חיים כפולים

פרק 31

"הו, עכשיו אני מבינה," אמרתי בטון מהורהר.
"מבינה מה?" קסטור שאל.
"שאתה מטורף לחלוטין!" עניתי לו בכעס. "אני בת אדם, לא חפץ."
"מי אמר שטבעת הנצח חייבת להיות חפץ?" הוא שאל בטון מתגרה.
"אותו אידיוט שחושב שאני הטבעת," החזרתי באותו טון.
"הטבעת היא לא חפץ, יקירה," הוא התעלם מדבריי. "בהתחלה היא הייתה, כמובן, אבל עכשיו הטבעת עצמה חסרת תועלת כי הכוחות שלה עברו למקום אחר." הוא סרק אותי. "למישהי אחרת."
"אוי, באמת." גלגלתי את עיניי. "משעמם לך עד כדי כך שאתה ממציא סיפורים?" שאלתי, אבל אז נזכרתי בשיחה עם ההורים שלי. הם אמרו שקסטור הולך לספר לי דברים שהם היו אמורים לספר, אבל אין סיכוי שאם התכוונו לזה... גם אם קסטור אומר את האמת, ההורים שלי בחיים לא היו חושבים לספר לי דבר כזה בגיל עשר. זה לא הגיוני... יש משהו אחר שקסטור עומד לספר. משהו יותר הגיוני, כנראה.
"אין לי שום סיבה להמציא, זה אמיתי." הוא משך בכתפיו. "את יכולה להאמין או לא."
"איך אתה יכול לדעת משהו לגבי הטבעת?" שאלתי.
"הו, חיכיתי לשאלה הזו," הוא ספק כפיים בחיוך. "שבי."
"אני מעדיפה לעמוד," אמרתי.
"אני לא שואל אותך מה את מעדיפה," הוא אמר בטון עוקצני וסימן לחיילים שלו.
אחד מהם הביא כיסא והשני דחף אותי לעברו. התיישבתי והנחתי את ידיי על ברכיי.
"תניחי ידיים על המשענות." קסטור הורה לי.
"אני באמת נראית לך כל כך מטומטמת?" שאלתי בגיחוך.
"לא מטומטמת, לא," הוא אמר בטון מהורהר. "אבל כן חסרת אונים." הוא נעץ בי מבט אכזרי. "ואנשים חסרי אונים חייבים לעשות את מה שמצווים עליהם."
"רק אנשים מטומטמים חושבים ככה," אמרתי בעוקצנות ושילבתי את ידיי בהתרסה.
"את באמת חייבת להפסיק לעשות לחיילים שלי חיים קשים," הוא אמר, דבר שגרם לשתי הגורילות שגררו אותי לחדר להצמיד את ידיי למשענות. ברגע שעורי נגע בעץ, שלשלאות ברזל פרצו ממנו ואזקו את ידיי.
"וואו, שלשלאות ברזל," אמרתי בטון משועמם. "מקורי."
"זה מה שהצלחנו להשיג." קסטור נשמע מתנצל.
"אני לא מבינה בכלל בשביל מה זה נחוץ," גלגלתי את עיניי. "זה לא שיש לי אפשרות לברוח או משהו כזה."
"תענוג עצמי." הוא חייך בקור. "הרבה זמן חיכיתי לראות אותך אזוקה."
"אז אני מקווה שאתה נהנה עכשיו," אמרתי בטון עוקצני.
"אין לך מושג עד כמה," הוא אמר לי. "ונחזור לעניינינו – הטבעת."
"שלפי הדברים שלך היא אני." הטלתי את ראשי לאחור ועצמתי את עיניי. חוסר המזון החל להשפיע על מוחי.
"סיפרת לי שאת יודעת שאוליבר גנב את הטבעת מהדרקון. זה כל מה שאת יודעת, נכון?" הוא התעלם מדבריי.
"זה כל מה שיש לדעת."
"את יודעת למה הוא גנב אותה?"
"לא, אבל אני מניחה שאתה יודע, הרי לכל הפושעים יש את אותו הראש." הייתי צינית, אבל קסטור דווקא היה רציני.
