חיים כפולים

הפתעה - יום אהבה

"אין שום סיכוי!" שאגתו של ניקו הדהדה במסדרון המוביל לחדר האוכל וגרמה לאדוארד ולי לעצור ולהסתכל אחד על השנייה.
"את חושבת שבטוח להיכנס?" אדוארד שאל, חצי משועשע חצי מודאג.
"אבא, אני רעבה!" לוסיה הופיע מאחורינו, עטופה בענן סגלגל, וחייכה חיוך מרוצה למראה הבהלה על פנינו.
"לוסיה, מה אמרנו לך לגבי שערים?" התעשתתי מספיק כדי לנזוף בביתי, שלמרות שרק לא מזמן חגגה את יום הולדתה החמישי, מתנהגת כאילו חגגה את העשירי.
"שאסור לי ליצור אחד כשאני לבד." היא מלמלה וצעדה לעברינו. בניגוד למה ששער אמור לעשות, השער שהיא הקימה לא התנדף מאחוריה, והסיבה לכך התבררה כשלוקאס, אחיה התאום, שירך את רגליו החוצה גם הוא. מסכן קטן שלי, לוסיה גוררת אותו לכל שטות שהיא עושה.
"בוקר טוב, אמא." לוקאס מלמל בטון ישנוני ושפשף את עינו.
"לוסי, הערת את אחיך?" אדוארד שאל, מנסה להסוות את השעשוע שלו בייאוש.
"לא!" לוסיה מיהרה להכחיש. "הוא היה ער, רק עם עיניים עצומות."
אח', הילדה הזאת. לכל דבר יש לה תשובה.
"בואו לכאן, שניכם." הושטתי את ידיי ומשכתי את התאומים לעברי. הגופים החמימים שלהם נצמדו אליי מידית, ורק לאחר שהצמדתי נשיקה קטנה לכל אחד מראשיהם, השתחררו ועברו לאבא שלהם.
"אמא, למה יש לך וורד בשיער?" לוסיה שאלה לאחר שאדוארד חיבק אותה.
"אבא הביא לי כמתנה ליום האהבה." עניתי, מלטפת בעדינות את עלי הכותרת הרכים של הוורד.
"מה זה יום האהבה?" לוקאס שאל, עיניו פעורות בסקרנות. העייפות שהציג בפנינו לפני מספר שניות נעלמה כלא הייתה בפני האפשרות ללמוד משהו חדש.
"זה יום מיוחד בו אנשים שאוהבים אחד את השני מראים כמה הם אוהבים אחד את השני." אדוארד הסביר.
"אבל אמא ואתה מראים כמה אתה אוהבים אחד את השני בכל יום!" לוסיה מחתה, מעקמת את פניה בחוסר הבנה.
"אני אוהב את אמא שלכם בכל שנייה בה אני נושם," אדוארד אמר וכרך את שתיי ידיו סביב מותניי. "היום יש לי תירוץ להראות לה כמה אני אוהב אותה." הוא הצמיד נשיקה רכה לחיבור בין לסתי לצווארי, ורעד חלף בגופי.
"את יכולה להתווכח כמה שאת רוצה, את לא יוצאת מהארמון היום!" ניקו צעק מחדר האוכל, ואדוארד פרץ בצחוק.
"אחיך יודע להרוס את האווירה." הוא לחש לאוזני.
"וטוב שכך," לחשתי חזרה, מרגישה חיוך מזדחל על פניי. "אנחנו מול הילדים!"
"למה דוד ניקו צועק?" לוסיה שאלה, מופתעת. בניגוד אליי, היא מעולם לא שמעה את ניקו מרים את קולו. היא אף פעם לא נתנה לו סיבה.
"אין לי מושג." הנדתי בראשי לשלילה, למרות שהיו לי כמה תיאוריות משל עצמי. "אבא שלכם מפחד להיכנס ולשאול." הוספתי, ואדוארד צבט את מותניי.
