חיים כפולים

פרק 17

"הביתה." שיילין נאנחה בהקלה כשיצאנו מהכיתה הסגורה אל האוויר הצח.
"אולי את, אני צריכה לחזור לקסנדרה." אמרתי בטון מריר.
"שום קסנדרה." שיילין התנגדה. "את באה איתי."
"אה, באמת? ומי יכין אוכל לקסנדרה?" שאלתי בטון לועג.
"שתגווע ברעב." היא אמרה באדישות. "זה לא יפריע לאף אחד."
"היא תגווע ברעב ותהרוג אותי." סיננתי, אך ידעתי שאין טעם להתנגד. אלך עם שיילין, ואתמודד עם הזעם של קסנדרה יותר מאוחר.
"מי תהרוג אותך?" אדוארד, שכנראה שמע חלק מהשיחה שלנו, שאל אותי.
"לא מישהי שאתה צריך לדאוג לגביה." התחמקתי.
"כל מי שרוצה לפגוע בך צריך לעבור אותי." הוא אמר בפשטות שגרמה לי לצחקק. אם הוא היה יודע את האמת סביר להניח שלא היה אומר דבר כזה. שיילין צחקקה גם היא, סביר להניח שמאותה סיבה, דבר שגרם למבטו של אדוארד להשתנות למבולבל. "מה מצחיק?" הוא שאל.
"כלום." הנדתי בראשי והסתרתי את החיוך. "נתראה יותר מאוחר?"
"יותר מאוחר יכול להיות גם בעוד דקה." הוא אמר בטון שובב.
"נכון." הודיתי.
שיילין גלגלה את עיניה ונאנחה בבוז. "קדימה," היא דחפה אותי. "אל תדאג, רומיאו, אתה תראה את יוליה שלך בערב."
"אני לא שלו." אמרתי והתחלתי ללכת, שומעת אותו ממלמל מאחורי משהו. "מה הוא אמר?" שאלתי את שיילין.
"עדיין." היא ענתה לי קצרות.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"הוא אמר, ואני מצטטת, 'עדיין'." היא אמרה ודחפה אותי לעבר שיח גדול. "תפתחי שער."
"למה אני?" רטנתי, אך בכל זאת עשיתי כדבריה.
היא התעלמה מהרטינות, וגררה אותי לחדר שלי. "לכי לישון, אני אבוא להעיר אותך בשש." פקדה עליי.
"למה?" שאלתי בטון מבולבל.
"כי אני בטוחה שאת סחוטה מעייפות, ואת צריכה להיות רעננה." היא אמרה ונעצה בי מבט לא מוגדר.
"אבל אני צריכה לדבר עם ניקו, זוכרת?" אמרתי.
"תשאירי את זה לי ותלכי לישון." היא אמרה.
"אוקיי," חייכתי ופתחתי את הארון כדי להוציא מתוכו את הפיג'מה שלי.
"היי, שיי?" אמרתי רגע לפני שהיא יצאה מהחדר.
"אה?" היא הסתובבה.
"את באמת בת הדוד הכי טובה בעולם."
היא צחקקה ויצאה מהחדר. "אני יודעת."
-
"העלמה סלינה, הגיע הזמן לקום." קולה של הלנה חדר לשנתי.
"כבר?" מלמלתי והתהפכתי על גבי. "מה השעה?"
"עוד חמש דקות שש, הוד מעלתך." היא ענתה לי. "העלמה שיילין אמרה שהיא תבוא בעוד כמה דקות, ושהיא מצפה לראות אותך ערה."
"העלמה שיילין יכולה לצפות ל-" התחלתי למלמל משהו אך עצרתי בעצמי. זה דבר אחד לרדת על שיילין פנים מול פנים, ודבר אחר לגמרי לרדת עליה ליד נתינה של הממלכה. "אני קמה." פקחתי את עיניי והסרתי את הפוך מגופי.
"חיממתי בשבילך מים, הוד מעלתך, הנסיכה שיילין ביקשה שתתקלחי לפני שהיא תגיע." הלנה קדה קידה קטנה ופנתה לארון הבגדים.
"תודה, הלנה." חייכתי אליה ופניתי לצחצח את שיניי.
"סלינה, למה את לא אחרי מקלחת?" שיילין התפרצה לחדר שלי.
"למה את מתפרצת סתם? ואם הייתי אחרי מקלחת?" שאלתי.
"זה לא הגיוני, עברו רק חמש דקות מאז ששלחתי את הלנה להעיר אותך." היא אמרה בביטול.
"קיבלת את התשובה שלך." אמרתי בטון משועשע. כתפיה של הלנה רעדו בצחוק אילם בעודה בוחנת את תכולת הארון.
"את מרגיזה." היא רטנה וניגשה גם היא לארון.
"אני יודעת," אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה. "מה אמרת לניקו?".
"אל תדאגי." היא מלמלה. "תתקלחי כבר!"
"אמרתי לך פעם שאת קרצייה?" שאלתי והלכתי על מאחורי המחיצה.
"יותר מדי פעמים." היא רטנה.
פשטתי את בגדיי ונכנסתי למקלחת. המים היו חמימים, ואדים עלו מהם.
