חיים כפולים

פרק 14

"הנוגדן היה אמור להציל אותו." אמרתי בטון חלול.
"מה?" צ'ארלי הסתכל עליי במבט מבולבל שמיד לאחר כמה שניות הפך למבט מבין. "אה, לא! אתן חושבות ש- לא, הכל בסדר." הוא אמר.
"מה זאת אומרת 'הכל בסדר'?" שיילין שאלה ונגבה את דמעותיה.
"כשאמרתי 'אני מצטער' לא התכוונתי שהמלך הלך, התכוונתי שהמלך התעורר והכריח אותי לספר לו מאיפה הנוגדן. אתן בצרות, בנות." הוא הניד בראשו.
"צ'ארלי!" מרילין צעקה. כמעט שכחתי שהיא שם מפני שעד לאותו רגע היא הייתה שקטה, נתנה לדמעות לזרום. "היית צריך להתחיל מזה שהוא בסדר. אני רוצה לראות אותו!"
"מצטער, הוד מעלתך, אבל הוא זקוק למנוחה." צ'ארלי אמר.
"ואנחנו צריכות לראות אותו." אמרתי.
"הו, לא, אתן לא!" צ'ארלי הניד בראשו במהירות. "המלכה אולי יכולה להיכנס לכמה דקות, אבל אם הוא יראה אתכן הוא יכעס, ואסור לו להתרגש יותר מדי."
"אבל-" שיילין החלה לדבר אך נקטעה בידי מרילין.
"אני אכנס לראות אותו, ואם הוא ירגיש מספיק טוב אז אני אקרא לכן פנימה." היא אמרה ובלי לחכות להסכמה, היא נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת.
התיישבתי על הכיסא שליד שיילין וטמנתי את פניי בידי. הקלה עצומה שטפה את גופי, הצלחנו, הכל בסדר. לא משנה כמה פעמים חזרתי על זה, עדיין לא הצלחתי להאמין.
לאחר מספר דקות, דלת חדרו של ניקו נפתחה, ומרילין סימנה לי ולשיילין להיכנס.
"להתראות, עולם, היה טוב לחיות בך." שיילין מלמלה והחלה ללכת.
"היית נחמד אלינו." מלמלתי גם אני והלכתי אחריה.
נכנסנו לחדר הלבן והדלת נסגרה מאחורינו.
"ניקו." חייכתי אליו חיוך מלא הקלה.
"אני לא יודע אם אני יותר כועס או יותר גאה." הוא אמר.
"אפשר חיבוק לפני שתתחיל לצעוק עלינו?" שאלתי בהיסוס.
"בואו." הוא נאנח ופרש את ידיו לצדדים. אני ושיילין רצנו אליו בעוד מרילין צחקקה מהצד.
"למה את צוחקת?" ניקו שאל אותה ומעך אותי ואת שיילין.
"סתם." היא הנידה בראשה ונענעה את מיה.
ניקו עזב את הנושא וחזר להתמקד בי ובשיילין. "אחורה." הוא פקד עלינו. אני ושיילין זזנו צעד אחורה והחלפנו מבטים חוששים. "הצלתן אותי, תוך כדי זה שסיכנתן את החיים שלכן, ולמרות שאני רוצה להרוג אתכן על זה-" טון קולו התרכך. "אני צריך להגיד לכן תודה."
"אז אין צעקות ורצח?" שאלתי בהיסוס.
ניקו צחק. "לא היום." הוא הבטיח.
"טוב, כולכן, החוצה." צ'ארלי נכנס לחדר.
"לא." הנדתי בראשי במעט ילדותיות.
"אולי באמת עדיף שתצאו," ניקו אמר. "לא היה לי נעים להגיד, אבל אתן מסריחות. כמה זמן הייתן ביער?"
"יש לך מזל שאתה פצוע." שיילין רטנה.
"קדימה, בנות. ניתן לו לנוח." מרילין דחפה אותנו לעבר היציאה.
"הן יתנו לי לנוח, את תישארי פה." הוא אמר.
