חיים כפולים

פרק 29

בעודי פוסעת במעבר ניסיתי לחשוב על כל דבר מלבד אלף ומשהו זוגות העיניים שסקרו אותי.
חשבתי על העיצוב של המקום, על כמה זבובים יכולים להיכנס באולם, על כמה סנובים חלק מהאנשים נראים, כל דבר חוץ מעל המקום בו אני נמצאת ועל הדבר אותו אני עומדת לבצע.
חיילי המשמר שהלכו אחריי החלו להתפזר אט אט לצדדים, עד שלבסוף נשארתי רק עם ג'ונתן ולארקס מול שליטי הממלכות.
"סלינה גרסייה." ארנולד, מלך ברייסיל, נעמד. הוא המלך המבוגר מכולם אז הוסכם שהוא זה שיפתח את ההכתרה.
כרעתי ברך והשפלתי את ראשי בכבוד.
"קומי, נסיכה," הוא ציווה עליי והושיט את ידו. אחזתי בה בעדינות ונעמדתי לידו, פניי מופנות לקהל. "הוד מעלתה, הנסיכה סלינה גרסייה, חזרה אלינו לאחר שהות ממושכת בעולם אשר אליו נשבענו לא לחזור. הגיע הזמן שכל השמועות יפסקו, הנסיכה חזרה, וכשתגיע לגיל המתאים – תיקח את מקומה לצד אחיה במלוכה על קאריה."
מחיאות כפיים מנומסות נשמעו ברחבי החדר, וארנולד חזר לשבת. ניקו קם במקומו ונעמד מולי, חצי בגבו אל הקהל. "שש השנים שאחותי לא הייתה כאן היו השנים הקשות ביותר בחיי," הוא פתח. "ואני שמח שהן נגמרו. סלינה פה, אבל אני לא מוכן שהיא – " ניקו המשיך לדבר, אך אני הפסקתי להקשיב. משהו יותר מעניין צד את תשומת הלב שלי. אדוארד, עומד בפינת האולם, לבוש בבגדים של הממלכה. וואו, בחיים לא חשבתי שאני אראה דבר כזה.
שלחתי לו חיוך משועשע והוא החזיר לי הרמת גבה, כאילו אומר 'את צוחקת עליי כשאת לבושה בשמלה הזו?'
התאפקתי לא להוציא לו לשון והחזרתי את תשומת ליבי לדבריו של ניקו, שכמעט סיים. "סלינה, יש לך משהו להוסיף?"
לא היה לי מה להוסיף, לא בדיוק ידעתי על מה אני אמורה להוסיף, אבל ידעתי שאם לא אגיד כלום זה יראה רע, אז צעדתי צעד אחד קדימה ולקחתי נשימה עמוקה. "אני לא יודעת איך אני אמורה להתחיל לדבר איתכם. אני לא יודעת מאיזה מקום אני אמורה בכלל לדבר, או אם יש לי זכות.
אני לא יודעת אם אתם מסוגלים להאמין לזה שאני אגרום לכך שתהיו מוגנים כשבפעם הקודמת שהייתם צריכים אותי ברחתי. אני לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת להאמין לאדם כזה, אבל אני כן יודעת שמצידי אני אעשה הכל כדי לשמור עליכם, על הילדים, על הממלכה, ושום דבר לא יפרק אותה.
לפני שש וחצי שנים ההורים שלי הקריבו את חייהם בשביל קאריה, ואני הוכרחתי לברוח למקום מוגן שבו אף אחד לא יחשוב לחפש אותי, אבל עכשיו, בגיל שש עשרה וחצי, אני מבינה שזה היה מעשה פחדני, ושאני לא מתכוונת לחזור עליו." הייתי מודעת היטב למבט הנחוש שאני נועצת בקהל. "לא שוב."
שקט השתרר בקהל. אף אחד לא היה בטוח איך להגיב.
"הוד מעלתה, הנסיכה סלינה." המלך אנדרו קם ממקומו. "הגיע הרגע לו התכנסנו כולנו."
סובבתי את גבי לקהל וכרעתי אל ברך אחת.
"הנסיכה סלינה גרסייה, ביתם של מיה ואנדרס גרסייה, האם את מקבלת עלייך את עול המלוכה?"
"אני מקבלת," טון קולי היה חזק.
"האם את מקבלת על עצמך להגן על הממלכה מפני כל דבר, מפני כל אחד, לא משנה מה הקשר שלך אליו?" המלך אנדרו המשיך.
