חיים כפולים

פרק 16

ניסיתי להראות שאני לא מבוהלת. באמת, ניסיתי. אבל המחשבה על מאות אלפי אנשים מריעים לי רק בגלל שנולדתי למלך ולמלכת קאריה וחזרתי הביתה גרמה לי לבחילה קלה.
"תנשמי." שיילין לחשה לי. מסתבר שאנשים ראו שקצת נלחצתי.
"אני בסדר." סיננתי והחזרתי את תשומת ליבי לשיחה.
"ניקו, אני לא מרגישה כל כך טוב, אני יכולה ללכת לנוח?" שאלתי כשהם התחילו לחשב כמה אנשים יכנסו בכיכר העיר.
"אממ..." הוא היסס.
"אני מודה לכולכם על כך שבאתם, גרמתם לי לעונג רב בביקורכם. לצערי, איני חשה בטוב, ומוטב שאלך לנוח." הכרזתי, בלי לחכות לתשובה.
"בוודאי, הוד מעלתך." אמרה המלכה רוז וחייכה אליי. "את באמת חיוורת."
"תודה." קדתי קידה קטנה ויצאתי מאולם הישיבות בצעדים מהירים.
פתחתי שער לחדר שלי, וכשנכנסתי אליו פשטתי את הבגדים, מחקתי את האיפור, והנחתי את הכתר על השידה. לבשתי מכנסי טרנינג, גופייה וג'קט, ופתחתי שער לחוף הים. לא לקחתי איתי נעליים, הרי גם ככה אני אוריד אותן.
פתחתי עוד שער, הפעם אחד לחוף הים. כשראיתי מולי את הגלים נשברים על החוף נשפתי אוויר בהקלה. טוב להיות כאן. אף אחד לא רוצה שאני אנקה את הבית, אף אחד לא רוצה שאני אשתתף בטקס הכתרה מול מימד שלם, אף אחד לא מדבר.
"סלינה?" קול מוכר אמר בהפתעה מאחורי. טוב, נו, כמעט אף אחד.
"היי." הסתובבתי אל אדוארד וחייכתי חצי חיוך.
"מה-?" הוא השאיר את השאלה פתוחה והצביע על החוף הריק.
"משעמם בבית." משכתי בכתפיי והתיישבתי על החוף. הוא התיישב לידי. "ואתה?"
"לא יכול לשמוע כבר את צלצול הפלאפון והטלפון שלי." הוא ענה.
"למה?" גיחכתי.
"בריאנה לא מפסיקה להתקשר." הוא גלגל את עיניו.
"נתת לה הזדמנות להסביר לפני שהתחלת לסנן אותה?" שאלתי.
"כן, אבל היא נתנה לי תירוצים שאפילו ילד בן שלוש היה עולה עליהם." הוא ענה.
"בסדר, אני בטוחה שאם תעבדו על הבעיות אתם תחזרו." אמרתי בטון אדיש למרות שזה הדבר האחרון שרציתי להגיד.
"אנחנו לא נחזור." הוא אמר בביטחון.
"למה לא?" שאלתי.
"אני לא רוצה להיות איתה." הוא ענה לי בפשטות.
"חשבתי שזה לא קשור לרצון, אלא למה שכולם מצפים ממך." התחכמתי, משתמשת באותן מילים בהן הוא השתמש כשהסביר לי למה הוא לא אומר לבריאנה שהוא יודע.
"כבר נמאס לי לעמוד בציפיות של כולם, חיים רק פעם אחת, למה לבזבז את זה על משהו שלא אוהבים?" הוא אמר.
"אז למה אתה מבזבז את הזמן ומדבר איתי?" שאלתי.
"אל תדברי שטויות," הוא דחף מעט את כתפי. "אני אוהב לדבר איתך."
"באמת? ואני חשבתי שאתה אוהב למרר לי את החיים." עניתי בטון ציני וגלגלתי את עיניי.
"פעם," הוא הודה. "אבל לא עכשיו."
