חיים כפולים

פרק 35

  "קחו אותו," ניקו ציווה והעמיד את מרילין מאחוריו.
"טעיתי, הוד מעלתך," לארקס כרע על ברכיו והתחנן למחילה. "לא הייתי צריך לעבור לצד השני, רחם עליי."
"אתה בא לכאן לבקש רחמים?" קולו של ניקו היה קר. "אתה מעז לבקש רחמים אחרי כל מה שעשית?"
"אנחנו שווים, הוד מעלתך. אומנם איש ממשפחתך לא נרצח כמו ביתי, אבל אני מוחל לכם על המוות שלה ו –"
"אה, אתה מוחל לנו על המוות שלה?" לטון הקר נוסף לעג.
"כן, אדוני," לארקס מלמל. לא היה לו מושג עד כמה הוא מסבך את עצמו. "אני מוכן לשים את העבר מאחורינו ולשרת אותך כמו ששירתי את הורייך."
ניקו גלגל את עיניו ופלט נחרת בוז. "לצינוק," הוא אמר לשומרים ולא הניד עפעף כשהם אחזו בלארקס בגסות וגררו אותו מעבר לשער.
"ג'ונתן צריך לדעת שאבא שלו כאן," מלמלתי, עדיין המומה מהחוצפה של הבוגד.
"אני אשלח מישהו," ניקו אמר וכרך יד אחת סביב כתפיה של מרילין, שלא הפסיקה לבכות.
אומנם היא לא הכירה את טאק כל כך, אבל ידעתי שהמוות שלו מכאיב לה. לא בגלל האדם שאבד, אלא בגלל הגיל שלו. היא אמא לתינוקת בת חמישה חודשים, ואני בטוחה שהמוות של טאק גרם לה לחשוב על מיה.
"בואו נחזור הביתה," נאנחתי.
"אני אכנס אספה," ניקו מלמל ופתח שער. "אדוארד, תרים אותה."
"אני אשמח אם יום אחד תפסיק לדבר עליי בגוף שלישי," רטנתי אך לא התנגדתי כשאדוארד נעמד והרים אותי. הוא עשה את זה בקלילות, כאילו אני לא שוקלת דבר.
"ואני אשמח אם נצליח להעביר יום אחד שלם בלי אירועים מסעירים," ניקו נאנח. "אבל לפי מצב העניינים כרגע זה לא יקרה, אז צריך להתפשר."
"במקרים מסוימים התפשרות היא השלב הראשון בדרך לאבדון," מלמלתי.
"ובמקרים אחרים היא השלב הראשון בדרך לניצחון," ניקו החזיר.
"אתם יכולים לדבר על זה אחר כך?" מרילין שאלה. היא לא הייתה במצב טוב.
ניקו הצמיד את שפתיו לרקתה והנהן. "קדימה, נחזור הביתה."
-
ברגע שנכנסנו לארמון ניקו כינס אספה, מרילין הלכה למיה, רייצ'ל הלכה לצ'ארלי ואדוארד ושיילין סחבו אותי למיטה שלי והורו לי לא לזוז. אדוארד הוסיף שהוא צריך לחזור הביתה לכמה רגעים כדי להרגיע את אמא שלו, אבל שהוא יחזור ברגע שיוכל. שיילין פתחה לו שער והוא נעלם דרכו.
"לאן את צריכה ללכת?" רטנתי כשראיתי ששיילין מעיפה מבטים לעבר הדלת.
"אה – מה?" היא התנערה והסמיקה. "לשום מקום."
"לכי," גלגלתי את עיניי. "ותמסרי לוויליאם היי בשמי."
"איך את – לא משנה," שיילין החלה לשאול וניערה את ראשה. "את בטוחה שזה בסדר?"
"שרדתי שבוע אצל קסטור, אני חושבת שאני אשרוד כמה שעות של שקט," צחקקתי ודחפתי אותה מעט. "אל תשכחי להחזיר את אדוארד כשהוא יבקש."
"אני לא." היא צחקה ויצאה מהחדר. שמעתי את הצעדים שלה במדרגות בזמן שהיא ירדה בהן עד שהיא התרחקה יותר מדי.