"כמובן, אני יודע על הטבעת יותר מכל אדם חי," הוא מלמל. "תפתחי עיניים כשאני מדבר איתך. קצת נימוס."
"חטפת אותי – "
"באת מרצונך," הוא קטע אותי.
"גרמת לחיילים שלך להרביץ לחבר שלי ועכשיו קשרת אותי בשלשלאות לכיסא," התעלמתי ממנו. "אין לך שום זכות לדבר על חוסר נימוס."
"ניתן לוויכוח, אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו." הוא נשען על הקיר. "אני עומד לספר לך את הסיפור המלא."
"ספר," משכתי בכתפיי. "אני לא הולכת לשום מקום." הזזתי את ידיי, דבר שגרם לשלשלאות לקרקש, כדי להוכיח את דבריי.
"לפני הרבה שנים, בממלכת קאריה, נולדו שלושה בנים," קסטור התחיל לדבר.
"שלישייה?" שאלתי בבלבול.
"לא, הם נולדו אחד אחרי השני," הוא ענה במהירות והמשיך. "שלושת הבנים האלה נולדו למשפחת המלוכה של קאריה – משפחת גרסייה."
"אתה הולך לספר לי סיפור על אבא שלי?" הרמתי גבה. "לא, בעצם זה לא הגיוני, לאבא שלי היה רק אח אחד."
"אני כן הולך לספר על אבא שלך," הוא הנהן. "אבל הסיפור לא מתרכז בו. הוא מתרכז באח הבכור."
"אבא שלי הוא האח הבכור." גלגלתי את עיניי.
"זה מה שתמיד אמרו לך," הוא תיקן אותי. "אבל זו לא האמת."
עכשיו תשומת הלב שלי באמת  הייתה נתונה לו. "תמשיך לדבר."
"כמו שאמרתי לפני שקטעת אותי בגסות – לבית המלוכה נולדו שלושה בנים." הוא הרים את אצבעו המורה. "אוליבר," אמתו הצטרפה. "אנדרס," הוא נקב בשמו של אבי והרים את קמיצתו. "ובראיין."
"אוליבר, באמת?" נשפתי אוויר בבוז. "אוליבר חי אלפי שנים לפני אבא שלי, תנסה להמציא משהו קצת יותר אמין."
"לא, נסיכה, כבר עברנו על זה שההורים שלך שיקרו לך," הוא נאנח.
"ואחי הגדול?" שאלתי.
"אני לא בטוח במה שאחיך הגדול יודע ובמה שלא," הוא הניד בראשו. "אפשר לחזור לספר?"
"אתה תעשה את זה גם אם אגיד לך לא, בשביל מה אתה שואל?"
"כי אחרי שאני אספר יקרה משהו, השאלה היא אם את רוצה לקבל הסבר לפניו או לא," הוא אמר.
"כן." הנהנתי.
"תודה. עכשיו תשתקי," הוא הורה לי. "איפה הייתי? אה, כן. שלושה אחים, אוליבר, אח בכור.
"אוליבר, אנדרס ובראיין נולדו בהפרשים של חמש שנים. כשאוליבר הגיע לגיל עשרים, הוא היה צריך להוכיח את עצמו בפני המועצה." קסטור עצר לרגע, כאילו מחפש את המילים כדי להמשיך לספר. "אותה תקופה הייתה תקופה קשה בממלכה. לא היה אוכל, בקושי היו מים, ומעמד בית המלוכה החל לרדת, והכל בגלל דבר אחד – טבעת הנצח."
"שהיא אני, לפי מה שאתה אומר," קטעתי אותו.
"המועצה החליטה שהמבחן של אוליבר, אותו מבחן שיחליט אם הוא ישלוט על הממלכה או לא, יהיה להחזיר את טבעת הנצח לארמון, ואוליבר באמת הצליח."
"אם אוליבר היה מצליח אז הוא היה מקבל את המלוכה במקום אבא שלי, לא?" התקלתי אותו.