"ומה השתנה?" הישרתי את מבטי אל הים.
"התחלתי לדבר איתך." הוא אמר. לא ידעתי בדיוק איך להגיב לזה. "זה בסדר, את לא צריכה להגיד כלום." הוא צחקק.
"אני מרגישה שאני צריכה להגיד משהו," אמרתי בכנות. "אני פשוט לא יודעת מה."
"אולי כן?" הוא הציע.
"כן?" אמרתי בטון שואל.
"אני מניח שקודם הייתי צריך להציע לך את ההצעה." הוא אמר בטון מהורהר.
"אני אשמח לשמוע אותה." הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מאדים מעט. זה היה מתוק.
"טוב, העניין הוא ש...אני כבר לא יוצא עם בריאנה, ואני חופשי לעשות כל דבר שאני רוצה, אז חשבתי אולי..." הוא גמגם. זו הפעם הראשונה ששמעתי את אדוארד מגמגם. "אולי תרצי לצאת מחר." הוא העביר את ידו בשיערו במבוכה.
"אדוארד, מתוק, תסתכל," החוויתי בידי על הים הגדול והשמים הכחולים. "אנחנו בחוץ עכשיו."
"אני מתכוון ליציאה כזו שתגרום לשיילין להכריח אותך למדוד אלפי בגדים ולשנות מיליון תסרוקות, ולי לעמוד מול המראה ולמלמל משפטים מפגרים שאני לא אזכור ברגע שאצטרך להגיד לך אותם." הוא אמר בטון נבוך.
"אה, יציאה כזו." חיוך קטן עלה על שפתיי.
"על מה את חושבת?" הוא שאל בטון מעט לחוץ.
כל הדאגות שהיו לי לגבי הממלכה, ההכתרה הקרבה, תקיפות הקסטורים וההתעללות של קסנדרה- כולן נמחקו והתחלפו בתחושה נעימה. הנהנתי והרחבתי את חיוכי. "אני אשמח."
-
אדוארד ואני נשארנו לדבר על החוף כמעט עד תשע בערב, וכשנפרדנו הוא השביע אותי לתת לו לתכנן הכל, ולא להתנגד לשום דבר שהוא מתכנן למחר. בדרך כלל לא הייתי ממהרת להישבע בפני האדם שגרם לי לרצות לתלות את עצמי במשך רוב תקופת התיכון, אבל ידעתי שהגיע הזמן לעבור הלאה. נכון, עברו רק שבועיים, אבל כשאדם מנסה להוכיח לך שהוא משתנה אסור לך לגרום לו לוותר עוד לפני שהתחיל. רגע לפני שהלך הוא ביקש ממני להגיע מחר בערב לפארק, ואז רץ ונעלם.
הנדתי את ראשי בגיחוך ופתחתי שער לממלכה. ידעתי שניקו יבוא לבקר אותי בחדר, ואולי הוא כבר ביקר, ורציתי להספיק לדבר איתו לפני שהוא ילך לישון. כשהגעתי לחדר מצאתי אותו שוכב על המיטה שלי ונועץ בי מבט לא ברור.
"נוח לך?" שאלתי אותו.
"תקראי לי מוזר, אבל חשבתי שאם את בורחת מוועידה שכוללת את השליטים של המימד בטענה שאת לא מרגישה טוב, מן הראוי שתישארי בחדר." הוא התיישב ואמר בטון חצי משועשע- חצי נוזף.
"מוזר." אמרתי ומשכתי בכתפיי. הוא נעץ בי מבט מיואש שגרם לי לצחקק. "מה? אתה ביקשת."
"איפה היית?" הוא התחיל לחקור.
"בים." עניתי.
"לבד?" הוא הרים גבה.
"לא זכור לי שזה עניינך." הוצאתי לו לשון.
"תמיד ידעתי שהזיכרון שלך לא משהו." הוא הקניט אותי.
"איפה שיילין?" שאלתי אותו.
"ישנה." הוא ענה לי. "את מתכוונת להגיד לי עם מי היית?"