לא היה לי מושג מה לעשות בזמן הפנוי שלי. ניקו באספה, אדוארד בבית שלו, שיילין הלכה לוויליאם ואסור לי בכלל לזוז.
נאנחתי וטמנתי את ראשי בכרית. אלו הולכות להיות שעות ארוכות מאוד.
-
"דודה סלינה ישנה?" שמעתי במעומעם. לא נרדמתי עדיין, אבל הייתי קרובה לזה מאוד. "את רוצה להעיר אותה?" הקול שדיבר היה קול נשי, ולמרות הטשטוש של הרגע שלפני השינה הצלחתי לזהות אותו. מרילין.
נאנחתי ופתחתי חצי עין. "אני ערה," מלמלתי.
"דודה סלינה ערה," מרילין אמרה והניחה על המיטה לידי את מיה.
"היי," חייכתי חצי חיוך ונשקתי לראשה של הקטנה. "הרבה זמן לא ראיתי אותך."
"היית עסוקה, לא רציתי להביא אותה שתפריע לך," מרילין מלמלה והתיישבה על המיטה לידי. "איך את מרגישה?"
משכתי את עצמי לישיבה והרמתי את מיה. "מעולה."
"אני לא מדברת על המצב הגופני שלך," מרילין אמרה.
"אז על מה?" שאלתי והתחלתי לדגדג את ביטנה של מיה. היא חייכה חיוך חסר שיניים והתפתלה.
"את יודעת על מה," היא הניחה את ידה על ידי. "טאק."
לקחתי נשימה עמוקה. "אין שום דבר שאני יכולה לעשות ולהגיד בשביל להחזיר אותו, ואין זמן להתאבל."
"אני יודעת שהוא היה כמו אח קטן בשבילך," מרילין נאנחה. "למה את לא נותנת לעצמך לבכות עליו?"
"זה לא יעזור לאף אחד," משכתי בכתפיי והתפללתי ללא קול שהיא תלך. לא רציתי לנהל את השיחה הזו.
"זה יעזור לך." היא אמרה, וזו הנקודה שנשברתי.
הדמעות החלו לזלוג בשקט, ופניי התכווצו. אסור היה לי להישבר, אבל באותו רגע לא חשבתי על זה. הדברים היחידים שחלפו לי בראש היו השבוע בטירה של קסטור, מבצע ההצלה והמוות של טאק. ניסיתי למחות את הדמעות ולהתעשת, אך לא הצלחתי.
"אל," מרילין אחזה בזרועי. נראה שהדמעות לא הפריעו לה. "הגיע הזמן שלך."
"אני לא מבינה מה אני עושה פה בכלל." השפלתי את ראשי אל פניה המחייכות של מיה. "אני אמורה לחזור להתאמן."
"סלינה, את חזרת רק אתמול מהשבי," מרילין אמרה בטון נדהם.
"זה היה רק שבוע," אמרתי בטון רועד.
"שבוע של גיהינום." היא החזירה לי. "האנשים פה התחרפנו, אז אני לא רוצה להתחיל לדמיין איך זה היה בשבילך שם."
"הייתי לבד." משכתי באפי.
"בדיוק." מרילין הידקה את אחיזתה בידי. "לנו היה אחד את השני. כולם עמדו כאן ותמכו, נעזרו, אבל מה היה לך?"
"כלום," שחררתי את ידי מאחיזה והעברתי אותה בשיערי. "לא היה לי כלום."
"איך זה היה שם?" היא שאלה.
"סיוט," עניתי לה בטון מהורהר, נזכרת בדברים שעברתי שם. "הם הביאו לי אוכל ומים ואז רוקנו ממני ליטרים של דם."
"ומה עוד?"
הצטמררתי. "לא ידעתי מתי יום ומתי לילה, לא ידעתי מה אני עושה ואם אני בכלל אצא בחיים. ברגעים המועטים בהם הייתי בהכרה התחלתי לתכנן את ההלוויה שלי."