לוסיה ולוקאס הסתכלו עלינו במבטים מהורהרים, ואז, כאילו היו אדם אחת, פצחו בריצה והתפרצו לחדר האוכל.
"דוד ניקו, למה אתה צועק?" לוסיה ניגשה ישר לעניין מבלי להגיד בוקר טוב.
אדוארד ואני צעדנו יחד לתוך האולם בזמן שניקו ניסה לגבש תשובה. מרילין, שישבה לצידו, נראתה משועשעת בצורה מחשידה, ומיה, שעמדה מולו וקווצות משיערה הבהיר צנחו על פניה, עזרה לי לעודד את התיאוריה שהתחלתי לפתח במסדרון.
"דודה סלינה, את מוכנה לעזור לי בבקשה?" היא שאלה, מיואשת כמעט.
"ניקו, מה עשית למסכנה?" נאנחתי בזמן שהתייבשתי במקומי.
"הוא לא מרשה לי לצאת לשחק עם ג'ונאס!" מיה ענתה במקומו, רוקעת ברגליה.
"למה לא?" שאלתי, מבולבלת. ג'ונאס ומיה חברים טובים מהלילה הראשון שמיה יצאה לקרנבל, ונראה שניקו מחבב את הבחור הקטן.
"כי יום האהבה היום!" ניקו ירק בזעם, ומרילין פרצה בצחוק.
"אז?" הרמתי גבה.
"אז הבת שלי לא יוצאת בשום יום אהבה עם שום בחור!" ניקו קבע, ומיה נחרה בבוז.
הוא רציני?
"היא בת עשר, ניקולס." אדוארד הזכיר לו. "מה היא כבר יכולה לעשות, לבנות איתו מגדל בחול?"
"קל לך לדבר," ניקו התיז. "לוסי בת חמש, חכה שהיא תגיע לגיל של מיה."
אדוארד פתח את פיו כדי להגיב, אך לאחר מחשבה קצרה, סגר אותו שוב. "לוסי!" הוא קרא, רגע לפני שלוסיה הכניסה לפיה את מאפה השוקולד שהונח מולה.
"מה, אבא?" היא הניחה את המאפה על צלחתה והסתכלה על אדוארד בעיניי הזכוכית התמימות שלה.
"בואי רגע, מתוקה." הוא ביקש. היא קמה מכיסאה ועברה לעמוד ליד אדוארד. אדוארד הניף אותה והושיב אותה על ירכו. "לוסי, אני הולך להגיד לך משהו ואני רוצה שתזכרי את זה, בסדר?" הוא שאל, והבעתה של לוסי השתנתה לרצינית. קטנה שלי, היא תמיד ככה כשאבא שלה מבקש ממנה משהו. "בנים זה איכסה!" אדוארד אמר בטון רציני, והבעתה של לוסיה הפכה למבולבלת.
"אבל לוקאס בן!" היא הכריזה והסתכלה על אחיה, כאילו כדי לבדוק אם הוא "איכסה".
"לוקאס יוצא מן הכלל," אדוארד אמר בביטול, מבלי לחשוב על הרגשות של בננו הקטן שישב והקשיב לכל מילה כאילו אלו הוראות להצלת חיים על מטוס מתרסק.
"גם תאו בן!" לוסיה המשיכה והעבירה את מבטה אל בן דודה, שישב וזלל דייסה מתוך קערה.
"גם תאו יוצא מן הכלל." אדוארד המשיך. "אבל רק הם יוצאים מן הכלל, כל שאר הבנים הם איכסה, בסדר?"
"גם דוד ניקו ודוד וויל ואתה?" היא שאלה בתמימות.
"בעיקר הוא וניקו." התערבתי בשיחתם. "אל תקשיבי לאבא שלך, מותק. הוא סתם אוהב להגזים. בנים הם לא איכסה, חלקם פשוט לא חכמים במיוחד." את ההערה האחרונה כיוונתי לבעלי ולאחי הגדול, ושניהם קלטו מיד שאני מדברת עליהם.
