חיים כפולים

פרק 8

לא דמיינתי את הרגע בו אפגוש את קסטור, ואני בטוחה שאם כן הייתי מדמיינת, זה לא היה ככה. בטח הייתי מדמיינת את עצמי רועדת מפחד מול יצור רשע שהרג את ההורים שלי ויכול להרוג אותי ביותר מהירות וקלות, אך בהחלט לא הייתי מדמיינת את הזעם. כלומר, ההורים שלי מתים באשמתו, ברור שאני אכעס, אבל לא עד כדי כך שבגלל הכעס אני אשכח את הפחד. ובכל זאת, עכשיו אני עומדת מולו, בלי נשק ובלי אף אחד שיכול להגן עליי, ואני לא מפחדת. זעם טהור שולט בכל חלק בגוף שלי, ורעד חולף בגופי.
"בגלל שאני נחמדה אני מציעה לך ולחיילים המתוקים שלך לברוח מפה ולא לחזור לעולם," ציניות נטפה מקולי כארס. "אין בי רצון שתחריבו לי את הממלכה."
קסטור העביר את עיניו הקטנות על האולם ההרוס וחייך אליי. "טוב לראות אותך, הנסיכה סלינה, גדלת כל כך מהר." לשון השתרבבה מחוץ לפיו במהירות של נחש.
"הלוואי שהייתי יכולה להגיד אותו דבר." חייכתי חיוך צונן.
"חוסר נימוס?" הוא הרים גבה. "לא שמעתי שזוהי תכונה שלך."
"זה לא חוסר נימוס, זה חוסר כבוד לנחשים בגודל אדם שבגללם ההורים שלי מתים." אמרתי בעוקצנות. "אני לא מבינה למה בכלל נתנו לצבא שלנו להתעסק איתך. בשביל להשמיד אותך צריך מדביר, לא חייל."
"למה כל הארס?" הוא חייך את חיוכו הנחשי.
"אין לי כוח למשחקי עקיצות, זה מיותר וגורם לכאבי ראש." אמרתי. "תגיד לי מה אתה רוצה."
"את הממלכה." הוא ענה מידית.
"באמת? אז תוסיף אותה לרשימת הבקשות שלך מסנטה, אבל אני מזהירה- הוא לא נותן מתנות לילדים רעים." חייכתי חיוך עוקצני.
"אני לא יודע מי זה סנטה, אבל מהחיוך שלך אני מבין שזוהי הייתה עקיצה, ולא אמרת שאין לך כוח למשחקי עקיצות?" הוא אמר בטון קר.
"תקשיב, בוא נחשוב בהיגיון שאני דיי בטוחה שאין לך. אתה ואני פה, ולכאורה נראה שהיד שלך על העליונה, אבל מחוץ לאולם נמצאים כל השומרים שלנו ומחכים לאות שלי כדי להיכנס, אתה לא חושב שעדיף לך ולמה שהחיילים שלך לא יהיו להסתלק מפה?" שיקרתי לו, וקיוויתי שהוא לא ידע את זה.
"כל השומרים שלכם נעולים בחלק הדרומי של הטירה." הוא אמר. "החיילים שלי שומרים עליהם."
"איך אתה יודע? אני מניחה שהיית סגור פה במשך חצי שעה." ניסיתי להמשיך בשקר, אך הוא רק חייך כאילו אני פעוטה שמנסה ללכת ולא מצליחה.
"אל תדאגי, לא באנו להרבה זמן, רק כדי להזכיר לכם למי הממלכה שייכת באמת." הוא חייך בשעשוע וחרט שלושה קווים על ידה של מיה. היא התעוררה והחלה לבכות. "עד לפעם הבאה." הוא הניח אותה על הרצפה ונעלם בעננה של עשן שחור, ואיתו כל השומרים שלו.
"מיה!" מרילין קראה ורצה לעברה. מסתבר שכשקסטור נעלם נעלמו איתו גם החבלים.
לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לדבר, ובקושי הצלחתי לראות משהו.
"סלין, תסתכלי עליי." ניקו היה לידי, ועד שלא דיבר לא שמתי לב לזה. כשראה שאני לא מגיבה הוא אחז בפניי והכריח אותי להסתכל עליו. "יופי, עכשיו תנשמי, בזהירות." הוא אמר. הקשבתי לו, אך עדיין לא יכולתי לזוז. "היא בהלם." הוא צעק לצ'ארלי.
"אני... אני בסדר." הצלחתי לחלץ מפי משפט.
"תודה לאל." הוא נאנח. "שיי, תיקחי אותה לחדר שלה." הוא אמר לשיילין והתחיל להתרחק ממני, אך אני אחזתי בידו.
"ניקו, אני רוצה להתחיל להתאמן." אמרתי.
"נדבר על זה אחר-"
"לא!" קטעתי אותו. "לא נדבר על זה אחר כך, אני רוצה להתחיל להתאמן מחר. אני לא מוכנה שבפעם הבאה שקסטור יתקוף אני לא אדע איך להילחם נגדו."
"סלינה, אנחנו נדבר על הכל יותר מאוחר, לא עכשיו." הוא השתחרר מאחיזתי ורץ אחרי מרילין וצ'ארלי.
"סלין, בואי לחדר." שיילין אחזה בזרועי ופתחה שער. היא דחפה אותי קדימה ונכנסה אחרי.