מרילין פלטה משהו שנשמע כהכלאה בין גיחוך לאנחה. "בגיל הזה לחשוב על המוות שלך?"
"לא ידעתי כמה זמן אני אשרוד שם." משכתי בכתפיי.
"את נערה חזקה," מרילין כרכה את זרועה סביב כתפי, גורמת לי להישען עליה.
"אני יושבת ומייבבת פה, איך זה הופך אותי לחזקה?" רטנתי, מנגבת את הדמעות מפניי ומפנה מקום לדמעות חדשות.
"הדמעות הן הוכחה לחוזק שלך." היא מחצה את כתפי בידה.
גיחכתי. "זו איזו חוכמה כזו של נשים מעל גיל עשרים?"
"זו איזו חוכמה כזו של נשים נשואות שהפכו לאימהות," היא השיבה לי בצחקוק.
"גם אני אהיה כזו כשאהיה אמא?" שאלתי.
"אולי," היא ענתה בטון מהורהר. "ואולי לך תהיה חוכמה משל עצמך."
חייכתי חצי חיוך ושתקתי. לא הייתי בטוחה מה אני צריכה להגיד, אז מיה אמרה אותו במקומי. היא פרצה בשטף של מלמולים שכנראה היו שיחה עם עצמה ובחנה אותי דרך עיניים ירוקות וגדולות.
"בת כמה היא?" שאלתי את מרילין.
"חמישה חודשים," היא ענתה לי ואחזה באצבעה.
"והיא כבר מנסה לדבר עם עצמה? רואים שהיא שייכת למשפחה שלנו." צחקקתי והשענתי את מיה על ירכיי. "את שייכת לנו, נכון? את תעשי שטויות כשתגדלי ותשגעי את אבא שלך."
"אני מסכים עם זה שהיא שייכת למשפחה שלנו, ממש לא מסכים עם זה שהיא תשגע אותי," קולו של ניקו נשמע מחוץ לחדר.
"תיכנס," אמרתי ומחיתי את הדמעות האחרונות מפניי כדי לנסות להסתיר ממנו את העובדה שבכיתי. כמובן שזה לא עבד, העיניים שלי היו נפוחות ונוצצות ואפי היה אדום ובוהק.
ניקו נכנס ונעצר כשראה את פניי. "כואב לך?" הוא שאל בטון מודאג.
"לא," הנדתי בראשי. לא שיקרתי, באמת לא כאב לי, לא במובן שהוא חשב.
"אז למה את בוכה?" הוא המשיך לשאול. מרילין נעצה בו מבט משתק.
"אוקיי, נושא רגיש, נעבור הלאה." הוא הרים את ידיו כחף מפשע וקפץ על מיטתי.
"מה הוחלט?" מרילין שאלה.
"לגבי מה?" ניקו לקח את מיה מידי, מתעלם מהמבט הרושף ששלחתי לעברו.
"לארקס," מרילין ענתה.
"נקבל את ההחלטה היום בערב," ניקו אמר והסיט את עיניו, דבר שגרם לי להבין שהוא כבר יודע מה ההחלטה שתתקבל.
"ומה תחליטו?" שאלתי.
"נחליט את מה שנחליט, אין לכן מה לדאוג בנוגע לזה," הוא התחמק ממתן תשובה ישירה.
"מעניין אם גם מיה תהיה ככה כשתגדל," הרהרתי בקול.
"איך ככה?" ניקו שאל בחשד.
"חמקנית," עניתי לו וחייכתי לפעוטה שבידיו. "היא בטח תברח עם איזה חייל או בן איכרים וכשתשאל אותה איפה הייתה היא תספר לך שהיא רק הלכה לבקר בשוק."
"אבל לי היא תספר הכל," מרילין הוסיפה. "לא יהיו בינינו סודות."
"למה אתן מכניסות לבת שלי רעיונות לראש עוד לפני שהיא למדה לדבר?" ניקו רטן.
"הבת שלך?" מרילין שאלה ושילבה את ידיה.
"הבת שלנו, יקירה," ניקו אמר בטון מפייס.
"יותר טוב." היא לקחה את מיה מידיו.
