד מהם לא הביט באחרים, כי אף אחד לא רצה לספר את סיפור החיים שלו. לאף אחד מהם לא היו חיים קלים, כנראה באשמתי, ו... טוב, אני מבינה למה הם לא רוצים לדבר על זה.
"אתם מסודרים בזוגות, סאמי ואני לא," אש התחיל למלמל. "כולכם חוויתם דברים שאתם לא מוכנים לדבר עליהם, סאמי ואני לא," הוא המשיך. "ביניכם יש נקודות דמיון, אז למה סאמי ואני כאן?"
"כולכם סיפורים גמורים," סמנת'ה מלמלה, בדיוק ברגע הנכון. מסכנה שלי, עשיתי לה את אחד הדברים הכי נוראיים שאפשר לעשות לאדם... אם היא הייתה יודעת עליי, היא הייתה שונאת אותי. אפשר להגיד שגם אני קצת שונאת את עצמי על זה. "הגעתם לאושר ועושר שלכם." הוסיפה, מבטה המזוגג מתמקד מעט. "אש ואני לא הגענו לזה." בלחישה לעצמה, שרק אני שמעתי, אמרה, "אני לעולם לא אגיע לזה."