"לא." אמרתי בפשטות. "אני צריכה לחזור לקסנדרה?"
"את מוזמנת להישאר פה, אבל אני חושב שזה יעורר חשד אם היא לא תמצא אותך במיטה בבוקר." הוא משך בכתפיו.
פתחתי שער. "טוב, נתראה מחר?"
"כן," הוא הנהן. "יש לך אימון עם אקווה."
"א-אימון?" גמגמתי.
"כן, את ביקשת להתאמן כדי להילחם, מחר יש לך אימון." הוא גיחך.
התלבטתי אם להמציא תירוץ עכשיו, אבל לבסוף החלטתי לחכות למחר. לשיילין יהיו תירוצים הרבה יותר טובים משלי. "לילה טוב."
-
"סלינה!" צעקה נשמעה ברחבי הבית. "איפה הארוחה שלי?"
פקחתי את עיניי בישנוניות והסתכלתי על השעון. שבע ועשרים. עצמתי שוב את עיניי בעוד שההבנה חלחלה למוחי. שבע ועשרים, לעזאזל!
קפצתי מהמיטה בעיניים חצי פקוחות ורצתי לחדר האמבטיה. לא היה לי מושג איך אני אספיק להתארגן, להכין לקסנדרה ארוחת בוקר ולהגיע לבית הספר לפני שמונה בבוקר.
לאחר שהתלבשתי ושטפתי את פניי רצתי למטבח והתחלתי להכין לקסנדרה ארוחת בוקר.
בגלל שלא היה לי זמן, החלטתי להכין רק צנימים וחביתה, וכשסיימתי השעה הייתה כבר עשרה לשמונה. לא היה שום סיכוי שאני אגיע בזמן לבית הספר. לא בדרך הרגילה.
יצאתי מביתה של קסנדרה בחמישה לשמונה, והגעתי לבית הספר שתי דקות לפני הצלצול. היי, מי אמר שלהיות נערה עם כוחות זה דבר כל כך רע?
-
"אם אני אירדם את תעירי אותי, נכון?" לחשתי לשיילין בזמן שהמורה להיסטוריה דיבר ודיבר ולא הפסיק למרות שאף אחד לא באמת הקשיב לו.
"אני עלולה להירדם קודם." היא ענתה בטון ישנוני.
"מישהו צריך להגיד לו שאף אחד לא מקשיב." נאנחתי.
"בשביל מה?" שיילין משכה בכתפיה. "השיעור אמור להסתיים בעוד-" היא לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שהצלצול נשמע.
"נביאה." אמרתי והתמתחתי.
"שלום לעלמות הצעירות." אדוארד ניגש אלינו והתיישב על השולחן.
"היי." חייכתי חיוך קטן.
"איפה הקרצייה שלך?" שיילין שאלה.
"שיילין!" הכיתי את ידה. "זה לא מנומס."
"האמת לא פועלת לפי חוקי הנימוס." היא משכה בכתפיה.
"יש בזה משהו." אדוארד אמר. "והוא עם שרלין." הוסיף והצביע לצידה השני של הכיתה.
שיילין הסתכלה לכמה שניות על וויליאם ושרלין, מה שנתן לי ולאדוארד כמה שניות להחליף מבטים משועשעים.
"אז... יש סיכוי שתספר לי מה אתה מתכנן להיום בערב?" שאלתי את אדוארד.
"היום בערב?" שיילין שאלה בטון מבולבל. "מה יש היום בערב?"
"אני יוצא עם בת הדוד שלך." אדוארד אמר לה בטון שובב.
"ובת הדוד שלי לא חשבה לספר לי?" היא העבירה את מבטה אליי.
"אל תאשימי אותי, את נרדמת מוקדם." הרמתי את ידיי כחפה מפשע.
"למדנו הרגע שעתיים היסטוריה, היו לך שעתיים לספר לי." היא אמרה.
"היית צורחת באמצע השיעור." אמרתי.
"זה לא תירוץ." היא הכתה את כתפי.