"אני מקבלת."
"מרגע שעול המלוכה נופל על כתפייך, אל לך להיות נערה קלת דעת. כל מילה ומעשה שלך יצטרכו להישקל לעד, את מבינה זאת?"
"אני מבינה."
"ואת מקבלת."
"אני מקבלת."
"האם תקריבי את חייך בשביל להבטיח את שלום הממלכה?"
"אקריב."
"ושלום בני משפחתך?"
"בני משפחתי שייכים למלוכה, הם יעשו את כל הנדרש כדי להגן על הבית שלנו." עניתי.
"תשובה חכמה." המלך אנדרו אמר.
"אני נערה חכמה." הרמתי מבט, מחייכת.
"אכן, נערה חכמה מאוד." הוא צחקק, גורם לקהל לצחקק איתו.
"ירושה מההורים."
"בהחלט," הוא נאנח. "מי ייתן וחוכמת אביך תנחה אותך לאורך כל שנותייך, וטוב ליבה של אימך ישכון בליבך לעד."
"עד ליום אחרי הנצח."
"הכתר," המלך אנדרו דרש.
נערה בת לא יותר משלוש עשרה התקדמה ברגליים רועדות, מושיטה לפניה כרית קטיפה עליה מונח כתר כסוף.
"הנסיכה סלינה," המלך אנדרו הניח את הכתר על שיערי ואחז בכף ידי, עוזר לי לעמוד. "נסיכת קאריה."
-
"מה זה היה?" ניקו לחש לי בזמן שהתיישבתי לידו, חמש דקות לאחר שהמלך אנדרו הניח את הכתר על ראשי והכריז על תחילת החגיגות.
"מה היה מה?" החזרתי לו, מחפשת את אדוארד במבטי.
"הנאום הזה." הוא ענה. "מה שקרה לפני שש וחצי שנים – "
"אם המשך המשפט שלך כולל את המילים 'לא אשמתך' אז אני אוותר עליו, אין לי חשק לשמוע אותו," אמרתי בטון משועמם.
"סלינה, תהיי נחמדה." הוא נאנח.
"אני נחמדה." מחיתי. "ועייפה. בעיקר עייפה."
"חבל, הלילה הזה הולך להיות ארוך." הוא משך בכתפיו.
"אני יודעת, אבל אני מתכננת ללכת לישון אחריו. שינה ארוכה שאף אחד לא יעז לקטוע." נעצתי בו מבט מאיים והוא, בתגובה, הרים את ידיו כחף מפשע.
"ניקו, בוא," מרילין, שעד עכשיו ישבה בשקט, נעמדה והושיטה את ידה לניקו.
"לאן?" הוא שאל בטון מבולבל.
נאנחתי וגלגלתי את עיניי. איך זה הגיוני שאחי הגדול יכול להיות כל כך אידיוט לפעמים? "לרקוד, גאון, לרקוד." דחפתי אותו.
המבט המבולבל שלו התחלף במבט שובב ועבר למרילין. "הגבר הוא זה שאמור להזמין את האישה, לא?"
"נראה שהגבר לא התכוון לקום בכלל מהכיסא שלו," מרילין ענתה לו באותו טון. "אז האישה החליטה ללבוש את המכנסיים ולעשות את הצעד הראשון."
"לא, זה לא בסדר." ניקו הניד בראשו. "שבי."
"למה?" מרילין שאלה.
"פשוט תעשי את זה." הוא החווה בידו על הכיסא שלידו וחיכה.
ברגע שישבנה של מרילין נגע בכיסא, ישבנו של ניקו התרומם וידו הושטה קדימה. "הוד מעלתה, המלכה מרילין גרסייה, האם תסכימי להעניק לי את הריקוד הבא?"
מרילין צחקקה והניחה את כף ידה בכף ידו של ניקו. "אני אשמח." היא נעזרה בו כדי לעמוד והוא תמך בה כל הדרך לרחבה.
"גם אנחנו היינו כאלה פעם." המלך קולין נאנח. "זוכרת, אהובה?"
"כן," המלכה אלקסיס נאנחה. "זמנים טובים."
"אתם לא מבוגרים בהרבה מאחי ואישתו," אמרתי בטון מבולבל, דבר שגרם לשיילין לבעוט בי בעיטה קטנה.
"לא," המלך קולין אמר בטון מהורהר. "אבל אנחנו אמורים לתת דוגמה."