"זה מה שהיה אמור לקרות, כן," קסטור הנהן. "אבל כשאוליבר הרג את הדרקון, הדרקון לקח איתו את זרועו הימנית, וכשאוליבר חזר, המועצה לקחה את הטבעת וגירשה אותו בטענה שלמלך לא יכולות להיות נכויות כלשהן.
"מושפל, חבול ומדמם, אוליבר גורש מהממלכה וניסה לחפש חיים אחרים. הוא ביקר בכל ממלכה מעשר הממלכות, אבל הבין שאת התשובות שהוא מחפש הוא לא ימצא שם."
"ועכשיו אני הולכת לשמוע על איך נערה מקסימה שהוא פגש בדרך הסכימה להתחתן איתו והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?" גלגלתי את עיניי בלעג.
"את הולכת לשמוע על נערה מקסימה שהתחתנה איתו, ילדה לו בת ואז ברחה," קסטור אמר בטון צונן. "היא לא השאירה מכתב או משהו כזה, היא פשוט נעלמה בוקר אחד ולא חזרה. כנראה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה שבעלה הוא הנסיך הדחוי.
"בכל מקרה, דחוי, עם ילדה קטנה לגדל, אוליבר המשיך לנדוד במימד. הוא עבר בכפרים, בעיירות, בערים, אפילו שקל לעבור למימד האנושי ולגדל שם את הילדה הקטנה, אבל אז הוא פגש את סיארה – מכשפה זקנה שהבטיחה לו שהיא יכולה להחזיר את הממלכה לידיו.
"אז אוליבר ניסה. הוא עשה כל דבר שסיארה אמרה, אבל ככל שחלף הזמן, הוא הבין שלא את הממלכה הוא מחפש, לא את כס המלוכה, אלא את הנקמה. נקמה בהורים היקרים שלו, שישבו בשקט כשהוא גורש, נקמה באיכרים, שלא אמרו מילה כשגילו שהוא לא יהיה מלכם, ויותר מכל – נקמה באחיו הקטן, שירש את כס המלכות שהיה שייך לאוליבר בזכות!"
"אה, עכשיו הוא גם חורז," מלמלתי לעצמי, אך הסיפור של קסטור החל לתפוס את תשומת ליבי. הכל נשמע כל כך... מפורט. אין שום סיכוי שהוא יכל להמציא משהו כזה לבד. אולי עזרו לו?
"הו, אני רואה את הגלגלים מסתובבים במוחך הקטן, יקירה," קסטור אמר בטון מרוצה.
"המוח שלי קטן?" הרמתי גבה. "אתה באמת רוצה להיכנס לזה?"
"את מחפשת תשובה, אבל עוד לא הגעת אליה, נכון?" הוא התעלם מדבריי.
"אני מחפשת דרך לגרום לך להפסיק לשקר," אמרתי בקרירות.
"סיארה הצליחה להצמיח מחדש את ידו של אוליבר, אך זה עלה לו הרבה. עורו החלק הפך לקשקשים ירוקים, שיערו האדמוני הפך לשחור וכך גם עיניו, הוא איבד את המראה שלו אך זכה בדרך לחזור למלוך." קסטור המשיך לספר. התיאור שלו לאוליבר היה חשוד מדי, אך בגלל החוסר במזון ובשינה ראויה לא בדיוק הצלחתי להבין למה. "לילה אחד, אוליבר לקח את הבת שלו וברח מסיארה. הוא חזר לקאריה בתקווה שעכשיו, אחרי שהוא החזיר את ידו, הוא יוכל למלוך ולאט – לאט יזכה בנקמה שלו, אבל את יכולה לנחש מה קרה."
לא אמרתי דבר.
"התוכנית שלו נכשלה. גירשו אותו ואת הבת שלו, לא היו מוכנים שהמלך שימלוך יראה ככה. אז אוליבר התנקם בדרך שונה. הוא לא לקח את כס המלכות לעצמו, אך גנב את טבעת הנצח וחזר לסיארה, שהסכימה לקבל אותו ואת הכוח העצום שהביא איתו. כשהוא ניסה להפעיל את כוחות הטבעת הוא גילה שהיא מרוקנת. מישהו העביר את הכוחות שלה למקום אחר, והטבעת נשארה סתם טבעת," קסטור הרים את ידו הימנית, חושף טבעת כסף עבה בעלת אבן תכולה ומוכרת. "עכשיו, סלינה יקרה, מאיפה אני יודע כל כך הרבה על אוליבר?"