"אוי, באמת. גם ככה הייתי מספרת לך. ניקו רוצה שאני אפגש היום עם אקווה ואני צריכה להמציא לו תירוץ." אמרתי.
"מי זאת אקווה?" אדוארד שאל בבלבול.
"מאמנת הכושר של סלינה," שיילין אלתרה. "ניקו שם לב שסלינה עלתה במשקל קצת אז הוא שכר לה מאמנת כושר פרטית."
הסתכלתי על שיילין והרמתי גבה. מאמנת כושר פרטית? אני לא מאמינה שאני סומכת עליה שתמצא לי תירוץ טוב לתת לניקו.
"שטויות, סלינה מושלמת כמו שהיא." אדוארד ביטל את דבריה של שיילין.
"חמוד." שיילין סיננה. "העולם צריך עוד גברים שיהיה אפשר לתייג אותם כחמודים."
"לא, הוא לא." אדוארד התנגד. "אנחנו לא כלבלבים קטנים, זה לא גברי להיקרא 'חמוד'."
"ואם אני אקרא לך חמוד?" שאלתי בגיחוך.
"לך מותר, לה אסור." הוא אמר.
הוצאתי לשיילין לשון בעוד שהיא נעצה באדוארד מבט ממורמר. "למה לה מותר ולי לא?"
"כי היא-" הוא התחיל לענות לה ואז עצר את עצמו.
"כי אני...?" שאלתי.
"כלום." הוא אמר בטון נבוך והסיט את מבטו.
שיילין נעצה בי מבט חודר שגרם לי להסמיק מעט. "שקט." דחפתי אותה.
"לא אמרתי כלום." היא משכה בכתפייה וניסתה להסתיר את חיוכה.
"וויליאם, היא מציקה לי." צעקתי לעברו של וויליאם. הוא התנתק לשנייה משרלין, משך בכתפיו, וחזר אליה.
"אני שונאת אותך." שיילין סיננה.
"האהבה במשפחה," אדוארד נאנח אנחה מזויפת. "היא דבר כל כך יפה."
"אני אוהבת את סלינה כל כך עד שאני עלולה לחנוק אותה למוות בחיבוק." שיילין רטנה.
"אני לא מסכים לך, אני צריך אותה בחיים." אדוארד אמר.
"אני לא אשאיר את בת דוד שלי בחיים רק בגלל שאתה דלוק עליה." היא נזפה בו.
"שיילין!" הרגשתי את פניי מאדימות.
"מה?" היא משכה בכתפיה. "אני רק אומרת את האמת."
הכיתי את ראשה ואז פניתי לאדוארד, שנראה מעט נבוך. "תסלח לה, היא נפלה מהחלון בילדות."
"זה לא אומר שהיא משקרת." הוא מלמל לעצמו, אך שמעתי.
"טוב, לפני שתהפכו לעגבניות, אני מציעה להחליף נושא, מקובל?" שיילין שאלה.
אני ואדוארד הנהנו בהקלה.
"אז... באים לפה הרבה?" שיילין שאלה בטון מוזר והזיזה את גבותיה.
"שיילין, לא אמרת שאת עייפה?" שאלתי.
"אני אלך לישון בשיעור." היא משכה בכתפיה.
"למה שלא תלכי לישון עכשיו?" אדוארד הציע. "בשולחן רחוק."
"אתם רוצים שאני אשאיר אתכם לבד?" היא שאלה.
"זה יהיה נחמד." אדוארד ענה לה בטון ציני.
"אתה לא נחמד." היא רטנה.
"נכון." הוא לא הכחיש.
"סלינה מסתובבת רק עם אנשים נחמדים." היא אמרה.
"אני מסתובבת איתך, לא?" הקנטתי אותה.
"איה!" היא צעקה. "את בוחרת בצד שלו?"
"שיי, את בת הדוד שאני הכי אוהבת בעולם." התחנפתי אליה.
"אני בת הדוד היחידה שלך." היא רטנה.