"יש לי רעיון." מרילין, שכבר התרגלה להתנצחויות הקטנות שלי עם ניקו ואדוארד, מיהרה להתערב. "מיה תיקח איתה את הילדים כדי ללכת לשחק עם ג'ונאס."
"אני לא רוצה." מיה הנידה בראשה לשלילה ברוגז. "הם ילדים קטנים, ג'ונאס ואני גדולים."
"שאלוהים יעזור לי." ניקו מלמל. "מיה, תקשיבי לאמא שלך. או שתיקחי את הקטנים, או שאת לא יוצאת."
"אבל אבא!" מיה רקעה ברגלה, אך ניקו לא זז מעמדתו.
"את בוחרת להישאר?" הוא שאל.
מיה קפצה את פיה ולאחר מספר שניות וויתרה. "בסדר."
"לכו לשחק בחוץ עם מיה." דירבנתי את התאומים שלי לעזוב את ארוחת הבוקר שלהם והוספתי, "אדאג שרייצ'ל תביא לכם סל עם ארוחת בוקר, בסדר?"
לוקאס, שלא כהרגלו, לא חיכה לתשובתה של לוסיה אלא רץ לעמוד ליד מיה. לוסיה התמהמה מעט, אך לבסוף התרצתה והלכה גם היא.
"אל תצאו מגבולות הארמון, צוציקים." קראתי אחריהם בזמן שיצאו מחדר האוכל.
"הילדה הזאת תעשה לי התקף לב יום אחד." ניקו רטן.
"אני מחכה ליום הזה מהרגע שהיא למדה לדבר," הקנטתי אותו והתחמקתי מחתיכת הלחם שזרק עליי.
"שיי שלחה מכתב," מרילין הודיעה לי והצביעה על מעטפה לבנה ומעט מלוכלכת.
"תני לי לנחש," הרמתי את המעטפה בשתי אצבעות. "ניקו הפיל את את המכתב לקפה?"
"איך ידעת?" ניקו שאל בחשד.
"אתה היחיד מבינינו ששותה קפה." השבתי ולגמתי מכוס השוקו שלי. "בגלל זה אתה כל כך ממורמר."
אדוארד הסווה את צחוקו בקולות חנק, אך לא באמת עבד על אף אחד.
"למה שלא תלמדו מהקטנים ותצאו לאכול בחוץ?" ניקו הציע בטון ממורמר.
"האמת היא שזה רעיון טוב." אדוארד הסתכל עליי. "מתחשק לך?"
"למה לא?" משכתי בכתפיי וקמתי ממקומי. ממילא לא הייתי רעבה כל כך, ונראה שלניקו ומרילין לא יזיק קצת זמן לבד. אדוארד קם יחד איתי ושילב את אצבעותיו באצבעותיי.
"שיי כתבה משהו שאני צריכה לדעת?" שאלתי לפני שנתתי לאדוארד לגרור אותי אל גני הארמון.
"היא עדיין לא יכולה לצאת מהמיטה והיא שונאת את כולם," ניקו יידע אותי, לא טורח להסוות את השעשוע שהסבל של בת דודנו היקרה גורם לו. וויליאם ושיילין התחתנו לפני שנתיים, כשהתאומים חגגו שלוש, לאחר פרידה של שבועיים. וויליאם היה מבולבל, הוא חשב ששיילין לא רואה עתיד בשביל שניהם, ועזב אותה לבדה בלומאן רק כדי לחזור על הברכיים אחרי שבועיים ולהתחנן שתקבל אותו חזרה. שיילין, כמובן, הסכימה לקבל אותו, וויליאם לא בזבז שנייה והציע לה להתחתן איתו. עכשיו, שיילין נמצאת בחודש השביעי להיריון הראשון שלה, ומרותקת למיטתה מפאת חשש לחיי העובר. היא משגעת את וויליאם המסכן וכל אדם שמתקרב אליה, וזו הסיבה שאדוארד, הילדים ואני לא ביקרנו אותה כבר כמעט חודשיים.
