חיים כפולים

פרק 39

אני לא מדברת עם ניקו כבר חודש, מהיום בו הוא שלח את אדוארד וויליאם דרך השער שגרם להם לשכוח את קאריה, את שיילין ואותי.
הוא מנסה לדבר איתי, כמובן, אבל רוב הפעמים אני פשוט מתעלמת ממנו.
יום לאחר ביקור השליטים בממלכה הוא אסר על שיילין ועליי לחזור לעולם האנושי. הוא אמר שזה מסוכן מדי בשבילנו ועוד יותר בשביל אדוארד וויליאם. זה היה היום המדויק בו התחלתי להתעלם מכל מילה שאמר.
לפעמים הוא מנסה להכעיס אותי כדי שאתפרץ עליו, אבל אני רק מושכת בכתפיי וממשיכה במה שעשיתי. חלק מהפעמים זה באימון על שליטה ביסודות וחלק מהפעמים זה בקריאה על טבעת הנצח.
כן, לא שכחתי.
"תרמתי" יותר מדי דם בשביל לשכוח מהעניין הזה שאמורים להיות לי כוחות שלאף אחד אחר אין.
קיוויתי שאם אמשיך לקרוא אולי, על הדרך, אתקל במשהו שיעזור לי להחזיר לאדוארד וויליאם את הזיכרון.
כלום.
עברתי כמעט על כל ספר, אסור ומותר, בספריה המלכותית, ולא מצאתי כלום. זה היה כאילו מישהו עבר שם בכוונה ומחק כל סעיף שקשור לנושאים "איך להחזיר לחבר שלך את הזיכרון" ו- "מה קורה כשאת מגלה שיש בתוכך כוח של חפץ רב עוצמה ואחד מהיצורים המכוערים והמרושעים ביותר בממלכה רוצה להרוג אותך בגלל זה".
טוב, יש סיכוי שהנושאים האלו מעולם לא היו קיימים בספרים בצורה כל כך מפורטת, אבל אני בטוחה שהם שם, כתובים בצורה מעורפלת ולא מובנת שתגרום לי להתחרפן.
שיילין מתמודדת עם הזעם שלה בדרך שונה משלי. אני מנסה למצוא פתרון, היא מנסה למצוא דרך למנוע מחיילי המשמר להגן עלינו. טוב, זה מה שניקו אומר כשהוא צופה בה מתאמנת ומורידה את גדול החיילים על הברכיים בתחנונים. כמובן שאני לא מגיבה על דבריו. כמו שאמרתי – לא מדברת איתו.
הוא חושב שאני כועסת עליו בגלל שהוא שלח את אדוארד וויליאם מפה וגרם לכל מי שהכיר אותנו במימד האנושי לשכוח מי אנחנו. זה לא נכון. אני כועסת עליו בגלל שהוא עשה את זה מאחורי הגב שלי.
הוא לא נתן לי הזדמנות להתנגד, למצוא טיעונים, אולי אפילו להעלות דרך בה אדוארד וויליאם יעבדו על השליטים, הרי זה לא שהם נמצאים בקאריה כל יום, הוא פשוט הלך ועשה מעשה שהרס את חיי למרות שהוא יודע עד כמה אדוארד וויליאם חשובים לי ולשיילין.
אני יודעת שהכוונות שלו היו טובות, הרי בסופו של דבר גם הוא לא רצה לראות את ראשם של אד וויל תלויים על איזה מגדל לראווה, אבל אני לא מסוגלת לסלוח לו. לא כל עוד אני פה ואדוארד נמצא במימד האנושי, לבד, ולא זוכר מי אני בכלל.