"שיי, מה קרה פה הרגע?" שאלתי.
"פתחתי שער, דחפתי אותך פנימה והופענו בחדר שלך." היא אמרה בטון מעט מבולבל.
"לא זה, קסטור." אמרתי בטון מעט מיואש.
"אל תחשבי על זה עכשיו, לכי לישון." היא אמרה.
"אני לא אצליח להירדם, ישנתי כמעט כל היום." הלכתי לעבר המרפסת ופתחתי אותה. אוויר לילה צונן נכנס לחדר וגרם לרעד קטן בגופי.
השלתי את הכפכפים וברגליים יחפות יצאתי החוצה.
"סלינה, את תתקררי." שיילין קראה מאחורי.
"לכי לישון, שיי, אני אהיה בחוץ במשך כמה דקות ואכנס." הבטחתי.
"את לא רוצה שאני אשאר איתך?" היא שאלה.
"את צריכה לישון, אני לא, זה בסדר, אני אסתדר." עניתי ונשכבתי על ערסל הבד שהיה שם.
"אם את צריכה משהו תקראי לי, אני קומה מתחתייך." היא אמרה ויצאה מהחדר.
נאנחתי בהקלה. סוף סוף לבד.
-
כשהשעה ללכת לבית הספר הגיעה עדיין הייתי ערה. לצאת מהממלכה לאחר ההתקפה שהייתה אתמול וללכת למקום בו אני לא לומדת שום דבר חשוב נראה לי מיותר, אך ניקו התעקש ששיילין ואני נמשיך בחיים הרגילים שלנו עד שיצליחו לשקם את הממלכה. זו הסיבה שבמקום להיות עכשיו בחדר הישיבות ולהציע רעיונות להתמודדות נגד קסטור אני ושיילין יושבות בשיעור ספרות ונועצות מבטים חמוצים בספרים שלנו.
"אולי העלמה אוונס תרצה לחזור על מה שאמרתי עכשיו?" קולה של המורה גרם לי להתנער ולהרים אליה מבט.
"גרסייה, לא אוונס." תיקנתי אותה אוטומטית. "ומצטערת, לא הייתי מרוכזת."
"אני יודעת, בגלל זה ביקשתי לחזור אחרי מה שאמרתי." היא אמרה בטון נוקשה.
"המורה, תסתכלי על הכיתה. על כולם. מישהו מפה נראה לך מרוכז במה שאת אומרת?" החוויתי בידי על הכיתה. מרבית התלמידים אפילו לא טרחו להרים את הראש מהפלאפונים שהסתירו מתחת לשולחן ובתוך הקלמר.
"אדוארד, תחזור על מה שאמרתי עכשיו." המורה ביקשה מאדוארד, שהיה עסוק במשחק כלשהו בפלאפון שלו.
בריאנה דחקה בו במרפקה והוא התנער וחייך למורה את החיוך הכי כובש שהצליח לגייס. "מה אמרת, המורה?"
"תחזור על מה שאמרתי עכשיו." היא אמרה וחייכה חיוך קטן לנוכח החיוך שלו.
"תחזור על מה שאמרתי עכשיו?" הוא אמר בטון שואל והרחיב את חיוכו, חושף תוך כדי את הגומה השמאלית שלו.
"גרסייה, דיימונד, החוצה." החיוך של המורה נזל כמו מים.
"כן, גברתי." מסיבה כלשהי חיוכו של אדוארד נשאר קבוע במקומו בעודו לוקח את התיק, נושק קצרות לשפתיה של בריאנה ויוצא מהכיתה.
"העלמה גרסייה, אני מחכה." המורה שילבה את ידיה ונעצה בי מבט חמור.
השבתי לה את מבט הכלבלב העזוב שלי, אך כשראיתי שהיא לא נכנעה נאנחתי, אספתי את דבריי, ויצאתי גם אני.
"אז, מה את רוצה לעשות?" אדוארד חיכה לי ליד הדלת.
"למצוא מקום שאתה לא נמצא בו." מלמלתי בטון עוקצני והתחלתי להתקדם לכיוון המדשאות.
"אני נמצא בכל מקום." הוא אמר בטון גאה.
"אז תלך לחדר כושר ותיפטר מהשומן." אמרתי ביובש. במקום להחזיר עקיצה אדוארד עשה משהו שלא ציפיתי ממנו לעשות- הוא צחק ופרע את שיערי, כאילו אנחנו חברים טובים שמבלים ביחד אחרי שהעיפו אותם מהשיעור.
"אדוארד, מה נתנו לך?" שאלתי בחשד וזרקתי את התיק שלי על הדשא. נשכבתי והנחתי את ראשי עליו. אדוארד התנהג כמותי, רק שבמקום תיק או הוריד את הג'קט שלו, פרש אותו, הניח עליו את זרועו ועליה את ראשו.
"פלאפון, מכונית, בית, כלבה קטנה." הוא פירט.
"דיברתי על היום ואתמול." גלגלתי את עיניי.
הוא לכסן אליי את מבטו. "אני יודע."
"איך קוראים לכלבה?" שאלתי.
"לולה." הוא ענה.
"שם יפה, למה קראתם לה ככה?" המשכתי לשאול והעברתי את מבטי אליו.
"אני לא יודע, אין סיבה." הוא מלמל.
"לכל שם יש סיבה." אמרתי.
"לא לכל שם," אדוארד אמר. "לשם שלי אין."