"הו לא, הוד מעלתך." צ'ארלי אמר. "אתה זקוק למנוחה מוחלטת, וחוששני שאם הוד מעלתה תישאר זה לא יקרה."
"אתה רומז שהיא מפריעה?" ניקו שאל והרים גבה.
"אני אומר שהיא הסחת דעת שאתה לא זקוק לה כרגע," צ'ארלי ענה בלי להתבלבל. "החוצה." הוא דחף אותנו אל מחוץ לדלת ויצא בעצמו, דואג לנעול אחריו.
"למה?" הרמתי גבה.
"הוד מעלתו הוא אדם נחוש מאוד, ואני לא מוכן שהוא יצא מהמרפאה לפני שהוא יחלים לגמרי." הוא הסביר.
"וזאת סיבה לנעול אותו?" שיילין שאלה.
"כן." צ'ארלי ענה ומשך בכתפיו. "עכשיו ברשותכן, בנות, ואני מקווה שלא תחשבו שאני חצוף- לכו להתקלח."
אני ושיילין הסתכלנו עליו לרגע, המומות, ואז, כאילו תיאמנו זאת, יצאנו מהמרפאה.
"לאנשים יש חוצפה היום." שיילין מלמלה לכיווני בעודנו מתקדמות לעבר הטרקלין הגדול.
"יותר מדי חוצפה." הסכמתי איתה. שתיקה השתררה למשך מספר שניות.
"אבל אנחנו באמת מסריחות." היא הוסיפה.
הנהנתי כמסכימה. "כמו ביוב."
"מקלחת?" היא הציעה.
"נתראה מחר." צעקתי ורצתי במעלה המדרגות לעבר חדרי.
כן, יכולתי לפתוח שער, אבל רציתי להרגיש את השרפה ברגליים. היא נתנה לי הרגשה טובה, הרגשה שאני חיה.
-
לאחר המקלחת קרסתי על מיטתי ונפלתי לשינה ארוכה. למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, לרגע חיפשתי את אורן הקלוש של העששיות שפוזרו בכל ביתו של טאק, אבל אז נזכרתי איפה אני, ומה קרה, וחיוך נפרש על פניי. קפצתי ממיטתי ופתחתי שער לביתה של קסנדרה, שם התארגנתי בזריזות לבית הספר, וחזרתי חזרה לקאריה.
כשירדתי לארוחת הבוקר מצאתי את שיילין זוללת לה צנימים מרוחים בשוקולד.
"נהנית?" אמרתי בגיחוך והתיישבתי לידה.
"כן," היא אמרה וחייכה בעונג. "זה אוכל אמיתי!"
"גם אצל טאק אכלנו אוכל אמיתי." הזכרתי לה וחייכתי בתודה למרתה, אחת המשרתות, שהניחה על צלחתי צנימים מרוחים בשוקולד.
"אצל טאק אכלנו פירות יער." היא תיקנה אותי. "זה היה טעים, אבל טוב לחזור ללחם."
גלגלתי את עיניי אך לא עניתי לה. במקום זאת, ריכזתי את תשומת ליבי באוכל שהיה לפני.
למרות ששנאתי לחשוב ככה, הייתי צריכה להודות ששיילין צודקת. פירות יער הן אולי מאכל מצוין לשדונים, אבל לא לבנות אדם.
אני ושיילין זללנו במהירות, וכשסיימנו הודינו למשרתים ופתחנו שער לפארק שליד בית הספר.
"את לחוצה?" היא שאלה אותי.
"לא." הנדתי בראשי. "ואת?"
"לא." היא אמרה.
"אז קדימה." החוויתי בידי.
"איך אני נראית?" היא שאלה לפתע והשפילה את מבטה על בגדיה. היא לבשה חולצה סגולה צמודה, מכנס ג'ינס כהה, נעלי ספורט שחורות, וקלעה את שיערה לצמה.
"תפזרי את השיער." הוריתי לה. היא עשתה זאת ונתנה לשיערה ליפול בגלים בהירים על גבה. "ממתי כל כך אכפת לך מאיך שאת נראית?"
"אני נסיכה, תמיד אכפת לי מהמראה שלי." היא אמרה והישירה את מבטה אל בית הספר.