"שטויות," אמרתי בביטול. "איזו דוגמה יותר טובה לממלכה חזקה מאשר מלך ומלכה שנהנים?"
"יש משהו בדברי הנערה," המלכה אלקסיס אמרה.
"הוד מעלתך," המלך קולין הושיט את זרועו והמלכה אלקסיס אחזה בה בעדינות. "אחרייך."
"קופידון," שמעתי את שיילין קוראת לי.
סובבתי את פניי וגיחכתי. "שיי."
"אני לא מאמינה שהצלחת לגרום למלך ולמלכה של קאלין לקום. הם אף פעם לא קמים." היא הנידה בראשה, גורמת לשיערה החלק להתנועע.
"כזאת אני, יש בי קסם טבעי," אמרתי בטון יבש.
"ברור," היא אמרה וגלגלה את עיניה. "מה איתך, קופידון, את לא מתכננת משהו בשביל עצמך?"
"אני לא מוצאת את אדוארד." משכתי בכתפיי.
"אדוארד נעלם?" היא הרימה גבה. "את לא דואגת."
"הוא ילד גדול, הוא ימצא את הדרך אליי," מלמלתי.
"הו, הוא ימצא את הדרך אלייך." קולה של שיילין היה חולמני ועיניה הזדגגו.
"שיי, הכל טוב?" הרמתי גבה.
"לא, כן, ברור, מה השאלה?" היא מלמלה בטון מבולבל.
"מה שתית?" שאלתי בחשד.
"מים, קולה, מים," היא ענתה. "למה?"
"את קצת מעופפת." הנחתי את ידי על מצחה כדי לבדוק אם יש לה חום. "קצת הרבה מאוד."
"אני בסדר," היא אמרה, מגלגלת את עיניה. "ואני הולכת לדבר קצת עם ג'ונתן." היא נעמדה.
"שיי, יש לך חבר," אמרתי בטון מזהיר.
"לא ככה," היא נאנחה בבוז. "הוא קצת מדוכדך ואני רוצה לראות מה אפשר לעשות בשבילו."
"כלומר, הוא קצת מדוכדך ואת רוצה לדחוף את האף לעניינים שלו," תרגמתי אותה.
"לראות מה אפשר לעשות בשבילו, לדחוף את האף לעניינים שלו, מה זה משנה? בסופו של דבר אני אעזור לו." היא משכה בכתפיה והסתובבה ללכת, משאירה אותי להניד בראשי מאחוריה. מה יהיה עם הנערה הזו?
-
"הנסיכה סלינה," המלכה רוז התקדמה לעברי באיטיות. "טוב לראות אותך."
"טוב לראות גם אותך, הוד מעלתך," נעמדתי וקדתי.
"למה את לא חוגגת עם כולם?" היא החוותה בידה על הרחבה, שהייתה מלאה באנשים רוקדים.
"אני נהנית לחגוג מרחוק," עניתי לה בטון רציני.
"ובכל זאת, לא היית רוצה למצוא לעצמך איזה נער ו – "
"כבר יש, הוד מעלתך," קטעתי אותה, מסמיקה. "אבל אני לא בטוחה איפה הוא כרגע."
"באמת?" היא שאלה בפליאה. "מאיפה הוא?"
"הוא, אממ..." התחלתי לגמגם. מה לעזאזל אני אמורה לענות לה?
"טוב, זה לא משנה מאיפה הוא, כל עוד יש לו לב של מלך." המלכה רוז התעלמה מהגמגומים שלי. "אני אשמח לפגוש אותו יום אחד."
"אני בטוחה שהוא ישמח לפגוש אותך גם, הוד מעלתך." חייכתי חיוך מאולץ וקיוויתי שיקרה משהו, כל דבר, והיא תלך.
"רוז, יקירה, הניחי לנערה, היא נראית מותשת." המלך מייקל נעמד מאחורי אישתו, כורך יד אחת סביב מותניה.
"הוד מעלתך." קדתי.
"את חשה בטוב, נסיכה?" הוא שאל בדאגה.
"כן, הוד מעלתך, הכל בסדר." עניתי.
"ליידי קת'רין סיפרה לנו שלא חשת בטוב בבוקר." הדאגה עדיין לא נעלמה מקולו של המלך מייקל.
"באמת?" הטיתי את ראשי מעט הצידה. "טוב, זה נכון, אבל זה עבר. אני מרגישה מעולה."
"אני שמחה לשמוע." החיוך שעלה על פניה של המלכה רוז גרם לקמטי צחוק להופיע בצדדי עיניה.