"את הולכת לעשות הרבה שטויות, אה, קטנטונת?" חייכתי אל הפעוטה חצי חיוך. "את תסובבי לאבא שלך את הראש עד שהוא לא יבדיל בין ימין לשמאל."
ניקו גלגל את עיניו. "היא לא תעשה שטויות, היא תהיה כמוני."
"ואתה לא היית עושה שטויות כשהיית קטן?" הרמתי גבה.
"לא, אני הייתי מחונך ותמיד צייתי לחוקים." ארשת פניו של ניקו הייתה רצינית, אך ידעתי שדבריו נאמרים בציניות.
מיה התפתלה בצחוק בידיו, גוררת אותי ואת מרילין אחריה. "כשהבת התינוקת שלך צוחקת על מה שאתה אומר אתה צריך להבין שמה שאמרת ממש לא הגיוני," הקטנתי את ניקו והתחמקתי ממכה שהוא שלח אליי. "אתה צריך להיות נחמד אליי, אני פצועה."
"אוי, תשתקי," ניקו רטן, דבר שגרם לו לחטוף מכה ממרילין.
"תהיה מנומס לאחותך הקטנה!" היא גערה בו.
"אני גבר מוכה," הוא אמר ועשה פרצוף נעלב.
"אתה הגבר המוכה שלי." היא רכנה לעברו ונשקה לשפתיו. לקחתי את הכרית עליה נשענתי, הכיתי את ראשם איתה והחזרתי אותה למקומה.
"למה?" ניקו התמרמר ושפשף את ראשו.
"אני לא יכולה לנשק את חבר שלי לידך – אתה לא יכול לנשק את אשתך לידי!" אמרתי בטון מתריס.
"אנחנו נשואים!" ניקו מחה.
"וסלינה ואני בדרך לזה!" שמעתי את קולו של אדוארד מאחורי. מסתבר שהייתי מרוכזת מדי בשיחה עם ניקו ומרילין מכדי לשים לב שהערפל הסגלגל המאפיין את השער פשט בחדר שלי.
"אני לא רואה טבעת על האצבעות של אחותי הקטנה," ניקו אמר והחמיץ פנים כשאדוארד התיישב על המיטה לידי וכרך את זרועותיו סביבי.
"אתה תראה אותה בקרוב." אדוארד צחקק ונשק לראשי.
"אתם יכולים להפסיק לדבר על טבעות?" שאלתי. "בבקשה."
"אתה רואה?" ניקו שאל בטון מקניט. "היא לא רוצה להתחתן איתך."
"תפסיק להיות קרצייה," גלגלתי את עיניי וחבטתי בו.
"תפסיקי להכות אותי!" הוא דרש.
"לא רוצה," אמרתי והוצאתי לו לשון.
"ילדה קטנה." הוא החזיר לי.
"אתם פשוט בלתי אפשריים," מרילין נאנחה והנידה בראשה. "קדימה." היא דחפה את ניקו מהמיטה. "ניתן להם קצת זמן לבד."
"זמן לבד?" ניקו קפץ. "אין שום סיכוי! אדוארד, תלך להתאמן קצת ו –"
"ביי – ביי, ניקו." זרקתי על ניקו כרית.
"אני הולך אם הוא הולך." ניקו הצביע על אדוארד, שצחק והניח את סנטרו על ראשי.
"אתה הולך עם אשתך היפה ומשאיר את הבת החמודה שלכם איתי ועם אדוארד." הוצאתי לו לשון והושטתי את ידיי כדי לקבל את מיה.
"לא," ניקו הניד בראשו. "אני הולך עם אשתי היפה, הבת החמודה שלי והחבר של אחותי הקטנה ומשאיר אותך לבד."
"מרילין." שלחתי לה מבט. היא הבינה.
היא הניחה את מיה בידיי וגררה את ניקו אל מחוץ לחדר.
הרטינות שלו הדהדו בארמון במשך שתי דקות שלמות.
-
"אז, מה את רוצה לעשות?" אדוארד שאל אותי ודגדג את בטנה של מיה.