"גם אני נסיכה, את חושבת שאכפת לי?" הרמתי את ידיי לצדדים ונתתי לה לבחון את מכנסיי השחורות וחולצתי התכולה.
"לא," היא הודתה. "אבל זה אמור להיות חשוב."
"בממלכה, אולי." אמרתי. "אבל מה הסיבה שזה כל כך חשוב לך פה?" נעצתי בה מבט חושד.
"אין סיבה." היא הנידה בראשה ובכך גרמה לשיערה ליפול על פניה, אך הבלונד הכהה לא הצליח להסתיר את הסומק שפשט בלחייה.
החלטתי להניח לעניין כרגע, יש לי דברים חשובים יותר לדאוג לגביהם. איזה תירוץ להמציא למורות על זה שאני ושיילין נעדרנו במשך שלושה ימים היא דוגמה מצוינת לאחד מהדברים האלו.
"צריך לתאם גרסאות." אמרתי לשיילין, בזמן שנכנסו לבניין הכיתות.
"ניקו לא הרגיש טוב, את אחותו, אני בת דודה שלו, נשארו איתו עד שחל שיפור במצבו." היא אמרה. הופתעתי לשמוע איך היא שילבה את האמת בשקר בכזו קלילות.
"קל ופשוט, את חושבת שיאמינו לנו?" שאלתי.
"זה כבר בעיה שלהם." היא צחקקה ופתחה את דלת הכיתה.
בדרך כלל, בשעות האלו של הבוקר, התלמידים עדיין בחוץ. מפטפטים, מצחקקים, או סתם נשענים על איזו גדר, אבל היום, רובם היו בכיתה. אדוארד, וויליאם, בריאנה, שרלין, ויותר מחצי מהחבורה שלהם.
להפתעתי, הבנים ישבו בצד אחד של הכיתה, והבנות בצד אחר. זה לא נראה הגיוני. הם תמיד ביחד, אין שום סיבה שתהיה כזו הפרדת כוחות אלא אם... הו. הבנה חדרה למוחי וגרמה לחיוך קטן לעלות על שפתיי. אז בריאנה קיבלה את מה שמגיע לה.
"אדוארד נועץ מבטים." שיילין לחשה לי ודחפה אותי מעט במרפקה.
הסתכלתי לכיוונם של הבנים וראיתי שהיא צודקת. אדוארד, וויליאם, ורוב הבנים שהיו בכיתה, נעצו בנו מבטים.
לפתע, אדוארד נעמד והלך לעברי בצעדים מהירים. ידיו עטפו את גופי ופניו נטמנו בשיערי.
"את בסדר." הוא מלמל.
"ברור שאני בסדר," התרחקתי ממנו מעט, המומה. "למה שאני לא אהיה?"
"נעלמת לשלושה ימים," הוא המשיך למלמל והצמיד אותי לעוד חיבוק.
"הו," העליתי הבעה מתגרה על פניי וליטפתי את לחיו, שהייתה מעט מחוספסת מזיפים בני יומיים. "דאגת לי?"
"אל תעשי את זה שוב." הוא ביקש, מתעלם מההתגרות שלי.
"אני בהחלט מקווה שלא." עכשיו היה תורי למלמל. בריאנה, שישבה בצד השמאלי של הכיתה, תפסה את מבטי. היא נראתה זועמת, דבר שגרם לי לשעשוע רב. היא בגדה אך בכל זאת כועסת שהוא מחבק בחורות אחרות. הילדה הזאת היסטרית. נעמדתי על קצות אצבעותיי והצמדתי את שפתיי לאוזנו של אדוארד. "מה קרה לוויליאם?" לחשתי לו.
הוא הסתכל לרגע אחורה ומשך בכתפיו. "לא משהו שאני יודע עליו," לחש לי בתשובה. "למה?"
לכסנתי את מבטי לשיילין, שעמדה, מעט נבוכה, לידינו, והחזרתי אותו לאדוארד. הוא הבין. "שני ילדים בעלי אגו, נראה מי יוותר קודם."
"אל תשכח שגם אתה ילד בעל אגו גדול." אמרתי בטון שובב.