"אין שום סיכוי." הנדתי בראשי, מסרבת להגיד את המילים להן הוא מחכה.
"סלינה, אני אוליבר."
איך לא עליתי על זה קודם? התיאור שלו למראה, הלהט שבו הוא דיבר, הוא מטורף לגמרי.
לרגע לא אמרתי כלום, רק בהיתי בו וניסיתי לנסח תשובה מתאימה. "אני לא בטוחה מה יותר מפחיד," אמרתי לבסוף. "זה שאתה חושב שאתה דוד שלי או זה שאני נעולה בטירה עם פסיכי שחושב שהוא דוד שלי."
"הו, זה לא החלק הכי מפחיד." לא נראה שהוא מתעצבן מהתשובה שלי. "את פה מסיבה מסוימת, יקירתי."
"אל תקרא לי ככה," סיננתי.
"הכוחות של טבעת הנצח טמונים בדמך, וכדי שהכוחות יוכלו לעבור אליי..." הוא לא סיים את המשפט, אך הייתה לי הרגשה שאני יודעת את ההמשך.
"אתה מטורף לגמרי." הנדתי בראשי.
"אדון," חייל אחד התפרץ לחדר. "הבת שלך כאן, היא דורשת לראות אותך."
"תגיד לה שאני כבר יורד," קסטור סינן. "אני אצטרך להשאיר את הטיפול בנסיכה בידיים של שניים מהחיילים הנאמנים ביותר שלי."
"אנחנו, אדוני?" אחד החיילים שהיה איתנו בחדר שאל בטון מופתע.
"כמובן שלא," קסטור אמר בזעזוע קל ואז הפנה את מבטו לחייל שנכנס לחדר להודיע על בואה של ביתו של קסטור. "אתה יודע למי לקרוא."
"אדוני." הוא קד ויצא מהחדר בריצה.
"סיפרת לי את האמת שלך, אמיתית או לא, זה לא באמת עניין שלי, אין לך באמת עוד סיבה להשאיר אותי פה," אמרתי בניסיון לגרום לו לשחרר אותי.
"הו, לא, נסיכה, יש לי סיבה." הוא חייך חיוך קר. "הדם שלך."
"תגיד, אתה חושב שאתה ערפד או משהו כזה?" שאלתי בבוז.
"מה זה ערפד?" הוא שאל בבלבול.
"אדוני, הם כאן." החייל שיצא מהחדר לפני כמה דקות חזר.
"מעולה," קסטור אמר. "להתראות, נסיכה, אני משאיר אותך בידיים טובות." הוסיף ויצא מהחדר, צוחק מהבדיחה של עצמו.
בגלל שהייתי עם חצי גב לדלת, נאלצתי לסובב את ראשי כדי לראות את החיילים שנכנסו. החייל הראשון היה החייל שזרק אותי אתמול לצינוק. יד ימינו של קסטור והארוס של ביתו.
"נסיכה, חיכיתי לרגע הזה מהשנייה שהבאנו אותך לפה." הוא חייך חיוך אכזרי.
"כלומר, מאתמול?" שאלתי בטון סרקסטי. החיוך ירד מפניו.
"ואני," החייל השני. "חיכיתי לרגע הזה מאז שהיית בת עשר."
פניו המוכרים של החייל השני גרמו לי להשתתק. חלקי פאזל החלו להתעופף במוחי ולהסתדר. הוא היה זה שקרא לי לחזור לארמון, הוא היה זה שאיתו אדוארד נשאר, ומסתבר שהוא היה זה שבגללו הממלכה שלנו עלולה ליפול. כל השנאה שעלתה בי באותו רגע כלפי האדם שבו המשפחה שלי בטחה הוחדרה לשם אחד, אותו ביטאתי בארסיות. "לארקס."
"היי, הוד מעלתך," הוא אמר וקד בלעג.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי, כמעט יורקת. "הם רצחו את הבת שלך!"
