חיים כפולים

פרק 48

לוסיה לא הצליחה להרים את מבטה. עיניה היו כבושות בקרקע, ולמרות שלא ראיתי הייתי בטוחה שדמעות זולגות על לחייה המטונפות.

"את נראית מופתעת," קסטור ציין בשעשוע קר. "אבל בת דוד שלך לא."

"סלינה?" שיילין הסתובבה אליי.

משכתי בכתפיי ונאנחתי. "חשדתי בזה."

"למה באת לכאן?" שיילין מחתה את דמעותיה בזעם. "ולמה הבאת אותה?"

"טוב, חשבתי שכדאי שיהיה כאן איחוד משפחתי," הוא ענה בטון תמים. "עשיתי משהו לא בסדר?"

"לא, ההורים שלך עשו משהו לא בסדר כשהם החליטו לא להשתמש באמצעי מניעה לפני שנולדת," שיילין סיננה בזעם.

"שיי!" קראתי בתדהמה. אדוארד ניסה להסוות צחוק בתור שיעול.

"אני יודעת," היא רטנה. "אני ממחזרת בדיחות, אבל מתחיל להיגמר לי החומר."

"אלוהים אדירים..." מלמלתי והנדתי בראשי. רק היא יכולה להיות עד כדי כך עוקצנית מול יצור שמנסה להרוג את המשפחה שלה כבר שנים. "אתה מוכן בבקשה להגיד כבר בשביל מה באת ולמות?"

אוקיי, אולי לא רק היא.

"טוב, אני מודה שבאתי לכאן כדי לנהל משא ומתן," הוא אמר בטון קר.

"אחי הגדול נמצא שם," הצבעתי על היציאה מחצר הארמון. "נלחם באנשים והיצורים שלך בניסיון להגן על הממלכה שלנו. אתה יותר ממוזמן ללכת לדבר איתו."

"שטויות." הוא הניף את ידו בביטול. "באתי לדבר עם הנערה בעלת השכל במשפחה."

"הו, יופי," רטנתי. "אז מצד אחד אתה חושב שאני בעלת שכל, ומצד שני אתה בטוח שחנופה תעזור לך. מקסים, אבל אני לא מעוניינת לדבר איתך."

"ההצעה שלי היא כזו," הוא אמר, מתעלם מדבריי. "אתם תמסרו את הממלכה לידיי, ואני אשאיר אתכם ואת רוב האנשים בחיים."

"לא," עניתי בפשטות. "אבל ניסיון נחמד."

"תנהגי בחוכמה, הוד מעלתך," קסטור אמר, מבטא את המילים האחרונות בלעג. "הצבא שלי חזק יותר מהצבא שלך. בקרוב לא יישאר מקאריה דבר."

"הצבא שלך הוא צבא של מפלצות חסרות בינה," אמרתי בקור. "רובן מתות בקלות."

"זה ישתנה בקרוב." חיוך מסתורי עלה על שפתיי הזוחל של קסטור וגרם לגופי להצטמרר. "אם לא תסכימי להצעה שלי אני חושש שהממלכה כולה תימחק."

"אני לא מסכימה להצעה שלך," אמרתי ללא היסוס.

"מעולה." הוא חייך בשביעות רצון כאילו לא ציפה למשהו אחר. "תשאירו את האסירה, היא לא שווה לנו יותר," הוא אמר לחייליו ואז פנה אליי שוב. "אני אלך עכשיו, נסיכה, אבל תזכרי משהו אחד," הוא השתהה מעט לפני שהמשיך את המשפט. "הבאת חורבן על ממלכתך."