חיים כפולים

פרק 15

'תסתתרי.' סימנתי לשיילין בשפתיי והצבעתי אל ספת העור הלבנה. היא הייתה ענקית, והמרחק בינה לבין הקיר היה מספיק גדול כדי שהיא תוכל להסתתר בו.
"גברת קסנדרה?" קראתי בתקווה שהיא לא תענה.
"הו, הסוררת חזרה." היא ענתה בכעס. אוי, לא. כעס זה לא טוב, לא עכשיו. "אפשר לדעת למה המיטה שלי הייתה מבולגנת?" היא ירדה במדרגות ונעמדה מולי.
"לא הספקתי לסדר אותה אחרי שהלכת." השפלתי את מבטי אל רגליי וקיוויתי שהיא תבלע את השקר. היא לא הפחידה אותי, לא היום, אבל לא היה לי חשק לקבל מכות.
"באמת?" היא שאלה בארס. לא עניתי. ידה הונפה וגב כף ידה פגע בלחיי בעוצמה. "אני לא ישנתי פה לפני שנסעתי, אל תשקרי לי."
"אני מצטערת." מלמלתי בלי לגמגם והישרתי אליה את מבטי. התפללתי שניקו יסיים מהר את השיחה שלו עם המורה לביולוגיה ויחזור. המבט שקסנדרה נעצה בי היה אכזרי כמעט כמו של השדואוולף, וכמעט יכולתי לראות אותה מצמחת טפרים ונוהמת.
"אני יודעת שאת מצטערת." היא אמרה בקול כמשי. "ובגלל זה את-"
"- אם המשך המשפט שלך הוא לא 'תחכי עד שאני אתחנן בפנייך לסליחה' אז כדאי לך לעצור עכשיו, אני לא רוצה להתעצבן סתם." ניקו נכנס לסלון בצעדים רגועים והציל אותי בפעם השנייה היום.
"שוב אתה?" קסנדרה רטנה. הסתכלתי על ניקו בבלבול. שוב?
"שוב אני." הוא התעלם ממבטי. "את זוכרת מה שאמרתי לך בפעם הקודמת?"
"בפעם הקודמת?" שאלתי, אך ניקו המשיך להתעלם.
"במעורפל." היא ענתה.
"את רוצה שאני ארענן לך את הזיכרון?" הוא אמר בטון ציני. "משטרה, רווחה, כלא, מוכר לך?"
"אוי, באמת. אני לא עשיתי לה כלום." היא מחתה.
"כלום?" ניקו זעם. הוא אחז בסנטרי והציג את לחיי לראווה. הרגשתי איך חבורה מתחילה לצמוח במקום בו קסנדרה הכתה אותי.
"כן, כלום. מכה קטנה מפעם לפעם לא הרגה אף אחד." היא משכה בכתפיה.
"באמת? אז אני אשמח ללכת לספר את זה לרווחה, אני בטוח שגם התקשורת תשמח לשמוע שקסנדרה אוואנס, אלמנתו של ריצ'ארד אוואנס, בעלת המפעלים של ריצ' לטקסטיל, חושבת שמכה קטנה מפעם לפעם לא הרגה אף אחד." ניקו אמר בטון שליו. מבטה של קסנדרה הפך למבוהל, ואז ננעץ בי והפך לזועם.
"בסדר," היא אמרה וחרקה את שיניה. "אני לא אסטור לה יותר."
"לא, לא הבנת." ניקו חייך חיוך קר. "את לא תגעי בה יותר, את לא תכריחי אותה לנקות את הבית המלוכלך שלך, ואת לא תתייחסי אליה כאל המשרתת שלך."
"אתה מצפה ממני להתייחס אליה כאל-" היא חיפשה את המילה הנכונה.
"בת אדם?" הוא הציע. "כן, זה בדיוק מה שאני מצפה ממך. את יכולה לוותר, ובמקרה הזה אני אשמח לספר לרשויות מה קורה בבית של קסנדרה אוואנס."
"מה היא מועילה לי?" קסנדרה רטנה. "אם היא לא תעשה כלום בבית הזה עדיף שתלך, אני לא צריכה שתשב בבית שלי ותגזול את כספי בלי לעשות דבר."