"וזו בדיוק הסיבה שאני כאן." הוא הניח תיק עבודה שלא שמתי לב שהחזיק בכלל על הרצפה, פתח אותו והוציא ממנו שתי כפפות שחורות. "הם רצחו אותה, אבל את הסיבה שהם עשו את זה."
"אז אתה מאשים אותי במוות שלה," אמרתי, עדיין לא מאמינה שאני מנהלת את השיחה הזו עם האדם שבגד בכל עיקרון של הממלכה.
"את מי עוד יש לי להאשים?" הוא שאל, מוציא סכין ארוכה מהתיק. כפות ידיי החלו להזיע.
"אה, לא יודעת, אולי את האנשים שרצחו אותה?" שאלתי בטון עוקצני.
"הם הרגו אותה כדי להשיג אותך, אני הולך לעזור להם להרוג אותך כדי להשיג את הממלכה, עין תחת עין." הוא משך בכתפיו.
"זה מה שאתה אומר לעצמך בלילה כדי להירדם?" שאלתי. "מה ג'ונתן חושב על כל זה?"
היה לי קשה להאמין שג'ונתן קשור למה שאבא שלו עושה, אבל מצד שני, אסור לי לפסול שום אפשרות בשלב הזה.
"הנער טיפש לחלוטין, לא כמו אחותו," הוא מלמל בתשובה. "עסוק רק באהבה המטופשת שלו למשרתת שלך."
"הלנה?" שאלתי.
"זאת." הוא אישר.
"אוקיי, תיתן לי להבין משהו," ביקשתי. "אתה פה, נוקם את המוות של הבת שלך ולא דואג לבן שלך, שעדיין חי ואולי צריך אותך?"
"את גורמת לי להישמע אבא גרוע." הוא החל להשחיז את הסכין.
"כי אתה באמת אבא גרוע." אם ידיי לא היו קשורות, סביר להניח שהייתי מכה את מצחי בייאוש.
"אני עומד לנקום את המוות של הבת שלי," הוא הרים את הסכין והביט בי באכזריות. "זה הופך אותי לאבא טוב."
"זה הופך אותך לחולה נפש," מלמלתי.
"אולי, אולי." הוא התקדם לכיווני. "אבל כרגע את בידיים של חולה הנפש הזה."
עצמתי את עיניי ופלטתי אנחה. עד כמה שהוא משוגע, כרגע הוא צודק. אני קשורה לכיסא בחדר עם שני פסיכים עם סכינים. לעזאזל.
-
אני לא יודעת מתי ה"טיפול" שלארקס והחייל השני, שמסתבר ששמו לירוי, העבירו אותי הסתיים, אבל אני יודעת שמתישהו באמצע איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוב בתא שלי, מכוסה בדם.
לקחתי לעצמי כמה רגעים לנשום אוויר ולהירגע לפני שקמתי כי ידעתי שאם אקום במכה אחת זה יוביל לסחרחורות נוראיות.
"מה את עושה כאן למטה?" קולו של החייל ששמר עליי הפריע לי להתרכז.
"האדון שלח אותי לכאן עם מים ואוכל לאסירה," קול נשי ענה.
"יש לך חמש דקות." החייל נהם ודלת התא נפתחה.
"היא מכוסה בדם, זה ייקח יותר מחמש דקות," האישה שנכנסה לתא אמרה ברגע שראתה אותי.
"אז תגרמי לזה לקרות בחמש דקות," החייל אמר באדישות.
"אתה רוצה שאני אגיד לאדון שאתה מפריע לי?" היא שאלה בטון קר. לא משנה מי האישה הזו, היא מצליחה להחזיק קצר את החיילים פה.
"אני אלך להגיד לו בעצמי." החייל צחק.
"אז לך, פחדן," היא סיננה.
"אני הולך, הפעם את לא תתחמקי מעונש, סרינה." קולות הצעדים שנשמעו הוכיחו שהוא באמת הלך. "תשמרי עליה, שלא תברח."