"אני לא יודעת." משכתי בכתפיי. "אני די קשורה למיטה, זוכר?"
"כל אדם קשור למיטה שלו," הוא אמר. "את יודעת כמה קשה לי לעזוב אותה בבוקר?"
"אתה מוזמן לחזור אליה אם אתה כל כך מתגעגע," אמרתי בטון עוקצני.
"שטויות," הוא אמר בביטול. "אלייך אני קשור הרבה יותר."
"כן?" נשכתי את שפתיי בניסיון להסתיר חיוך.
"תפסיקי לעשות את זה!" אדוארד דרש.
"את מה?" שאלתי בתמימות.
"תפסיקי לנשוך את השפתיים שלך," הוא אמר.
"למה?" הבעה חשדנית עלתה על פניי.
"כי רק לי מותר לנשוך אותן," הוא אמר, וכאילו כדי להוכיח את דבריו נשק לי ונשך את שפתי התחתונה.
"חצוף," הכיתי את ידו והשענתי את מיה על רגליי. "יש פה ילדה קטנה."
"היא לא מבינה על מה אנחנו מדברים, זה בסדר," הוא אמר וחייך אליה. "לא אכפת לך שאני מנשק את דודה שלך, נכון?"
מיה פלטה צווחה וחייכה.
"רואה?"
"היא תלשין לניקו יום אחד," הזהרתי אותו. "את תעשי לנו הרבה צרות, נכון, קטנטונת?"
"נקווה שהצרות היחידות שיהיו לנו יהיו הצרות שהיא תעשה," אדוארד אמר. חייכתי חצי חיוך מאולץ והשענתי את ראשי על חזהו. מי יודע אם בעוד כמה שנים, כשמיה תגדל, אדוארד עדיין יהיה כאן? הוא עלול להחליט שהוא צריך מישהי יותר רגילה שלא שייכת למימד אחר ולעזוב, ושום דבר לא יעצור אותו.
"מה?" אדוארד שאל. מסתבר שבנים לא אטומים עד כדי כך לרגשות של בנות.
"כלום," הנדתי בראשי, מסרבת לתת למחשבות למלא אותו. אין לי סיבה להתעסק בעתיד, מה שאמור לקרות יקרה, מה שלא לא, ומה שאולי... שיישאר בסימן שאלה.
"סלינה," הוא הרחיק אותי מגופו והכריח אותי להישיר אליו מבט. "מה קרה?"
"זה כלום," התעקשתי, אך הוא לא וויתר. נאנחתי. "סתם, חשבתי על מה שיקרה."
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"אני כבולה לממלכה הזו, אבל אתה לא. יום אחד אתה עלול להחליט שהחיים כאן מוזרים מדי, מפחידים מדיי, הזויים מדי ותעזוב. שום דבר לא ימנע ממך לעשות את זה. אתה לא שייך לעולם הזה, לא באמת, ואולי יום אחד פשוט תחליט שזה יותר מדי וזהו." הסבתי את פניי ממנו אך ידו, שהונחה על לחיי, הכריחה אותי לסובב אותן חזרה.
"יש לי רק שאלה אחת," הוא אמר בטון רציני. "את מבטיחה לענות לי עליה בכנות?"
"כן," הנהנתי.
"הם נתנו לך סם הזיות?" הוא שאל.
"מה?" כיווצתי את עיניי, מתלבטת אם שמעתי נכון.
"לא יודע," הוא הניד בראשו. "אני מנסה לחשוב על דברים שיגרמו לך להעלות את האפשרות שאני אעזוב אותך, אבל רק סם הזיות עלה לי."
חייכתי אליו ונשקתי לשפתיו. "לא סם הזיות, סתם היגיון."
"היגיון מטומטם," הוא מלמל לשפתיי. "הדרך היחידה בה אני אעזוב אותך תהיה אם תחליטי שזהו." עיניו הכחולות ננעצו בי. "וגם אז אני אחיה כאן בקאריה, ברחוב, ואתפלל שיום אחד תרצי אותי חזרה."
"שנינו יודעים שהסיכויים שאני אעזוב אותך קטנים יותר מהסיכויים שאמות," אמרתי ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיו.