"טוב, הוד מעלתך, אני בטוח שאנחנו סתם מתישים אותך בדיבורים, נתראה יותר מאוחר?" המלך מייקל חייך בחביבות.
"להתראות." קדתי, ורק לאחר שהם הלכו חזרתי לשבת והזעפתי פנים.
אני אהרוג את קת'רין. היא לא יכולה ללכת ולספר לכולם שהנסיכה לא הרגישה טוב. הרי כל מטרת ההכתרה היא כדי לתת אשליה של כוח וביטחון. נסיכה חולה לא נותנת אשליה כזו, נסיכה חולה נותנת אשליה של מישהי שזקוקה להגנה.
"הנסיכה שהרגע הוכתרה לא נהנית בהכתרה של עצמה?" קולו של אדוארד נשמע מאחורי.
הרמתי את סנטרי מכף ידי וחייכתי אליו חצי חיוך. "אני משועממת מההכתרה של עצמי."
"למה את לא עם שיילין?" הוא הצביע על בת דודי, שעמדה ודיברה עם כמה חיילים.
"אין לי כוח." משכתי בכתפיי.
"רוצה ללכת להסתובב?" הוא הושיט את ידו.
"אתה מציע לי לברוח מההכתרה של עצמי, שאורגנה במשך חודש שלם?" הרמתי גבה.
"כן." הוא משך בכתפיו.
אחזתי בידו ונעמדתי. "אני אשמח."
-
אדוארד ואני הצלחנו לחמוק מהארמון ומהחגיגות כמעט ללא קושי. השומרים שהוצבו במסדרונות ניסו לעצור אותנו כמה פעמים, אך ברגע שאמרתי שאני לא מרגישה כל כך טוב הם נתנו לנו לצאת.
"את לא נראית כמו אחת שיכולה לשקר כל כך טוב," אדוארד לחש באוזני בזמן שהתכופפנו כדי להסתתר מההמון שרקד ברחובות.
"אני לא," עניתי קצרות וחיפשתי דרך להגיע מהמקום בו עמדנו אל האגם. "בוא."
"לאן?" הוא נעמד והתחיל ללכת אחריי.
"סבלנות," עניתי בלי להסתובב והכפלתי את מהירות צעדיי.
"יש לך מזל שאני בכושר," אדוארד רטן והתאים את צעדיו לצעדיי.
"תפסיק לקטר כמו בחורה. אני הנסיכה, זוכר?" אמרתי בטון מקניט ונעצרתי כשלאפי הגיע ריחו הרענן של האגם. "הגענו."
"איפה אנחנו?" אדוארד הסתכל סביב. מבטו עבר מהעצים הגבוהים לדשא הירוק ולבסוף לאגם הגדול, שכרגע נראה שחור.
"האגם הגדול. אף אחד לא יחשוב לחפש אותנו כאן." חלצתי סוף - סוף את נעלי העקב הארורות שהרגו את רגליי. בפעם הבאה שקת'רין תעז להציע לי נעלי עקב, אני אציע לה מקום מאוד נחמד אליו היא יכולה לדחוף אותן. "תודה לאל." נאנחתי והשלכתי את הנעליים לאגם. ידעתי שהיצורים שחיים בו ייהנו מהן הרבה יותר ממני.
"את לא תצטרכי אותן יותר מאוחר?" אדוארד שאל, מרים גבה.
משכתי בכתפיי בתנועה לא מחייבת. "אני פשוט אמציא איזה תירוץ."
"היכולת שלך לשקר עדיין מפתיעה אותי." אדוארד שילב את אצבעותיו באצבעותיי והתחלנו ללכת.
"אני לא משקרת, אני פשוט..." לא הייתה לי דרך להמשיך את המשפט. למזלי, אדוארד לא ציפה ממני למצוא אחת.
"זה בסדר, אני מבין." הוא הרים את ידי והצמיד אותה לשפתיו.
"אני לא רציתי לשקר לך." אמרתי, למרות ההבנה שהוא גילה. "לא הייתה לי ברירה."
"סלינה, זה בסדר." הוא אמר.
"לא, זה לא." הנדתי בראשי בתסכול.
"אני לא כועס על זה שהסתרת ממני, אני מבין." הוא ניסה שוב, אבל זה לא מה שרציתי לשמוע. חלק ממני רצה שהוא יכעס עליי, שהוא יצעק. חלק ממני רצה שהוא יגרום לי להרגיש טיפה מוזרה, רק כדי לדעת שמה שקורה פה זה באמת לא רגיל.
"ברור שזה בסדר." הטון בו השתמשתי היה מריר. "אין דבר יותר בסדר מלגלות שחברה שלך היא יצורה מוזרה ממימד אחד שחבורה של רוצחים רוצה להרוג."
"את לא יצורה מוזרה!" אדוארד הכריח אותי לעצור. הוא משך אותי אליו בחיבוק שהרגיע כל כעס בלתי מוסבר ששכן בגופי עד עכשיו. "רגע," הוא הרחיק אותי מגופו. "מה זאת אומרת 'חבורה של רוצחים רוצה להרוג'?"
השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתיי. מטומטמת, למה הייתי צריכה להזכיר את זה? "זה כלום," מלמלתי.
"סלינה..." אדוארד הניח את ידו תחת סנטרי והכריח אותי להסתכל עליו. "מה זאת אומרת חבורה של רוצחים?"
"הקסטורים." נאנחתי ועצמתי את עיניי. אם אני הולכת לספר לחבר שלי שחבורה של יצורים מוזרים מנסים לרצוח אותי אני מעדיפה לא לראות את הבעת הפנים שלו. "הרוצחים של ההורים שלי רוצים לרצוח גם אותי. הם רוצים את הממלכה לעצמם."
"ולא חשבת להזכיר את זה עד עכשיו?" הוא שמט את ידיו לצדדי גופו.
"לא רציתי," הודיתי. "התלהבת כל כך לגבי הממלכה ולגבי הביקור בה, לא רציתי שמשהו יפחיד אותך."
"חתיכת משהו," הוא מלמל לעצמו, מעביר יד בשיערו.
"אתה רואה? עכשיו אתה סתם מבוהל. לא רציתי שזה יקרה." נאנחתי.
"פחדת שאם אני אבהל אני אברח?" הוא ניחש.
"אולי," עניתי, מסרבת לתת תשובה ישירה.
"סלינה, אני לא מתכוון לברוח." הוא אמר.
"אתה לא?" פקחתי את עיניי במהירות.
"לא." הוא הניד בראשו. "את יודעת למה?"
הנדתי בראשי וחיכיתי להמשך דברים.
"יש שתי סיבות. אחת," הוא הרים אצבע. "הנערה שאני אוהב נמצאת פה, ואני לא מתכוון להיות בשום מקום שהוא לא לצידה. ושתיים," אצבעו השלישית הורמה. "הדרך היחידה שלי לצאת מכאן היא דרך שער שאת תפתחי, ככה שאין לי סיכוי."
דבריו גרמו לגיחוך להיפלט מפי. עמדתי להגיב עליהם כשלארקס הגיע אלינו בריצה, מתנשף. "הנסיכה סלינה, הנסיכה סלינה." הוא הניח את ידיו על ברכיו, מסדיר את נשימתו.
"מה קרה?" נדרכתי. כשחייל בא אלייך בריצה, זה אף פעם לא אומר משהו טוב.
"המלך ניקולס מחפש אותך. הוא רוצה שתחזרי לארמון מיד." לארקס מחה את מצחו בידו והתיישר.
"הוא אמר למה?" שאלתי בחשד.
"הרוזנים מבית וויליאמס רוצים לברך אותך," הוא ענה. נאנחתי ולכסנתי לאדוארד מבט עגום.
"לכי." הוא צחק. "אני אחזור בקרוב."
"אתה לא רוצה לחזור איתנו?" הרמתי גבה.
הוא הניד בראשו. "אני רוצה לשבת לנוח קצת. לעכל דברים."
ראיתי שמאחורי החזות האמיצה שהוא ניסה להציג בפניי, הוא דיי מבוהל. לא יכולתי להאשים אותו.
"אוקיי," הנהנתי והסרתי מצווארי את שרשרת הכסף של אמא שלי. "אם לא תמצא את הדרך כשתרצה לחזור, פשוט תראה לאנשים את השרשרת שלי והם יכוונו אותך חזרה אליי, בסדר?"
"בסדר." הוא לקח את השרשרת מידי, לא בטוח מה הוא אמור לעשות עכשיו. הוא לא היה רגיל לעולם הזה, וידעתי שהוא שוקל אם מותר לו לנשק אותי או לא.
גלגלתי את עיניי והצמדתי את שפתיי לשפתיו לנשיקה רכה. "נתראה בקרוב."