האישה, סרינה, חיכתה מספר שניות, וכשהייתה בטוחה שאנחנו לגמרי לבד, הניחה את כד המים ומגש האוכל על הרצפה ועזרה לי להתיישב. "אל תדאגי, נסיכה, אני כאן לעזור," היא לחשה לי.
"מי את?" שאלתי.
"אני אמא של הנערה שהגישה לך שתייה היום, היא סיפרה לי שעזרת לה," סרינה אמרה.
"א – אני לא באמת – " התחלתי לגמגם.
"שטויות, כל מעשה חסד נחשב לעזרה," סרינה קטעה אותי ואז הסתכלה לצדדים. "ולכל עזרה יש תגמול. תראי מה הבאתי לך." היא הכניסה את ידה למחשופה והוציא נייר מצהיב ועיפרון חצי שבור.
"אממ... תודה, אבל אני לא בטוחה שנייר ועיפרון יעזרו לי כל כך עכשיו," אמרתי, מחייכת חצי חיוך עצוב.
"הם כן אם העיפרון יכתוב על הנייר מילים שיעברו למישהו חשוב." היא קרצה לי.
"ואיך זה יקרה? אני נעולה כאן!"
"קסטור בוטח בי מספיק כדי לתת לי להסתובב בחוץ. בעוד יומיים אני יוצאת לשוק של קאריה לקנות דברים לבד, אני יכולה להעביר ממך פתק למישהו." היא לחשה לי. "אבל קודם, אולי כדאי שננקה אותך קצת."
"את באמת יכולה?" שאלתי, פוערת את עיניי בתקווה.
"אל תדאגי, נסיכה." היא הנהנה. "תכתבי ותשאירי לי את כל השאר."
"אין לך בכלל מושג עד כמה אני מודה לך עכשיו." נאנחתי בהקלה.
"תודי לי אחרי שאסדר אותך קצת," היא צחקקה.
"אולי עדיף שאני אכתוב קודם, שהשומר לא יחזור ויתפוס אותי," אמרתי.
"שטויות," היא ביטלה את דבריי. "הוא לא באמת הלך לקסטור. ההגעה שלי היא סתם תירוץ בשבילו ללכת ולהשתכר עם כולם במטבחים."
"את חושבת?" שאלתי.
"אני עובדת פה מספיק זמן כדי להיות בטוחה." היא קרצה לי שוב. "עכשיו קדימה, נארגן אותך קצת ונאכיל אותך, את נראית כמו גווייה שיצאה מהקבר."
"תודה," גיחכתי.
"בואי, ננקה אותך," היא הפשילה את שרווליי עד המרפקים ונאנקה כשראתה את הדם. "החיות האלו, שום דבר לא מספיק להם," מלמלה ושלפה ממחטה מעט מלוכלכת מכיסה. לפני שהספקתי להגיד משהו, היא טבלה אותה בכד שמימיו היו אמורים לשמש לי לשתייה והחלה לנקות את הדם. "יש לך מזל שהם לא נגעו לך בפנים יותר מדי. מי יודע לאיזה נזק הם היו עלולים לגרום."
"הם כבר גרמו למספיק נזק," מלמלתי. "ואני לא אמורה לשתות את המים האלה?"
"אני אביא לך חדשים," היא הבטיחה. "כרגע אני מנסה להפוך אותך לקצת יותר אנושית."
"תודה," אמרתי שוב.
"את אומרת את המילה הזו הרבה," היא ציינה.
"יש לי הרבה דברים להודות עליהם." משכתי בכתפיי.
"אה – אה." היא טבלה שוב את המטלית במים. "זה טוב שאת לא כפוית טובה, זו תכונה מעולה למלכה."
"אני לא מלכה." הנדתי בראשי.
"יום אחד את תהיי," היא אמרה.
"כל עוד אני כאן – הסיכויים שלי להגיע לאותו 'יום אחד' לא ממש גדולים." נאנחתי. "מה אני אמורה לכתוב במכתב הזה בכלל?"
"תכתבי להם איך לבוא לטירה." היא קרצפה מעט דם קרוש.