"מעולה, כי הסיכויים שתמותי לא קיימים." הוא הרים את ידי אל פיו ונשק לה. "את הנסיכה שלי, וכל עוד לא תגרשי אותי אני אהיה השומר שלך."
"אני לא צריכה שומר," הנדתי בראשי. "אני צריכה מספיק חזקה בשביל לשמור על עצמי. אני צריכה מלך."
"כל עוד תרצי בי אני אהיה מה שתרצי, אפילו משרת," הוא הבטיח.
"אתה תנקה לי את החדר?" שאלתי, מסתירה חיוך.
"עם מברשת השיניים שלי, אם תבקשי."
"ותשתמש בה אחרי זה?" המשכתי לשאול.
"אם זה מה שתרצי." הוא משך בכתפיו.
"אני לא מתכוונת לנשק אותך אם תצחצח שיניים במברשת איתה ניקית ריצפה." קימטתי את אפי.
הוא צחק ונשק לשפתיי. "אז כדאי שאני אנצל כל רגע בו את לא מבקשת ממני לעשות את זה."
-
"בוקר טו – " שיילין נכנסה לחדרי בצעקות אך נעצרה כשראתה שאני ואדוארד משחקים עם מיה.
"שיילין, תסתכלי החוצה," הצבעתי על המרפסת שלי. "רואה את זה? זו השקיעה. השקיעה מסמלת את סופו של היום, לא את תחילתו."
"חשבתי שאת ישנה," היא מלמלה וקפצה על מיטתי.
"למה שאני אשן בשעה כזו?" שאלתי.
"כי את תמיד ישנה?" היא השיבה לי באותו טון.
"הפכת אותי לקואלה," רטנתי. "אני לא ישנה כל החיים שלי, את יודעת."
"נכון," היא הנהנה. "את ישנה בבוקר, בצהריים ומנמנמת קצת לקראת הערב, ואז בלילה, כי את צריכה לשמור על רצף תקין של שינה."
"את מצחיקה כשאת שותקת," גלגלתי את עיניי לעברה.
"אז כדאי שאני אמשיך לדבר, כי אמרו לי שממש לא מתאים לי ליצנית," היא מלמלה.
"מי אמר לך את זה?" שאלתי.
"שירלי," היא סיננה והסבה את מבטה למרפסת.
"תתעלמי ממנה, היא לא שווה את העצבים שלך," אדוארד אמר.
"זה מה שוויליאם אמר לי." חיוך קטן עלה על פניה.
"אני רואה את החיוך הזה," נעצתי את אצבעי בלחייה. "מה עשיתם כל אחר הצהריים?"
"לא ממש משנה," סומק קל פשט בלחייה. "מה אתם עשיתם?"
"אני שאלתי קודם!" אמרתי בטון עיקש.
"אז את תעני קודם, ובגלל ההתלהבות שלך את תשכחי ששאלת אותי," היא אמרה וחייכה חיוך תמים.
"מה כבר יכולנו לעשות?" גלגלתי את עיניי. "היינו עם מיה כל אחר הצהריים."
"אז מה? היא לא מבינה כלום." היא משכה בכתפיה.
"לפני שהשיחה הזו תדרדר – בנות, זוהי שיחת בנות ואין בי שום רצון לקחת בה חלק." אדוארד קטע אותנו.
"אז תצא," שיילין אמרה והצביעה על הדלת.
"שקט!" הכיתי את ידה ונשענתי על אדוארד. "תישאר."
"תפסיקי להעדיף את חבר שלך על פניי," היא אמרה והחמיצה פנים.
"שיי, אני אוהבת אותך הכי הכי בעולם," אמרתי בטון תינוקי והושטתי לה יד לחיבוק.
"אל תתחנפי," היא גערה בי.
"ואל תשקרי," אדוארד הוסיף. "אותי את אוהבת הכי הכי בעולם."
"אלוהים, אתם נוראיים." שיילין הנידה בראשה.
"אני בטוחה שגם את וויליאם כאלה," הוצאתי לה לשון.
