חיים כפולים

פרק 40

ניקו לא לקח את העובדה שאבא שלנו כתב את הספר כמוני. מבחינתו זה היה רק עוד ספר שאבא כתב, מבחינתי זה היה ספר בו אבא כתב שצריך להשמיד אותי.
כשאמרתי לו את זה הוא טען שיש סיכוי שאבא לא זה שכתב את החלק הזה בספר, ושגם אם כן – הוא נכתב הרבה לפני שאני נולדתי וקיבלתי את הכוחות של הטבעת. לבסוף הוא ניסה לנחם אותי בכך שאנשים מפחדים מכוח גדול, ולטבעת יש כוח גדול.
כשהוא אמר את זה שאלתי אותו אם הוא מתכנן להרוג אותי.
זה הרגע בו הוא הבין שאני פחות או יותר בסדר ואמר שאם יהרוג אותי זה יהיה בגלל שאני קרצייה, לא בגלל הכוחות שלי.

כשהתכוונתי לצאת מהספרייה ניקו עצר אותי והתעקש שאת שאר היום אבלה במיטה. הוא לא הסכים לי לקרוא שום ספר שאפילו מזכיר את טבעת הנצח. לחוץ? אולי. אני חושבת שהוא פשוט מגונן מדי.

היות ולא היה לי ממש מה לעשות קראתי לשיילין שתארח לי חברה.

כשהיא הגיעה, הדבר הראשון שאמרה לי היה שאני נראית כמו מישהי שלא התקלחה חודש. ברכת שלום מקסימה.

הסברתי לה שהדבר האחרון שעשיתי היה לחטוף כאב ראש ולגלות שאבא שלי רצה להשמיד אותי. טוב, לא אותי, את הטבעת שהכילה בעבר את הכוחות ששייכים לי עכשיו.

היא רק קימטה את אפה וגררה אותי להתקלח.
"אפשר לשחק לך בשיער?" היא שאלה אותי לאחר שיצאתי והתלבשתי.

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב." לקחתי את המסרק מידה והתחלתי לסרק את שיערי.

"אוי, באמת, אני לא אעשה לך שום דבר שאת לא רוצה." היא חטפה אותו מידי והחלה לסרק אותי.

"הרבה אנשים אמרו את זה. רובם גברים. את יודעת איפה הם עכשיו?" שאלתי בטון אדיש.

"אל תציקי," היא רטנה.

"איך בדיוק אני מציקה?"

"את מדברת!"

"את מצפה ממני לשתוק?"
היא היססה לרגע לפני שענתה. "כן!"

השתתקתי. שתיהנה מהשקט, למה לא?

ידעתי שאם אשתוק למספיק זמן היא תדבר. הילדה הזו לא מסוגלת לשבת בשקט ליותר מעשר דקות.

כמו שציפיתי, לאחר שבע דקות, היא אמרה משהו. טוב, לא אמרה, שרה.

זה היה שיר ישן. אני זוכרת שאמא שלי הייתה נוהגת לשיר לי אותו כשלא הייתי מצליחה להירדם.

היה מפחיד לשמוע את שיילין שרה אותו. זה היה כמעט כמו לשמוע את אמא שלי שוב.

"תודה," אמרתי בשקט לאחר שהיא סיימה לקלוע את שיערי לצמה עבה.

"את זוכרת את השיר הזה?" היא שאלה.

הסתובבתי אליה וראיתי שעל פניה הבעה מוטרדת.