"היא תלך והתקשורת תחגוג." ניקו אמר בהיגיון. לא הבנתי למה הוא מתעקש שאני אשאר כאן, אבל ידעתי שהוא יסביר לי את זה מאוחר יותר.
נורה אדומה נדלקה אצל קסנדרה. "למה אתה כל כך מתעקש שהיא תישאר כאן?" היא שאלה בחשד.
"זה כבר לא עניינך." ניקו ענה לה בקרירות. "סלינה תישאר כאן ואת תתייחסי אליה בצורה טובה, אם אני אשמע מסלינה תלונה אחת, אני אדאג שאת שארית חייך תבלי בבית כלא, מובן?"
שפתה של קסנדרה רטטה בזעם. "כן." היא סיננה.
"זה מה שחשבתי." ניקו חייך חיוך מרוצה. "נתראה אחר כך?" הוא שאל אותי.
"בטח." חייכתי אליו.
הוא יצא מהדלת, וקסנדרה חייכה חיוך קר. "אם אחיך הגדול ישמע שאני מתעללת בך, הוא יכניס אותי לכלא," היא אמרה ותפסה בסנטרי.
"זה מה שהוא אמר." אמרתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתה.
"אין בעיה." היא נעצה את ציפורניה עמוק. "אנחנו נצטרך לדאוג שהוא לא ישמע על זה."
שיעול קטן נשמע מאחורי הספה וגרם לי לפעור את עיניי. למזלי, קסנדרה לא שמה לב. "אם תעזי לספר לאחיך משהו, על מה שהולך כאן-"
"אז מה?" קטעתי אותה. נמאסו עליי לגמרי האיומים שלה. שש שנים חייתי בפחד בבית הזה, הגיע הזמן שזה יפסיק. "כרגע, לפי איך שזה נראה, הכוח אצלו."
"הו, לא. פה הטעות שלך." קסנדרה חייכה. "הוא חושב שהכוח אצלו, אבל הכוח אצלי. אני מכירה... אנשים." היא ליטפה את פניי ואז שרטה אותן. "תסדרי את הסלון ותכיני לי ארוחת צהריים, שלא תעזי לאכול משהו, את בעונש." היא צחקקה ועלתה לחדרה, מותירה מאחוריה שובל של בושם מחניק.
"סלינה, לניקו, עכשיו." שיילין קפצה מאחורי הספה ואמרה בלחש.
"שמעת אותה, היא מכירה אנשים." אמרתי בטון מהורהר.
"אז מה?" שיילין שאלה בבלבול.
"תחשבי, היא אמרה אנשים, אבל מה אם היא לא התכוונה לאנשים?" אמרתי ושפשפתי את השריטות שעל פניי, דבר שגרם להן לשרוף יותר.
"את לא חושבת ש..." עיניה של שיילין התרחבו. ידעתי שהיא הבינה למה התכוונתי. "קסטורים?"
"זה בדיוק מה שאני חושבת." עניתי והלכתי לעבר המטבח. "לכי לממלכה, תבדקי מה קרה, אני אפגוש אותך מאוחר יותר."
"את באמת חושבת שאני אשאיר אותך פה עם המפלצת הזאת, במיוחד לא אם האנשים שהיא דיברה עליהם הם בעצם-" שיילין החלה להתנגד אך אני קטעתי אותה.
"את לא יכולה לעזור כאן, אבל בממלכה כן. תבדקי מה קרה ואם ניקו צריך עזרה." הוריתי והוצאתי מאחד הארונות סיר גדול, אותו מילאתי במים והנחתי על הכיריים.
"את בטוחה?" היא שאלה בהיסוס.
"כן." הנהנתי.
"בסדר," היא נאנחה והחלה להתקדם לכיוון הדלת.
"אה, ושיילין?" עצרתי אותה, רגע לפני שיצאה. היא הסתובבה לכיווני. "שום מילה לניקו על מה שקרה כאן, ברור?"
היא סיננה קללה חרישית. "ואני קיוויתי שתשכחי להגיד את זה."