"תשתקי," היא סיננה והרימה את מיה. "הקטנה הזו ואני לא צריכות לסבול את ה –"
סביר להניח שהיא הייתה ממשיכה את המשפט אם לא היינו שומעים את התופים. הצליל היה חלש מאוד, אך בכל זאת הפריע. היה בו משהו לא נעים.
שיילין קימטה את מצחה בבלבול ויצאה למרפסת לבדוק את מקור הרעש. שמעתי אותה ממלמלת משהו שנשמע כמו "אוי, לא", דבר שגרם לי לדחוק באדוארד לעזור לי לצאת למרפסת.
במקום לעזור לי להישען עליו הוא פשוט הרים וסחב אותי למרפסת, שם נעצר ליד שיילין אך לא הוריד אותי מידיו. "אני יכולה לעמוד," רטנתי.
"לא, את לא," הוא החזיר לי.
"לא הזמן לזה," שיילין מלמלה. "תראו."
היא הצביעה חצר הארמון. אדוארד הושיב אותי על המעקה וחיבק את מותניי כדי שלא אפול בזמן שאני מסתכלת למטה.
מיה, שהייתה אחוזה בידיה של שיילין, החלה לבכות, אך אף אחד מאיתנו לא ניסה להרגיע אותה. כולנו היינו מרותקים למה שראינו.
חצר הארמון, שבדרך כלל מלאה רק בשומרים, הייתה מלאה באנשי הכפר. הם היו מסודרים במעגל סביב ערמת קרשים ועמוד. למרות המרחק לא יכולתי שלא לזהות את האדם הקשור לעמוד – לארקס.
"אז אני מניחה שההחלטה התקבלה," מלמלתי, אחוזת בחילה. רציתי שהוא ימות, אבל איכשהו הצפייה בהוצאה להורג שלו הייתה קשה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא צריכה להרגיש כך, שאם זה היה ההפך הוא היה זה שמדליק את האש תחת רגליי, אך זה לא מנע ממני לרצות לעצום את עיניי ולקבור את פניי בכתפו של אדוארד.
"מה הם עושים?" שיילין מלמלה למראה איש שהחל להתהלך מצד לצד ולהקריא משהו מתוך מגילת קלף.
"אני לא יודעת," מלמלתי בטון מעט עוקצני. "זו ההוצאה להורג הראשונה שלי."
"ששש..." אדוארד לחש והניח את ראשו בשקע שבין ראשי לכתפי.
שיילין נענעה את מיה בזמן שהאיש למטה סגר את המגילה והניף את ידו.
צרחותיו של לארקס היו כה רמות עד שהגיעו אלינו, לקומה העשירית. האיש עם המגילה הוריד את ידו.
הקהל השתתק, אך שום שריפה לא התחילה. ניקו, שעמד בצד וצפה, התקרב ללארקס עד שהמרחק ביניהם היה מרחק של סנטימטרים. הוא עמד ללא תנועה למשך כמה דקות ואז סובב את גבו וסימן לאיש עם המגילה.
הוא הרים שוב את ידו והוריד אותה. הקרשים החלו לעלות באש ולארקס החל לצרוח שוב. שיילין נרעדה ונכנסה פנימה. אדוארד חיכה מספר שניות ואז סחב אותי חזרה למיטה. הוא הורה לשיילין לסגור את המרפסת ואת הווילונות והתיישב לידי. הוא כרך את זרועותיו סביבי בחיבוק והשעין את סנטרו על קודקודי. חום גופו, שהצליח לנחם אותי כמעט בכל מקרה, לא הצליח הפעם.
יותר מאוחר, הרבה אחרי שהשמש שקעה, אדוארד הלך והממלכה דממה, בראשי עדיין הדהדו צרחותיו של האדם המיוסר שכמעט השמיד את הממלכה שלי.
---

אין לי זמן, מקווה שעברה עליכן שבת נעימה - נתראה מחר. שבוע מקסים ^^
(סליחה על המילים הקצרות, אני צריכה לעוף וגנבתי כמה שניות עכשיו ואני מאחרת!)