-

"סלין, את באה?" שיילין התפרצה לחדרי, לבושה בבגדים המשמשים אותנו בדרך כלל לאימון קרב. היא קימטה את אפה כשראתה אותי יושבת על מיטתי מוקפת בספרים. "מה לעזאזל את עושה?"
"קוראת?" אמרתי – שאלתי והנחתי את ידי על הפסקה האחרונה עליה עברתי. "מה את עושה?"
"סלינה, אנחנו אמורות לרדת לאימון!" היא נשפה אוויר בתסכול והניחה את ידה על מצחה. "שכחת, נכון?"
"אוי," פלטתי. באמת שכחתי. לפני שבוע הבטחתי לשיילין שאתאמן איתה בחרב. "תתני לי כמה דקות?"
היא נאנחה. "קדימה."
"יש!" קפצתי ממיטתי לעבר הארון והוצאתי את בגדיי האימון. "את הכי טובה שיש."
"בלחימה בחרב?" היא הניפה לרגע את מלין, החרב שלה, וכיוונה אותה עליי.
צחקתי, מעט באילוץ. "לחלום זה דבר טוב, אבל יש רגעים בהם את חייבת להתעורר למציאות, שיי."
"כן, כן," היא אמרה בזלזול. "תתלבשי כבר!"
"טוב, אמא," גלגלתי את עיניי והחלפתי את בגדיי במהירות.
"אל תשכחי לאסוף את השיער," שיילין הוסיפה כשראתה שאני נועלת את הנעליים שלי.
"אני יודעת," רטנתי וקלעתי את שיערי לצמה. "הנה, מרוצה?"
היא העיפה לעברי מבט והנהנה. "מלין אצלך?"
ניגשתי לשידה שליד מיטתי והוצאתי את החרב שלי מהמגירה. "ממש כאן."
"אז קדימה, תזיזי את הישבן היפה שלך החוצה." שיילין החוותה בידה על הדלת.
הרמתי גבה. "אמרת הרגע שהישבן שלי יפה?"
היא משכה בכתפייה. "אם הייתי אומרת 'תזיזי את הישבן המדלדל שלך החוצה' היית מכה אותי."
"את מפחדת ממני?" שאלתי בטון לועג.
"תסתמי," היא רטנה.
"בסדר." ניסיתי להסתיר חיוך. "קדימה, איפה את רוצה להתאמן?"
"ליד האגם," היא ענתה מידית.
"מה יש ליד האגם?" שאלתי בחשד.
"שום דבר." היא הסמיקה. ממתי שיילין מסמיקה?
"שיי..."
"בואי כבר," היא פתחה שער וקפצה לתוכו בלי לחכות לי.
נרתעתי מעט לאחור.
לא עברתי דרך שער מאז אותו יום שניקו פתח את השער שגרם לאדוארד וויליאם לשכוח מאיתנו. אני לא סומכת על שערים כל כך.
"את באה?" ראשה של שיילין הופיע.
"אולי אני ארוץ ואפגוש אותך שם?" הצעתי.
"לא." ידה נשלחה ואחזה בידי בחוזקה. היא משכה אותי פנימה וכעבור בערך שתי שניות הייתי על חוף האגם.
"למה זה היה טוב?" רטנתי.
"את חושבת שיש לי זמן לחכות לך?" היא הרימה גבה.
"אמור להיות לך," אמרתי. "אנחנו דיי כלואות כאן, זוכרת?"
"איך אפשר לשכוח?" היא סימנה לי להסתכל לאחור.
סובבתי את ראשי ומבטי נתקל בג'ונתן, שלא הסיט את עיניו ממנו. "שומרים עלינו?"
"זו דרך אחת לתאר את מה שג'ונתן עושה," שיילין מלמלה. "דרך אחרת היא להגיד שהוא מתצפת למקרה שנפר את אחד החוקים של ניקו."
"מעולה," רטנתי. "גם כשאני לא מדברת עם האידיוט אני עדיין צריכה לציית לחוקים המטופשים שלו. למה שהוא לא יאזוק וינעל אותי בחדר שלי? זה ימנע ממנו דאגות."
"את יודעת שאני שונאת את מה שהוא עשה," היא התחילה להגיד.
"אל תנסי להגן עליו," קטעתי אותה.ץ "שתינו יודעות שהכעס שלי מוצדק."
"הוא עשה את מה שהוא עשה כדי להגן על וויל ואדוארד," היא טענה.
"לא מפריע לי שהוא הגן על החיים שלהם," גלגלתי את עיניי. "מפריע לי שהוא עשה את זה מאחורי הגב שלנו."
"הוא ידע שלא נסכים," היא אמרה.
"אני לא הייתי מסכימה," הנהנתי. "אבל אני לא בטוחה שאת לא. לא נראה כאילו את מתאבלת במיוחד על מה שאיבדת."