"אני רצינית, לא עד שנדע מה הקשר של המכשפה לממלכה." הזהרתי.
"בסדר, בסדר." היא רטנה ויצאה מהדלת.
ידעתי שאני מתנהגת בטיפשות בכך שאני לא מספרת לניקו, אבל אם הבנתי את קסנדרה נכון, היא רמזה שיש לה קשר לקסטורים, ואני לא מתכוונת להעמיד את הממלכה בסכנה רק בגלל שהיא לא יודעת איך להתייחס לאנשים.
מעולם לא התפללתי יותר שאני טועה משהתפללתי עכשיו. אם קסנדרה קשורה לקסטורים, החיים שלי כאן בסכנה. זה הגיוני שהיא שייכת אליהם, היא מרושעת מספיק בשביל זה, והיא בחרה אותי בבית היתומים למרות שהיו שם בנות יותר יפות ויותר גדולות, אבל יש משהו שלא מסתדר לי. אם קסנדרה שייכת לקסטורים, איזה זה הגיוני שאני עדיין חיה?
'אין ברירה,' חשבתי לעצמי בזמן שהכנסתי את האטריות למים. 'הגיע הזמן לתחקר את קסנדרה.'
-
"האוכל מוכן." צעקתי והנחתי על שולחן פינת האוכל צלחת מלאה בספגטי.
"אל תצעקי." קסנדרה נהמה בעודה יורדת במדרגות.
"סליחה." אמרתי בקוצר רוח וחיכיתי שתתיישב.
"את רוצה משהו?" היא שאלה בארס כשראתה שאני לא זזה.
לברוח מפה, לזרוק אותך לאריות, לתת אותך כצעצוע לשדואוולף. "כלום." חייכתי חיוך מלאכותי. "רק רציתי לשאול... מי אלה האנשים האלה?"
קסנדרה חייכה חיוך מרוצה שגרם לי לרצות להטיח את הצלחת בפרצוף שלה. "כל עוד תתנהגי יפה- לא אנשים שאת צריכה לדאוג מהם."
"ובכל זאת." שידלתי אותה.
"את יודעת שאני שונאת שמציקים לי בזמן שאני אוכלת." היא רטנה. "אבל אם את כל כך דואגת, אז זה טוב. תעבירי את הדאגה הזו לאחיך הגדול."
"הו, אני מאוד דואגת. הרי לאישה כמוך תמיד יש קשרים." התחנפתי אליה. ידעתי שחנופה היא הדבר היחיד שתעזור. "פשוט תהיתי לעצמי אילו קשרים יכולים להיות מספיק חזקים שיעלו על הקשרים שיש לאחי הגדול."
"אחיך הגדול מאיים לפנות לרווחה, אבל אני אפנה קודם לתקשורת." היא אמרה ונעצה את המזלג שלה בערמת הספגטי.
נשפתי אוויר בהקלה. תקשורת, כמובן. למה שהיא תהיה קשורה לקסטורים? היא מספיק טיפשה בשביל זה, אבל היא לא לוחמת. היא מאלה שישבו בבית ויצפו שיעשו הכל בשבילה.
"את צריכה עוד משהו?" שאלתי.
"שתיעלמי." היא אמרה ביובש.
"כמובן." אמרתי ורצתי במהירות לחדרי.
צנחתי על מיטתי וצחוק התפרץ מפי. הייתי מגוחכת כשחשבתי שלקסנדרה יש קשר לקסטורים. אני מניחה שבגלל כל הדברים שקורים בזמן האחרון אני מתחילה לראות קסטורים בכל מקום.
התהפכתי על בטני וטמנתי את ראשי בכרית בדיוק ברגע שמשהו נחת על המיטה לידי. קפצתי בבהלה הצידה והסתכלתי על החפץ שנפל. זה היה שק חום גדול שהגיע מקאריה. פתחתי אותו והוצאתי מתוכו פתק לבן, בו נכתב באותיות מהודרות שאני צריכה ללבוש את הבגדים שיש בשק ולהתייצב בממלכה בעוד כעשרים דקות. בחשש מסוים הוצאתי את השמלה מהשק ובחנתי אותה. היא הייתה שמלה בצבע תכלת, סביר להניח שתגיע לי עד הברכיים, עם חגורה כסופה מתחת לחזה. לא כל כך גרוע, אבל בהחלט הייתי מעדיפה להסתובב במכנסיים וגופיה. החלפתי את בגדיי לשמלה ונוכחתי לדעת שצדקתי- היא באמת הגיעה עד לברכיי. הפכתי את השק מעל המיטה ונאנחתי כשראיתי שנשרו מתוכו נעלי בובה כסופות וכתר קטן וכסוף משובץ באבני ספיר. "אני אהרוג את ניקו." מלמלתי לחדר הריק ונעלתי את הנעליים. הדבר היחיד שהיה טוב בלבוש הזה, הוא שהוא הדגישה את יופייה של השרשרת שניקו נתן לי.
במשך כמה דקות השתעשעתי במחשבה על מה שיקרה אם אופיע בלי הכתר, אבל ידעתי שאם אופיע בלי הכתר מישהו עלול להסתבך בצרות, וזה לא משהו שרציתי שיקרה.
הנחתי את הכתר במהירות על שיערי ופתחתי שער לממלכה. בגלל שהגעתי רבע שעה לפני הזמן, החלטתי להסתובב קצת. הלכתי לאורוות, שם פגשתי את טוני, הסייס הראשי. הוא היה איש חביב בן חמישים שתמיד חייך כשהיה ליד הסוסים.
"את נראית כמו נסיכה אמיתית." הוא העיר בחיוך וגרם לי להסמיק.
"אני יודעת." מלמלתי וליטפתי את חוטמה של סטארלייט.
"אני זוכר שכשהיית קטנה היית דורשת שאני אביא לך תפוח ואחתוך אותו לחצי, אחד לך ואחד לסטאר." הוא אמר בחיבה וקרץ. גיחכתי והנדתי בראשי. מלבד ניקו, ההורים שלי ורוקסנה, טוני הכיר אותי יותר טוב מכולם. "אז," הוא התיישב על דלי הפוך. "מה גרם לנסיכה הקטנה להיזכר בי?"
"הנסיכה כבר לא קטנה יותר, ולצערה יש לה חובות למלא לפני ההנאות שלה." רטנתי.
"אני רואה." הוא אמר. "ובכל זאת, הנסיכה הקטנה שהכרתי לא נתנה לאף אחד להגיד לה מה לעשות."
"היא עדיין לא נותנת, אבל היא מבינה שיש דברים שבאים לפני מה שהיא רוצה." עניתי והשענתי את ראשי על צווארה החמים של סטארלייט. "הברשת אותה." אמרתי בטון מעט מופתע.
"זאת העבודה שלי." הוא צחקק.
"אבל עוד לא ערב, מה יקרה אם אני אצטרך לצאת איתה?" שאלתי בבלבול.
"את לא," הוא אמר בטון מסתורי שגרם לי להבין שהוא יודע למה אני כאן.
"אתה יודע למה ניקו קרא לי, נכון?" שאלתי.
"כולם יודעים." הוא הנהן.
"אתה הולך לספר לי?" המשכתי לשאול.
"את תגלי לבד." הוא הניד בראשו. "ואני מציע לך להתחיל ללכת לחדר הישיבות, הוד מעלתו כבר בטח הגיע."
"כמה זמן אני כאן?" שאלתי.
"שבע דקות." הוא ענה לי.
"לעזאזל." סיננתי. ההליכה מהאורוות לארמון היא הליכה של חמש דקות, ואם אני פה כבר שבע דקות, זה אומר שיש לי שלוש דקות להספיק להגיע לאולם.
"תפתחי שער." טוני הציע.
"אם ארוץ אולי אספיק להגיע." אמרתי בתקווה.
"ואחיך הגדול יכעס על ההופעה הרשלנית שתציגי." הוא אמר.
"את מי אני הולכת לפגוש?" שאלתי.
טוני הניד בראשו. "תפתחי שער, נסיכה," הוא אמר. "את כמעט מאחרת."
לעזאזל.
-
כשיצאתי מצידו השני של השער, השומרים שהוצבו בפתח האולם קדו.
"עד כמה האיחור שלי נוראי?" שאלתי בחשש והחלקתי את שיערי לאחור.
"אל תדאגי, נסיכה. הם הגיעו רק עכשיו." אחד מהשומרים ענה לי וחייך. איכשהו, התשובה שלו גרמה לחשש שלי לעלות. לאחר לניקו זה דבר אחד, אבל לאחר לעוד אנשים זה דבר אחר לגמרי.
"אוקיי," לקחתי נשימה עמוקה והתכוונתי לצוות על פתיחת הדלתות, אבל צ'ארלי רץ לכיווני עוד לפני שהספקתי להגיד הבהרה אחת.
"נסיכה." הוא הגיע אליי מתנשף. "רגע."
"היי, מה קורה?" שאלתי וגיחכתי מעט.
הוא בחן את פניי. "אכן, אחיך הגדול צדק, את לא יכולה להופיע ככה." אמר והחל לגרור אותי הרחק מהאולם.
"מה?" שאלתי ללא הבנה וניסיתי להשתחרר מאחיזתו האיתנה. "צ'ארלי, אני אמורה להיות שם עכשיו!"
"את חושבת שאחיך ישמח אם תופיעי ככה באולם הישיבות?" הוא אמר בקוצר רוח. "הפציעה בלחי שלך בולטת מדי, והעור שלך חסר צבע."
"תגיד, אתה מאפרת?!" התפרצתי עליו. "מה המראה שלי משנה עכשיו? אני מאחרת!"
"דיי לצרוח." הוא אמר ברוגז. "תכנסי לפה." הוסיף ודחף אותי לעבר חדר קטן, בו חיכתה לי הלנה. באמת תהיתי לעצמי לאן היא נעלמה. "תעצמי עיניים." צ'ארלי פקד עליי. הסתכלתי עליו בחשד. "סלינה, את מאחרת!" הוא אמר. נאנחתי ועשיתי כדבריו. אין טעם לעשות צרות כרגע. אני אוכל לעשות אותן אחרי שאני אדע למה אני פה עכשיו.
משהו קר הזדחל על לחיי, וכשנעלם- העלים איתו כאב שבקושי שמתי לב אליו.
"הוד מעלתך, תשבי בבקשה." הלנה ביקשה וסימנה לי להתיישב על כיסא.
"מה קורה פה?" רטנתי אך עשיתי כרצונה.
"לא משהו שאת צריכה לדאוג לגביו, נסיכה." היא אמרה. "לפחות לא כרגע."
"בסדר." נאנחתי והרמתי אליה את מבטי.
"מעולה." היא נראתה מלאת הקלה. כנראה חשבה שאעשה צרות. "תגלגלי את העיניים למעלה." הורתה לי, וזו הייתה ההוראה הראשונה שגררה אותי לעשרים דקות של התארגנות.
בעשרים דקות הללו, הלנה הספיקה לאפר אותי, לסדר את השיער שלי, לישר את הכתר על ראשי, ולגרום לרף העצבים שלי לעלות.
"זהו." היא אמרה לבסוף והביטה בי בחיוך מרוצה.
"תודה לאל." נאנחתי והרמתי את ידיי אל פניי, אך מבט חמור ממנה הבהיר לי שאם אעשה זאת אצטרך לשוב לעוד עשרים דקות של ייסורים.
"תסתכלי." היא הוציאה מראה קטנה מכיס בשמלתה והושיטה לי אותה.
העפתי מבט חטוף וכשראיתי את התוצאה הרגשת הקלה התפשטה בגופי. עיניי נתחמו בשחור שגרם לצבען, שכרגע היה אפור- כחול, לבלוט, שפתיי הבהיקו אך לא שינו צבע, ובלחיי בקושי נראו שני כתמי סומק. וחשוב מכל- המכה לא הייתה שם.
"קדימה." צ'ארלי התפרץ לחדר. "האורחים מתחילים לאבד סבלנות."
"מי אלה האורחים?" דחקתי בצ'ארלי לספר לי, אך הוא היסה אותי וסימן לי להיכנס.
הסתכלתי עליו בכעס וסימנתי לשומרים לפתוח את הדלתות.
"סלינה, טוב לראות שהצטרפת אלינו." ניקו אמר. הוא ישב בראשו של שולחן עגול, מצידו הימני מרילין ומצידו השמאלי כיסא ריק שלידו ישבה שיילין. מלבד המשפחה שלי, ישבו ליד השולחן עוד כשישה עשר אנשים. כולם היו לבושים בהידור, וכולם ישבו בגב זקוף.
קדתי קידה קטנה והלכתי לעבר הכיסא הריק שליד ניקו, שכמובן- יועד בשבילי. "אני מצטערת על האיחור," התנצלתי ולא הוספתי דבר. אם היינו רק אני, ניקו, שיילין ומרילין בחדר, הייתי מוסיפה איזו עקיצה לגבי מישהו ששכח לעדכן אותי שהיום זה היום הבין לאומי להתעללות בסלינה, אבל בפני אנשים אחרים אני צריכה לתת כבוד לאחי הגדול.
"אין דבר." ניקו אמר וחייך חיוך מרגיע, דבר שאוטומטית גרם לי להשוות אותו לאבי, שגם הוא היה משתמש במילים האלו ומחייך את אותו החיוך. "סלינה, אני רוצה להכיר לך את המלכים והמלכות של תשעת הממלכות." הוא אמר והחל לזרוק שמות. "המלך והמלכה של ברייסיל- ארנולד וקרוליין." זוג בסביבות גיל הארבעים נעמד, האישה, שהייתה בעלת שיער זהוב וארוך, חייכה אליי.
"אנחנו שמחים שחזרת, הנסיכה." היא אמרה בטון חמים.
"תודה." חייכתי חיוך מבויש אך לא השפלתי את מבטי.
"המלך והמלכה של סלאן- אוליבר ואלינור." ניקו אמר ומיד לאחר דבריו נעמדו זוג שנראו בשנות השלושים לחייהם. היא הייתה בעלת שיער חלק וארוך בצבע אדמדם ועיניים ירוקות, והוא בעל שיער חום וחיוך חם. "טוב לראות אותך שוב, נסיכה. הממלכה לא הייתה אותו דבר בלעדייך." הוא קרץ לי, דבר שאישר סופית את זה שאני מכירה אותם. לא זכרתי הרבה, אבל כשהסתכלתי עליהם עלתה בי תחושה של געגוע לים.
"המלך והמלכה של לוג'ין- גבריאל וג'וסלין."
אישה בעלת עור כהה ועיניים חומות נעמדה, וכך גם בעלה. הם רק קדו, חייכו, והתיישבו.
"המלך והמלכה של לאסיסט- אנדרו וג'סמין." ניקו חייך לאנשים שקמו. הם חייכו אליי ואליו ואז חזרו להתיישב.
"המלך והמלכה של קאלין- קולין ואלקסיס."
שני האנשים שקמו עכשיו נראו כאילו יצאו ממגזין אופנה של המאה התשע עשרה. האישה הייתה בעלת שיער ערמוני וגולש ועיניים תכולות חודרות, והגבר בעל שיער שחור ועיניים ירוקות. "הוד מעלתה." הם קדו אליי בתיאום והתיישבו.
"המלך והמלכה של אלודן- ג'ון ואנה."
המלך והמלכה שקמו הם הראשונים שנראו מלכותיים. משהו בקידה ובחיוך ששלחו לעברי הביע שלווה שרק למלך ומלכה יש אחרי שמציגים במשך מספר דקות אנשים שהם כבר מכירים.
"המלך והמלכה של דלסין- ויולט וברונו."
המלכה ויולט נראתה צרפתייה, ואילו המלך ברונו נראה איטלקי. כמובן שזה לא היה נכון, שהרי בקאריה איש אינו מכיר את צרפת ואיטליה, אך השילוב בין עורה החלק של המלכה ושיערה השחור משום מה הזכיר לי את צרפת.