"הוד מעלתך, את צריכה עזרה?" הלנה שאלה.
"לא, אבל אני אשמח אם תמנעי משיילין להוציא כל בגד שיש לי בארון." עניתי.
"אל תדאגי, לא הוצאתי לך את כל הארון." שיילין אמרה.
"רק את המדף העליון, המדף התחתון, וחצי מהבגדים שבארון תלייה." אמרתי בטון ציני והקצפתי את השמפו על ראשי.
"לא נכון." היא מלמלה.
"אה, באמת?" שאלתי בטון לועג.
"הוצאתי את כל ארון התלייה."
-
"לא." הנדתי בראשי למראה השמלה ששיילין הציגה בפניי.
"סלינה, תפסיקי לסרב לכל בגד שאני מראה לך!" היא אמרה ברוגז ושלפה שמלה לבנה. "מה לגבי זה?"
"תפסיקי להציע לי שמלות ואני אפסיק לסרב." אמרתי בטון עוקצני.
"סלינה, את יוצאת עם מישהו, את לא הולכת לשבת סתם על החוף." היא אמרה.
"סליחה, הוד מעלתכן, אבל השעה כבר שבע, והוויכוחים האלו לא מובילים לשום מקום." הלנה אמרה בטון מבויש.
"תודה לאל שיש מישהי שפויה." אמרתי בהקלה.
"בסדר, בסדר." שיילין רטנה והתחילה לחטט בערמה שהייתה על המיטה. "זה." היא זרקה עליי סוודר לבן. "זה." מכנס ג'ינס כהה נחת על ברכיי. "וזה." התחמקתי מנעלי הבובה הלבנות שנזרקו לכיווני. "ואני לא מוכנה לשמוע התנגדות!"
"לא התכוונתי." אמרתי בנימה מפוחדת.
"תספרי את זה למישהי שלא מכירה אותך." היא הקימה אותי מהמיטה ודחפה אותי לעבר המחיצה. "קדימה, תתלבשי."
"כן, בוס." רטנתי והלכתי אל מאחורי המחיצה. פשטתי את החלוק שלי, ולבשתי את הבגדים ששיילין הביאה לי. נכון, אם הייתי בוחרת לבד אז סביר להניח שהם לא היו הבחירה הראשונה שלי, אבל אין טעם להתווכח איתה עכשיו סתם. "מרוצה?" יצאתי מאחורי המחיצה.
היא משכה בכתפייה אך לא ענתה. "הגענו לחלק האהוב עליי ביותר." היא פתחה את מגירות השידה שלי והוציאה מתוכן עשרות בקבוקים, דבר שגרם לעיניי להיפער באימה. "אוי, לא."
-
"זהו?" שאלתי בחשש כשהיא התרחקה ממני.
"לא יודעת," שיילין מלמלה. "אני עדיין חושבת שצריך להוסיף לך עוד קצת צבע לפנים, מה את חושבת, הלנה?"
"אני חושבת שאם תוסיפי לי עוד צבע לפנים אני אוסיף לך צבע לפנים, אבל הצבע שאני אוסיף לך לא יהיה איפור." איימתי עליה.
"לא זכור לי שקוראים לך הלנה." היא אמרה בטון אדיש.
"אני חושבת שאת נראית נהדר," הלנה חייכה. "לנסיך לעתיד יש מזל גדול."
"הלנה, אנחנו רק הולכים לדבר, לא להתחתן." גיחכתי.
"עדיין." שיילין צחקקה.
"שקט את." יריתי לעברה ופניתי להסתכל על עצמי במראה. למזלי, שיילין חושבת שצורת השיער שלי טובה בדיוק כמו שהיא, אז היא לא נגעה בו. הלוואי שיכולתי להגיד את אותו הדבר על הפנים שלי.
אני יודעת, עיפרון שחור ושפתון זה לא הרבה, אבל אני נערה שלא מתאפרת, אז זה יותר מדי בשבילי.
"איפה את אמורה לפגוש אותו?" שיילין שאלה אותי.
"בפארק שליד הים." עניתי.
"אז קדימה, לכי." היא דחפה אותי מעט.
"את מגרשת אותי?" גיחכתי.
"כן." היא אמרה בפשטות.
"אוקיי." אמרתי ופתחתי שער.
"אני אחכה לך פה, ערה, ואני מצפה לשמוע ממך דיווח מלא כשתחזרי." היא צחקקה.
"את מנסה לשכנע אותי ללכת לקסנדרה?" שאלתי בטון שובב.
"את מצחיקה כשאת שותקת." היא הזעיפה פנים.
צחקקתי והנדתי בראשי. "נתראה יותר מאוחר."
-
יצאתי מהשער במרחק של חמש דקות מהפארק והתחלתי ללכת. אדוארד אמר שהוא יחכה לי ליד הנדנדה, אך כשהגעתי אף אחד לא היה שם. הורדתי את נעליי והתיישבתי. בתחילה דחפתי את עצמי באיטיות, רק מתוך שיעמום, אך לאחר מספר שניות התלהבות של ילדה קטנה תפסה את מקומו של השעמום וההתנדנדות הפכה למהירה.