"כן, אבל אני כבר וויתרתי עליו. אני בטוח שוויליאם גם יעשה את זה בקרוב." הוא חייך אליי וחזר למקומו ליד הבנים.
"מה זה היה?" שיילין לחשה לי וזרקה את תיקה על השולחן האחרון שבכיתה.
"מה היה מה?" היתממתי.
"סלינה..." היא התיישבה על הכיסא שליד החלון ואמרה.
"זה היה כלום, רק שלום רגיל." משכתי בכתפיי והתיישבתי לידה.
"את באמת חושבת שאני מאמינה לך?" היא שאלה בגיחוך.
"את מאמינה לי בדיוק כמו שאני מאמינה לך לגבי זה שהיחס שלך למראה שלך לא קשור לאף אחד." אמרתי בטון עוקצני.
שיילין הסמיקה אך לא הוסיפה דבר. היא הבינה שאם היא תסתום אני אסתום.
"זה בדיוק מה שחשבתי." חייכתי חיוך מרוצה ונשענתי על הקיר.
"כבר אמרתי לך שלחשוב לא עושה לך טוב." היא רטנה.
"שקט, כמה את מדברת?" בעטתי בה והנחתי עליה את רגליי.
"נהנית?" היא שאלה בטון עוקצני.
"אלו לא הקאריביים, אבל זה גם משהו." משכתי בכתפיי.
"הקארי- מה?" היא שאלה.
"קאריביים, אלו איים ש-" התחלתי להסביר אך השתתקתי כשראיתי שאדוארד וויליאם עמדו לידינו.
"מישהו אמר קאריביים?" אדוארד שאל והתיישב על השולחן.
"תרד מהשולחן." התעלמתי מהשאלה שלו.
"למה?" הוא רטן.
"בבית שלך אתה יושב על השולחן?" שאלתי.
"משפטי מורות." הוא סינן. "דיברתן על הקאריביים?"
"לא, דיברנו על-" הסתכלתי על שיילין במבט שמתחנן להצלה. למזלי, היא הבינה.
"דברים של בנות." היא אמרה.
"מותר לנו לדעת מה הם הדברים האלה?" וויליאם שאל.
"לא." היא ענתה קצרות.
"ובכל זאת." הוא רכן אליה מעט מעבר לשולחן וקימט מעט את מצחו.
"על שרלין זה עובד, עליי לא." היא חייכה חיוך ציני.
אני ואדוארד הסתכלנו אחד על השנייה והסתרנו חיוך. 'את רוצה להתערב?' הוא אמר ללא קול והזיז מעט את ראשו לכיוונם של שיילין וויליאם.
הסתכלתי עליו במבט מעט מזועזע. אני לא הולכת להתערב על חיי האהבה של בת דודה שלי... מול הפרצוף שלה. סימנתי בשפתיי את המילים 'אחר כך' וחזרתי להקשיב לשיחה של שיילין וויליאם, שהתדרדרה מרגע לרגע.
"נו, על מה דיברתן?" הוא דחף אותה מעט בידו.
"על זה שאני רוצה למצוא מישהו לקבור בחצר האחורית שאין לי." היא ענתה בטון ציני. "אתה מתנדב?"
"אני רציני." הוא רטן.
"טוב, בסדר." היא הרימה ידיים כנכנעת. על וויליאם זה עבד, אבל בהתחשב בכך שאני בת דודה שלה, ואני מכירה אותה יותר מכמעט כל אדם חי, ידעתי שמשהו משעשע הולך לצאת מהפה שלה.
"דיברנו על זה שגברים מסתירים את המחזור שלהם יותר טוב מנשים." היא אמרה בטון אדיש. "זהו, מרוצה?"
"אבל לבנים אין מחזור." הוא אמר בטון מבולבל.
"מסתבר שגם אין להם שכל." היא מלמלה.
"לגברים אין שכל ולנשים אין שמיעה טובה," המורה לביולוגיה עמד לידינו. מסתבר שהיה צלצול. "ברוך שובכן, אפשר לדעת איפה הייתן בשלושת הימים האלה?"