"ומה הם יעשו עם המידע הזה? זה כמעט בלתי אפשרי להילחם נגד משהו שלא רואים. זו הסיבה שהרבה אנשים לא מתמודדים עם הפחדים שלהם," אמרתי.
"את צודקת." היא הנהנה. "אבל יש דרך בה הם יוכלו לראות את הטירה."
"איזו דרך?" שאלתי.
"אם קסטור או אחד משני החיילים הנאמנים ביותר שלו יגידו את המילה אז הטירה תיחשף," היא אמרה.
"כן, אבל אף אחד מהם לא יגיד את המילה ויחשוף את הטירה בפני חיילי המשמר," אמרתי באכזבה.
"אבל זה לא הכל," סרינה נעמדה מאחוריה והחלה להבריש את שיערי במברשת שהוציאה מאחד הכיסים שלה.
"מה זאת אומרת?"
"אם אחד הקשור בקשר דם מדרגה ראשונה לקסטור או לאחד משני החיילים הנאמנים שלו יגיד את המילה, הטירה תיחשף," היא אמרה בטון ממזרי. "ושמעתי שללארקס יש בן שמשרת במשמר המלכותי."
"ג'ונתן," מלמלתי, מתחילה להריץ תוכנית במוחי. "אם אני אכתוב את המילה ואת מה שצריך לעשות ואת תעבירי את המכתב לרוקסנה, כי היא היחידה שתוכלי לדבר איתה בלי להיראות חשודה, אז – "
" – את תצאי מפה עוד לפני שקסטור יספיק להבין שהכוחות שלך בחיים לא יעברו אליו." היא השלימה אותי.
"את...?" נעצתי בה מבט שואל.
"אני יודעת אילו כוחות טמונים בך, נסיכה, משרתת בחצר של קסטור יודעת את כל הסודות שיש לדעת," היא אמרה, ולמרות שלא ראיתי אותה, הייתי בטוחה שהיא מחייכת.
"את תוכלי להעביר את הפתק לרוקסנה?" שאלתי.
"כן, אבל מי זו?" היא ענתה לי.
"היא מוכרת... הכל. היא בצד המערבי של השוק, יש לה שיער שחור ועיניים זהובות, ברגע שתראי את תביני שזו היא," עניתי.
"אז כן," היא ענתה. "אני אשמח להעביר לה את הפתק."
"את מצילה לי את החיים, ואני חייבת לך," אמרתי בהכרת תודה.
"את לא, נסיכה, את התנהגת באדיבות לבת שלי."
"ובכל זאת, בזכותך אני אצא מפה, ואני לא שוכחת את החובות שלי,"  אמרתי.
"הדבר היחיד שאוכל לבקש ממך הוא שכשאת יוצאת מפה, תוציאי גם את הבת שלי. מאוחר מדי בשבילי, אבל החיים שלה עוד לא הרוסים לגמרי." היא ביקשה.
"אני אוציא מפה את שתיכן," הבטחתי לה.
"את טובה אליי, הוד מעלתך," סרינה עצרה לרגע את ההברשה. "זה טוב לדעת שהעולם הזה לא מלא רק ברוע."
"העולם לא מלא ברוע, רק הטירה הזו מלאה בו," אמרתי.
"אז כדאי שתצאי מפה כמה שיותר מהר, שהרוע לא ידבק בך." היא חזרה להבריש את שיערי.
"אנחנו נצא מפה, אל תדאגי," אמרתי ולקחתי את הדף הקטן והעיפרון בידיי. "אבל אני צריכה מיקום."
"אנחנו מזרחה לקאריה, חצי יום רכיבה," היא אמרה לי.
הנהנתי וניסיתי לנסח במוחי את המכתב.
יש לי הרבה הסברים לתת, ומעט מקום בשבילם, אבל זה לא משנה. יש לי דרך לצאת.
הנחתי את הדף על הרצפה ורכנתי מעט קדימה. מלאת תקווה, התחלתי לכתוב.
----
לידע כללי - מכשירים חשמליים שונאים אותי היום!
איך הלך לכן? שפכו הכל!
אני מעלה את הפרק דרך הפלאפון, אז אני מתפללת לטוב ועושה את זה קצר. נתראה מחר ^^