"מה שאומר שאת המועדפת עליי." פרעתי את שיערה.
אדוארד הסתכל על שתינו בשעשוע. "אתן תמיד ככה?"
"תשעים ותשעה אחוזים מהזמן." משכתי בכתפיי.
"טוב, אתה מוזמן להסתלק מפה חזרה לחברים הנחמדים שלך, אני רוצה להציק לסלינה לבד." שיילין גירשה את אדוארד.
"את לא נחמדה." הוא חיקה את מה שהיא אמרה לו.
"נכון." היא ענתה לו את אותה תשובה.
"אנחנו לא פותחים את השיחה הזו שוב." התערבתי. "ואדוארד, ההפסקה גם ככה עומדת להסתיים, לך לוויליאם ודבר איתו קצת, הוא החבר הכי טוב שלך."
"לדבר איתו על משהו מסוים?" הוא לכסן את מבטו אל שיילין ושינה את נימתו לנימה שובבה. "או על מישהי מסוימת?"
"לך כבר!" היא דחפה אותו ברוגז.
"לא מנומסת." הוא צקצק בלשונו והלך.
"הוא צודק, את יודעת." אמרתי לשיילין.
היא גלגלה את עיניה. "תעשי לי טובה, את אומרת את זה רק כי-"
"שקט." קטעתי אותה באמצע. "במקום להתעסק בסיבות בואי נתעסק בתירוצים. מה אני הולכת להגיד לניקו?"
"למה את שואלת אותי?" היא משכה בכתפיה.
"כי את חכמה." התחנפתי אליה.
"כשאת צריכה אותי אני חכמה, אה?" היא רטנה.
"את תמיד חכמה, פשוט כשאני צריכה את העזרה שלך אני בוחרת להגיד לך את זה." אמרתי בטון נבוך.
היא נאנחה. "בסדר, תשאירי לי את הטיפול בניקו."
"כבר אמרתי שאת בת הדוד הכי טובה בעולם?" שאלתי בחיוך וחיבקתי אותה.
"כן." היא צחקקה. "אבל תמיד כיף לשמוע את זה שוב."
"אל תתרגלי." אמרתי בטון יבש אך ריככתי אותו בעזרת חיוך שובב.
שיילין פתחה את פיה כדי להגיד משהו, כנראה הערה צינית על כך שהיא לא תעזור לי אם אני אמשיך לדבר ככה, אך המורה שנכנסה לכיתה גרמה לה לסגור אותו שוב ורק לנעוץ בי מבט ערמומי.
"קדימה, כולם להוציא את העותקים של רומיאו ויוליה, נמשיך מאיפה שהפסקנו." המורה אמרה במרץ. קייטלין, את תקריאי את החלק של יוליה, ראיין, אתה את של רומיאו." חילקה את התפקידים בין שניים מתלמידי הכיתה.
אני ושיילין הסתכלנו אחת על השנייה במבטים חצי מיואשים והוצאנו את הספרים שלנו.
בכל יום אחר הייתי מאושרת מכך שאנו לומדים טרגדיה, הרי אין יותר כיף מללמוד על אנשים שהמזל שלהם היה יותר גרוע משלי, אך לא היום. היום הזה חשוב מדי.
"תירגעי, את לא מאמינה באמונות תפלות." שיילין מרפקה אותי.
חייכתי אליה חצי חיוך והנהנתי. ברור, אני לא מאמינה באמונות תפלות, אבל בכל זאת- היום אין מקום לשום טרגדיות בחיים שלי, גם אם הן נכתבו לפני אלפי שנים.

---

בעוד 16 ימים אהיה חופשיה מהגן לנצח נצחים! ישתבח שמו לעד! תראו איזו חמודה אני, מעלה פרק בשעה נורמלית... ועוד איזה פרק.
אני צריכה לזוז עכשיו להוציא את העכבר (כלב) לטיול (סיבוב של 40 דקות בפארק בחום הזה, יאיי!) אז... נתראה ביום שישי, איי גס ^^