"פה ושם." אמרתי בנימה סתמית.
"אני אצטרך אישור." הוא אמר.
"אני מאשרת לך שהיינו פה ושם." שיילין אמרה וגרמה לוויליאם ואדוארד לגחך.
המורה התקרב לשולחן שלנו בצעדים מאיימים ורכן לעברנו. "אני לא מציע לך להתחכם." הוא סינן לחישה.
"היינו בבית כי אחי הגדול נפצע והיה זקוק לטיפול, אם אתה כל כך רוצה אישור אני אגיד לו שיבוא לכאן, ובאותה הזדמנות אני גם אגיד לו שחרגת למרחב האישי שלנו." אמרתי בקרירות.
המורה נעץ בי מבט זועם וחזר בצעדים תיאטרליים למקומו ליד הלוח.
העברתי את מבטי אל שיילין ושאלתי אותה ללא קול אם היא בסדר. היא הנהנה וחייכה חיוך קטן. כמובן שהיא בסדר. עברנו את יער הרוחות, בית הספר הוא כלום לעומתו.
ניסיתי להעביר את הריכוז שלי לשיעור, אבל לא הצלחתי. במשך שלושה ימים ביליתי ביער פתוח, ועכשיו אני שוב בכיתה סגורה. התרגלתי לחופש, וחזרתי לשגרה.
"תוציאי את היער מהראש שלך או שהמורה ימצא סיבה להוציא לך את הראש." שיילין לחשה לי ודחפה אותי במרפקה.
"איך-?" הסתכלתי עליה באי הבנה.
"אני מכירה אותך." היא לחשה.
"שיילין וסלינה, תרצו לחלוק את השיחה שלכן עם שאר הכיתה?" המורה צעק וגרם לנו לקפוץ.
"לא, אנחנו מעדיפות שהיא תישאר בינינו." שיילין ענתה לו בטון תמים.
"ואני מעדיף לשבת בקאריביים במקום לשמוע התחצפויות של נערה לא מחונכת." הוא אמר בטון עצבני.
"עוד פעם הקאריביים?" שיילין סיננה.
"הייתי מצפה שהורים של נערה במעמד שלך יחנכו את הבת שלהם בצורה נאותה." המורה המשיך בטון מתנשא כאילו לא שמע את דבריה של שיילין.
או-או. הוא דיבר על ההורים של שיילין. בגלל שאני עברתי לפה ובמשך שש שנים לא זכרתי בכלל שאי פעם היו לי הורים, דיבור על ההורים שלי לא מציק לי עד כדי כך. אצל שיילין, לעומת זאת, הנקודה הזו ממש רגישה. ראיתי את עיניה של שיילין בורקות וידעתי שאני צריכה לעשות משהו.
"הייתי מצפה שמורה בבית ספר כזה ידע איך לדבר לתלמידות שלו," אמרתי בצינה. "אבל אני מניחה שהציפיות שלי היו גבוהות מדי."
"חצופה." המורה סינן.
"זה בגנים שלי, אתה רוצה שאני אתקשר להורים שלי ואגיד להם שזה לא מוצא חן בעינייך?" אמרתי בטון ציני.
"יתומים לא יכולים להתקשר להורים שלהם." הוא אמר בטון לועג. איה. זה כאב.
"ליתומה הזו יש אח גדול, שממש לא מרוצה מהטון שלך." ניקו נכנס לכיתה בצעדים מעט איטיים. פלג גופו העליון היה חשוף, מלב התחבושות שהשתרעו לאורך ולרוחב, מכסות את הפציעות.
"כשרופא אומר לך 'אל תצא מהמרפאה' הוא באמת מתכוון לזה!" נזפתי בו. "מה אתה עושה פה?"
"אני יודע מתי אתן צריכות אותי." הוא אמר בפשטות ומשך מעט בכתפיו.
אני ושיילין הסתכלנו אחת על השנייה בהבנה. שומרים. "חשבתי ששלב הבייביסיטר עבר כבר." אמרתי בטון מעט עוקצני.
"אין דבר כזה להיות יותר מדי זהירים." הוא ענה לי בטון אדיש שגרם לי להבין שמשהו קורה בממלכה. הו, יופי. ניקו פצוע והקסטורים מתחילים לתקוף שוב. איזה צירוף מקרים. גלגלתי את עיניי בבוז. "מה נעשה?"
"את ושיילין תלכו לבית של קסנדרה, ואני אנהל שיחה בארבע עיניים עם המורה הנחמד שלכן." ניקו אמר בקול נוטף ארס.
"סליחה?!" המורה התפרץ. פניו היו כל כך אדומות שחשבתי שהוא הולך להתפוצץ. "יום הלימודים עוד לא נגמר, אין לך שום זכות לשחרר אותן!"
"באמת?" ניקו אמר בטון ציני. "בהתחשב בזה שאני אחיה הגדול של סלינה, ובן דוד של שיילין, אני חושב שיש לי את כל הזכות שבעולם לשחרר אותן הביתה."
"אז תחשוב שוב, כי אתה לא האפוטרופוס של אף אחת מהן." המורה אמר בקול חדור ניצחון.
"זה הולך להשתנות בקרוב." ניקו אמר בטון קריר.
"ועד שזה לא ישתנה-"
"סלין, שיי, לכו לבית של קסנדרה, אני אבוא בקרוב." ניקו קטע אותו.
"אתה חירש?" המורה צעק.
"עדיין לא, אבל אני חושש שאם תמשיך לנהוג בבוטות כזו זה עוד עלול לקרות." ניקו אמר בשלווה צינית.
קולות צחוק מלווים בשיעול נשמעו מכיוונם של אדוארד וויליאם. אני ושיילין אספנו את דברינו בזריזות ונעמדנו ליד ניקו. "תתנהג יפה." אמרתי לניקו ונישקתי את לחיו. הזיפים שלו עקצו מעט את פניי וגרמו לי לכווץ את עיניי.
"ותתגלח." שיילין הוסיפה.
ניקו נאנח. "לכו כבר."
"בואי, סלין," שיילין שילבה את ידה בידי והסתובבה בדרמטיות לעבר הדלת, גורמת לי להסתובב איתה. "לא רוצים אותנו פה."
"רק עכשיו עלית על זה, מותק?" קולה הצייצני של שרלין נשמע היטב בשקט שבכיתה.
"שרלין, בהתחשב בכך שהסיבה היחידה שאנשים רוצים אותך בסביבה היא המעמד שלך, לא הייתי מציעה לך לדבר." עקצתי אותה, רגע לפני שיצאנו מהכיתה, ושלחתי לה חיוך ציני.
שיילין צחקה, גררה אותי אל מחוץ לכיתה, וסגרה את הדלת. "את גאון." היא אמרה והושיטה לי אגרוף.
הצמדתי את אגרופי לאגרופה וצחקתי. "סלינה גרסייה, משתיקת כלבות מעל לשש שנים, לשירותך."
-
לאחר התלבטות קצרה אני ושיילין החלטנו שללכת ברגל לא יעשה טוב לאף אחת מאיתנו, ופתחנו שער.
כשיצאנו בחצר ביתה של קסנדרה, שמתי לב למשהו מוזר. אור דלק בבית וחלק מהחלונות היו פתוחים.
עליתי בזריזות את המדרגות לדלת הבית, ונעצתי את המפתח במנעול. הדלת נפתחה בחריקה קטנה, והדבר הראשון ששמתי לב אליו היו חמש מזוודות גדולות באמצע הסלון.
נאנחתי והכיתי את מצחי בידי. הבית היה מלוכלך, לא הספקתי לקנות אוכל, ולא הספקתי לסדר את המיטה של קסנדרה, ועכשיו היא חזרה. הלך עליי.

---

אני כל כך פאקינג עייפה שאני מקלידה בעיניים עצומות. גאד, השבוע הזה סחט אותי ורוקן את השאריות במחזורית - והוא רק התחיל!

יאללה, עוד שלושה ימים סופ"ש. אני מסוגלת. אני יכולה לעשות את זה!
לישוןןןןן
קיצר, שיהיה לכן לילה מקסים, ונתראה בשישי ^^