"המלך והמלכה של טארסל- רוז ומייקל."
אם ויולט וברונו נראו כצרפתייה ואיטלקי, הרי שרוז ומייקל נראו כספרדייה ואמריקאי. היה משעשע לסווג את המלך והמלכה בתור אנשים מהעולם שלי, אבל בהתחשב בכך שלא ממש יכולתי להגיד משהו, זה הדבר היחיד שנותר לי לעשות.
"זהו, לאחר שכולם מכירים את כולם- אפשר להתחיל." ניקו אחז בידה של מרילין וחייך. "אורחים נכבדים, אינכם יכולים לתאר את האושר שיש בי כשאני יושב כאן מולכם." הוא פתח. "אני מתכבד לפתוח את הישיבה הראשונה של עשרת הממלכות מזה עשר שנים."
מחיאות כפיים מנומסות נשמעו ברחבי החדר והושתקו כמעט מיד.
ידעתי בוודאות שבפעם האחרונה שכל המלכים ישבו ביחד, ההורים שלי ושל שיילין גם היו כאן.
פזלתי מעט אל שיילין וגיליתי שגם היא מסתכלת עליי ומחייכת בשעשוע. כמובן, היא כבר רגילה לכל הדברים האלה, אני נזכרתי במי שאני רק לפני שבועיים.
"ניקו, למה התכנסנו?" שאלתי.
"שאלה מצוינת, סלין." ניקו אמר לי. "התכנסנו היום מפני שהקסטורים צוברים כוח, והממלכות חייבות להתאחד."
מלמולי הסכמה נשמעו ברחבי החדר.
"במשך שנים שרר שקט יחסי, אבל עכשיו, כשהקסטורים גילו שסלינה כאן, הם רוצים לדרוש את מה ששייך לנו." הוא המשיך. "ובגלל זה, אנחנו צריכים לאחד כוחות."
"אני מציע," מייקל, מלכה של טארסל, פתח בדברים. "שנשלב את הצבאות שלנו."
"אני מסכימה," אמרה ויולט, מלכת דלסין. "אך לפני שנתחיל בפעולה צבאית כלשהי, אנו צריכים להציג את הנסיכה בפני העם, להראות להם שהיא חזרה."
"הוד מעלתך, סלחי לי על החוצפה, אבל הם יודעים שחזרתי, לא?" שאלתי בהיסוס.
"חלקם." היא הודתה. "אך בשביל לעודד את העם צריך לעשות את זה בצורה רשמית."
בסדר, העם צריך לראות אותי, אבל לא הבנתי מה הקשר של כל הממלכות לזה. הרי הממלכה היחידה עליה אני עתידה לשלוט ביחד עם אחי הגדול היא קאריה.
ניקו כנראה שם לב למבטי התוהה, כי הוא מיהר להסביר את הדברים. "ההעלמות שלך הייתה לאסון בכל המימד, לא רק בקאריה. חזרתך תעודד רבים, במיוחד אם היא תהיה פומבית."
"אז מה אתה מציע לעשות?" שאלתי, וכמעט מיד התחרטתי.
"טקס הכתרה שיכלול נציגים מכל ממלכה." ענתה המלכה אלינור.
'טקס הכתרה שיכלול נציגים מכל ממלכה' הייתה בעצם דרך להגיד לי שהתכנון הוא לקיים טקס הכתרה מול כל המימד. לעזאזל.
---
עייפות. חום. משהו על זה שאני צריכה למהר לצומת... אתן כבר יודעות מה אני הולכת לכתוב כאן, נכון? 
ראיתי אתמול "עכשיו ולתמיד" בפעם המיליון בערך (יש לי קראש בלתי מוסווה על הסרט הזה) ועלה בי דחף להמשיך סיפור ישן שכתבתי, אז אולי אחרי שאסיים עם חיים כפולים אעלה עוד סיפור... אולי.

טוב, זהו. זה הכל. אין לי ממש עוד מה להגיד (אני עייפה וחם לי ואני צריכה לעוף לצומת מהר כי הגיע הספר שהזמנתי!) אז נתראה בשבוע הבא ^^