הוא חייך חיוך קטן והצמיד את שפתיי לשלי בשנית. "נתראה בקרוב."

-
ברגע שהגעתי לארמון, ניקו משך אותי לשיחה עם איזו גברת מנופחת, גבר מתנשא ונער שחושב שהוא מתנה לנשות העולם. עשר דקות של שיחה גרמו לי להבין שהאנשים האלו בטוחים שכל הטוב בעולם נגרם בגללם, וכל הרע בעולם נגרם בגלל שלא הקשיבו להם. לא היה לי מושג מי הם בכלל, אבל זה לא ממש שינה לי כשבעטתי במקום הרגיש של הבן היקר שלהם אחרי שהוא שלח ידיים בפעם החמישית.
ניקו מיהר להרעיף שפע התנצלויות על ההורים ואני מיהרתי להשפיל את מבטי ולתרץ את התנהגותי בכך שאני דואגת לחבר שלי, שעוד לא חזר מסיבוב בממלכה. הגברת סיננה משהו על כך שהיא לעולם לא הייתה נותנת לגבר להשפיע ככה על מצב רוחה ומשכה את בעלה ובנה משם לפני שניקו ואני הספקנו להגיד עוד מילה.
"לא." הנדתי בראשי לפני שניקו פתח את הפה. "אנחנו לא הולכים לצחוק."
חיוך קטן עלה על פניו של ניקו, שגרם לחיוך קטן לעלות על פניי. החיוכים הקטנים האלו התרחבו עד שלבסוף הפכו לצחוק אחד גדול. "זה לא מצחיק," ניקו נזף בי, מתנשף.
"זה הגיע לו," משכתי בכתפיי.
"אם אדוארד היה פה הוא לא היה מעז להניח עלייך אצבע." ניקו הודה.
"כי אדוארד היה שובר לו את כל היד." צחקקתי.
"איפה הוא?" עיניו של ניקו שוטטו על פני האולם המלא.
"הוא ב – " תשובתי נקטעה כשחייל לבוש לקרב הופיע מולנו. "מה קרה?"
"הוד מעלתך," החייל פנה לניקו. "הקסטורים פה. הם דורשים להיכנס לארמון."
"דורשים? זו דרך פעולה חדשה." ניקו גיחך. "תגיד להם שאני מסרב."
"קסטור אמר שתגיד את זה. הוא אמר שבמקרה הזה אני צריך לתת לך את זה." החייל הושיט את ידו הימנית, ממנה השתלשלה שרשרת שהכרתי היטב. זו הייתה השרשרת של אמא שלי, שכרגע אמורה להיות אצל אדוארד.
"תיתנו להם להיכנס." ציוויתי בטון בו מעולם לא השתמשתי וחטפתי מידו את השרשרת.
החייל קד ויצא מהארמון.
"תיתנו להם להיכנס?" ניקו חזר אחרי, מניד בראשו. "השתגעת?"
"ניקו, זו השרשרת של אמא." טלטלתי את השרשרת מול פניו.
"אז מה?" הוא לא הבין. ברור שהוא לא הבין, נתתי לאדוארד את השרשרת רק לפני כמה דקות. לפני שהספקתי להסביר, הדלתות נפתחו ואל האולם צעדו קסטור, שהביע את התרשמותו על כך שמיהרנו להזמין אותו ברגע שראינו את השרשרת, ושניים מחייליו, שגררו בין זרועותיהם נער פצוע. אדוארד. חולצתו הייתה קרועה כמעט לגמרי, ודם זלג מפלג גופו העליון. פניו, שעד לפני כמה דקות היו חלקות, כוסו בבוץ, דם וחבורות, ורגליו היו יחפות, בדיוק כמו רגליי. שפתיו, שרק היום הבטיחו שהוא לעולם לא יעזוב אותי, שתתו דם ועיניו התכולות הושפלו לקרקע. שקט השתרר באולם בעוד אדוארד נזרק לפנים, כפות ידיו אזוקות. הוא הרים את מבטו אליי ולחש רק מילה אחת. "תברחי."

---
והנה מתחילים.

עד עכשיו המצב היה רגוע יחסית, אבל... מצטערת, זה לא יקרה עוד. אני באמת באמת מצטערת על כל מה שהולך לקרות מעתה והלאה, ואממ... תשתדלו לא לרצוח אותי, קיי? יש לי עוד רעיון לעוד סיפור וחבל לבזבז אותו!
נתראה מחר, ושיהיה לכן יום מקסים ^^