"שום דבר חדש." אדוארד סינן לאוזני ומשך אותי איתו אל מחוץ לחדר האוכל. שתקנו כל הדרך לגנים, דבר מאוד לא שיגרתי בשבילנו, עד שהגענו לאזור הספסלים והתיישבנו בצילו של עץ דובדבן שצמח פרא.
"למה השקט?" שאלתי את אדוארד, שנראה לחוץ לפתע.
"אני צריך לדבר איתך על משהו." הוא ענה.
"כולי אוזן." לא נתתי להבעתו להלחיץ אותי. אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שיש סיכוי מעולה שהלחץ שלו לא הגיוני.
הוא שתק למשך כמה רגעים, ואז פלט, "אני רוצה עוד ילד."
"סליחה?" לרגע, חשבתי ששמעתי לא נכון.
"עוד ילד," הוא חזר על עצמו. "התאומים כבר גדולים, אני מתגעגע להרגשה של תינוק בידיים."
אין שום סיכוי שהוא יודע. כל השבוע האחרון סתמתי את הפה שלי, אפילו שיילין לא יודעת! אבל אם הוא לא יודע, למה הוא מעלה את הנושא דווקא עכשיו?
"מה אתה יודע, אד?" שאלתי בחשד.
"שום דבר," הוא ענה, מבולבל. "מה אני אמור לדעת?"
אוף, זו ממש לא הדרך בה רציתי לבשר לו.
"אני בהיריון, אדוארד." אמרתי בחצי תבוסה. רציתי להפתיע אותו! "אני יודעת כבר שבוע, אבל רציתי להגיד לך היום כמתנה. איך גילית?"
"לא גיליתי!" הוא ענה, הפתעה כנה בפניו. "אני נשבע!"
"סתם העלית את העניין של הילד?" אין סיכוי.
"את רצינית?" הוא שאל, מעביר את מבטו ממני אל בטני לסירוגין.
"מזל טוב." צחקקתי למראה ההבעה שעיטרה את פניו היפות, ושחררתי אנחת הפתעה קטנה כשמשך אותי אליו וטמן את ראשו בשקע צווארי.
"את רצינית!" הוא קרא באושר.
"רציתי להפתיע אותך, מעצבן." העמדתי פנים שאני דוחפת אותו ממני אך למעשה נתתי לו להצמיד אותי אליו עוד יותר. הוא הרים את פניו והצמיד את מצחו למצחי, אושר טהור הוקרן מעיניו הכחולות.
"זה יום האהבה הכי טוב בעולם!" הוא הכריז והצמיד את שפתיו לשפתיי. מה שהתחיל כנשיקה קטנה ועדינה התפתח במהירות לנשיקה סוערת. ידיי היו בשיערו של אדוארד, וידו ליטפה את מותני בעדינות. כשהתנתקנו, המבטים של שנינו היו מזוגגים מעט.
"איך אני אמור להתעלות על ההפתעה הזו?" אדוארד לחש.
"אני לא יודעת, אבל יש לך עד שנה הבאה לחשוב." עניתי והצמדתי עוד נשיקה קטנה לשפתיו.
"אחת לשנה הבאה," הוא לא הניח לי להתנתק, והמילים שיצר הורגשו בפי ברגע שיצאו מפיו. "ועוד אחת לכל החיים."

----

הפתעה!!!

אישית, אני לא מוצאת טעם בוולנטיין, אבל... זה תירוץ בשביל לכתוב אדולינה, אז למה לא?

מקווה שנהניתן מהקטע הקצר הזה, אני הולכת להוריד את הטדי הפרטי שלי לפני שהוא ישתגע (מסכן, בגלל הקטע הזה השארתי אותו לחכות כמעט ארבעים דקות יותר מהזמן שהוא אמור!)

מקווה שעובר עליכן יום טוב (ספרו, שתפו, הכל פה!) והבנות שקוראות את מאחורי הוילון - נתראה בשישי (: