חיים כפולים

פרק 12

אחרי ששיילין אמרה לי שניקו גוסס היא פתחה שער לקאריה, ומאותו רגע לא עזבתי את המרפאה.
צ'ארלי עוד לא יצא מחדרו של ניקו, וככל שהדקות עוברות, ככה הלחץ עולה.
"נו?" קפצתי על צ'ארלי ברגע שדלת החדר בו ניקו שכב נסגרה.
"אני מצטער, סלינה, אין שום דבר שאני יכול לעשות." צ'ארלי אמר בקול מוכה צער. עורו הסגול, שבדרך כלל היה כהה, קיבל צבע לילך משונה ועיניו קיבלו צבע אדמדם, כנראה מכל הדמעות שנשרו לזקנו.
"אני לא מוותרת!" אמרתי בעקשנות.
"חיטאתי את הפצעים וחבשתי אותם, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר מעבר לזה." הוא הניד בראשו.
"חייב להיות משהו, אי אפשר לוותר!" שיילין הצטרפה לשיחה.
"יש איזו אגדה, סיפור ילדים ממש, זה לא משהו שאפשר לבטוח בו." הוא אמר בהיסוס.
"כל אגדה תעזור כרגע." אמרתי.
"תחכו פה." הוא אמר ורץ במורד המדרגות.
הספקתי לספור שלושים ושמונה שניות לפני שהוא חזר.
"מה זה?" הצבעתי על מגילת הקלף שהוחזקה בידו.
"את זוכרת את הסיפור על הזאב הלבן, נסיכה?" הוא שאל. הנהנתי. "יש לסיפור הזה המשך, הוא מספר על הזאב המצולק."
"אבל הזאב הלבן זו אגדה." אמרתי בבלבול.
"נכון, ואני אחסוך בפנייך את הפרטים על הזאב המצולק, אבל יש חלק אחד באגדה הזו שמסתדר עם החיה שתקפה." הוא אמר.
"הרעל?" שאלתי. הוא הינהן.
"רשום פה איפה אפשר למצוא את הנוגדן לרעל של הזאב המצולק, בהנחה שהחיה שהייתה פה אתמול והזאב המצולק הם אותה חיה, יש לנו פה את הנוגדן." הוא משך בכתפיו.
משכתי מידו את המגילה ופתחתי אותה. "בעמק הפיות שביער הרוחות שוכן לו עמום ונסתר, עליו נוצצים, פירותיו רעילים ואור השמש בהם נשבר. כדי להשלים את המשקה מלאהו במי אגם, במקום שבו שמיים וארץ נפגשים נמצא את החסר, מהרו כי גורל היקר ללבכם עומד להיגזר." הקראתי.
"אנשים חיפשו את עמק הפיות, אבל מעולם לא מצאו אפילו רמז קלוש לכך שיש פיות בקאריה." צ'ארלי אמר. "ובלי עמק הפיות החידה הזו חסרת ערך."
"אנשים הם לא אנחנו, כמה זמן יש לניקו לפני שהרעל יתפשט בכלי הדם שלו?" שאלתי.
"עם טיפול צמוד? חמישה ימים." הוא ענה.
"מעולה," הנהנתי. אין שום סיכוי שאני אתן לאחי הגדול למות. "שיי, תתכונני, אנחנו הולכות ליער."
-
"בנות." מרילין עצרה אותי ואת שיילין בזמן שהכנו את הסוסים. "חכו רגע." היא ירדה במדרגות ונעמדה מולנו.
"מרילין, אנחנו חייבות לצאת. אין לך מה לדאוג, אנחנו נצליח." ניחשתי כבר מה היא רוצה להגיד לנו.
"אני יודעת שאתן תצליחו, אבל אני חושבת שכדאי שתישארו לישון כאן הלילה, אי אפשר לדעת מתי הפעם הבאה שתישנו." היא אמרה והסתכלה עלינו במבט מודאג.
"אל תדאגי, אנחנו נסתדר ביער." שיילין אמרה וטיפסה על הסוס שלה. הוא היה פיינט גדול בצבעי שחור לבן.
"ניקו היה הורג אותי אם הוא היה יודע שאני נותנת לכן לעשות את זה." היא נאנחה.
"אל תדאגי, כשהוא יתעורר אנחנו ניקח את האשמה על עצמנו." חייכתי חיוך קטן וטיפסתי על גבה של סטארלייט. "נתראה בעוד כמה ימים." חייכתי עליה.
"נתראה." היא העלתה חיוך קלוש על שפתיה.
נעצתי את עקביי בבטנה של סטארלייט ועד מהרה הארמון נותר מאחור, ואיתו החיים הנוחים כנסיכה.
-
"שלוש, שתיים, אחת... לעצור!" אמרתי לשיילין ומשכתי מעט במושכות של סטארלייט. היא נעצרה ובטשה ברגליה בקרקע.
"זה פה?" שיילין שאלה.
"כן." עניתי והחלקתי לעבר הקרקע.
"לא נראה מפחיד פה, למה קוראים לזה יער הרוחות?" היא תהתה.
"אנחנו נגלה את זה בקרוב." קשרתי את המושכות לאוכף של סטארלייט. "תחזרו לארמון, אנחנו נסתדר לבד." אמרתי לה ולפיינט.
"ברגל?" שיילין שאלה.
"כן." הנהנתי. "אי אפשר לדעת מה נפספס אם נלך עם הסוסים."
"אוקיי," היא החליקה מגבו של הפיינט והורידה מגבו את התיק שהביאה, שבתוכו בגדים, אוכל, שני בקבוקי מים, ושתי חרבות, על כל מקרה.
"בואי, אני רוצה להכיר לך מישהו." אמרתי ונכנסתי לתוך היער.
"מתי הספקת להיות פה?" היא שאלה בטון מופתע.
"השיעור שלי אתמול היה פה." משכתי בכתפיי והמשכתי להוביל אותה לעבר המקום בו פגשתי את טאק.
"אוקיי, ואיך את יודעת שמי שפגשת פה הוא לא אחד מהקסטורים?" היא המשיכה לשאול.
"כי אני בן תשע, ויש לי שכל בריא." שמעתי את קולו של טאק מאחד העצים.
"מי אמר את זה?" ראשה של שיילין הוטל לאחור ועיניה החלו לסרוק את העצים.
"אני זה אני, את זאת את, ואנחנו אנחנו." הוא ענה בטון שובב.
"אני מבינה שאתה אומר את זה לכל הבנות שאתה פוגש." אמרתי בשעשוע. "תרד למטה."
צחקוק עליז נשמע מהעץ שהיה משמאלי ומיד אחריו טאק התגלגל מטה. "באת." הוא אמר באושר. וכרך את ידיו סביבי בחיבוק.
"אני מקיימת את ההבטחות שלי." פרעתי את שיערו בחיבה.
"סלינה, בזמנך החופשי, אם את רוצה, תסבירי לי מי זה. אבל בלי לחץ." שיילין אמרה בטון ציני.
"נעים מאוד, הוד מעלתך, אני טאק." טאק הציג את עצמו בטון רשמי.
"אתה יודע מי אני?" שיילין נשמעה מופתעת.
"לא ידעתי שאתה יכול להיות מנומס." אמרתי בטון מתגרה.
"כן, הנסיכה שיילין." טאק התעלם מדבריי.
"טאק הוא שדון יער," הסברתי לשיילין. "אולי הוא יכול לעזור לנו למצוא את המקום."
"איזה מקום?" טאק שאל.
"לא פה," אמרתי. "יש לך מקום שבו אף אחד לא יוכל לשמוע אותנו?"
"בואו אחריי." הוא אמר והחל להוביל אותנו עמוק לתוך היער, מקום שליף אמר לי אתמול שאני חייבת להתרחק ממנו. טוב, נו, הנסיבות השתנו.
לאחר עשר דקות הליכה הצמחייה כבר הפכה צפופה ואור השמש כבר בקושי נראה.
"עוד הרבה?" שיילין שאלה.
"לא," טאק אמר. "תיזהרו פה." הוסיף והחליק במורד מדרון קטן לעבר קרחת יער שבמרכזה עמד עץ בודד.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"ברוכות הבאות לבית שלי." הוא אמר בעליצות והחליק את ידו לאורך גזע העץ. חלקו התחתון נחצה לשניים וחשף גרם מדרגות ארוך.
"איך עשית את זה?" שיילין שאלה.
"אני שדון יער, זוכרת?" הוא ענה לה והתחיל לקפץ במורד המדרגות.
שיילין הסתכלה עליי ואני משכתי בכתפיי בתגובה. "אין לנו מה להפסיד." אמרתי והתחלתי לעקוב אחריו. שיילין נכנסה גם היא והפתח נסגר.
"טאק?" אמרתי בעודי מנסה לגשש את דרכי מטה בעלטה. "אני לא רוצה לשבור היום משהו."
אור קלוש נדלק לפנינו והאיר מעט את גרם המדרגות.
"תודה." שיילין אמרה ודחפה אותי להתקדם.
רצנו במורד המדרגות, נזהרות לא למעוד על שורשי העץ, עד שהגענו לתחתית. היא הייתה חדר קטן מואר בעששיות שגרמו לרהיטים להטיל צל על הרצפה.
"אתן רוצות לשתות?" טאק שאל.
"כן, בבקשה." עניתי לו וצנחתי על הספה.
"שיילין?" טאק אמר.
"כן." היא ענתה וזרקה את התיק על הספה לידי.
טאק לקח שלוש כוסות עץ, העמיד אותן מתחת לחור קטן בעץ ולחץ את ידו אל צדו הימני של החור. זרם מים פרץ מהחור הקטן, וכששלושת הכוסות התמלאו הוא פסק. טאק לקח שתי כוסות, הגיש אותו לי ולשיילין, ואז לקח את הכוס השלישית והתיישב מולנו.
"זהו, עכשיו אפשר לדבר." הוא אמר.
"אתמול הקסטורים תקפו את הממלכה." שיילין התחילה לדבר. "הם הביאו איתם חיה כלשהי ששום דבר לא הצליח להרוג אותה."
"איך החיה הזו נראתה?" טאק שאל.
"הכלאה של זאב ודוב גריזלי." היא ענתה לו.
"השדואוולף." טאק לחש בטון מפוחד.
צמרמורת חלפה בגופי, למשך מספר שניות לא הבנתי למה, אבל אז נזכרתי בחלום שלי.
"אם אתה אומר." שיילין משכה בכתפיה. "החיה הזאת שרטה את החזה של ניקו, ומסתבר שהטפרים שלה רעילים."
"אין לרעל הזה נוגדן." טאק החוויר.
"אתה מכיר את האגדה של הזאב הלבן?" התערבתי בשיחתם.
"כן." הוא הנהן.
"יש לאגדה הזו המשך קטן, ובהמשך הזה מעורבת חידה. אני ושיילין מאמינות שאם נפתור את החידה הזאת אנחנו נמצא את הנוגדן." אמרתי ושלפתי מתיקי את מגילת הקלף. טאק לקח אותה מידי וקרא.
"עמק הפיות..." הוא אמר בטון מהורהר. "אני יודע איפה זה."
"באמת?" שאלתי בהתלהבות.
"כן," הוא ענה. "אבל זאת תהיה בעיה בשבילכן להגיד לשם, הפיות מאוד חשדניות."
"יש פיות בקאריה?" שיילין שאלה.
טאק הנהנן. "הן אלה שגידלו אותי אחרי שההורים שלי הלכו."
נראה ששילין עומדת לשאול אותו על ההורים שלו, אך בעיטה קטנה ממני השתיקה אותה. "איך אנחנו נגיע לשם?" שאלתי.
"זאת הבעיה. עמק הפיות מופיע רק כשאחת הפיות נותנת לכן רשות לראות אותו, ולגרום לפיה לבטוח בכם עד כדי כך שהיא תיתן לכן לראות את העמק זה דבר מסובך שעלול לקחת שבועות." הוא אמר.
"יש לנו רק חמישה ימים." אמרתי.
טאק נאנח. "אני אלך לדבר איתן."
"ומה אנחנו נעשה?" שאלתי.
טאק לקח קשת קטנה ואשפת חיצים. "תנוחו, אתן זקוקות לזה."
-
לבסוף אני ושיילין לא נחנו, אלא החלטנו לעשות לעצמנו סיור קטן בעץ. מסתבר שמתחת לעץ יש מחילות מרווחות המובילות לחדרים קטנים, שבכל אחד מהם דבר אחר. אחת המחילות הובילו לחדרו של טאק, ואחרת לחדר מלא בנבוטי עץ.
לאחר עשר דקות של שוטטות אני ושיילין חזרנו לסלון ובהינו בקירות.
"סלין, את חושבת שזה יהיה מסובך להשיג את הנוגדן?" שיילין הפרה לבסוף את הדממה.
"זה כבר מסובך," גיחכתי.
"את חושבת שזה יהיה יותר מסובך?" היא תיקנה את עצמה.
"אולי, יש סיכוי גדול שכן. רוב הדברים שבאים בקלות הם רמאות." עניתי לה.
"אנחנו נציל אותו, את יודעת." היא אמרה לי, אבל נשמע שהיא יותר מנסה לשכנע את עצמה.
"רוצה לדבר על משהו אחר? דיבורים על הגורל של ניקו זה לא מה שיעזור לנו להירגע עכשיו." הצעתי והתחלתי לשחק בשיערי.
"על מה אפשר לדבר?" שאלתי.
"על בנים." שיוויתי לקולי טון צייצני. "או על בגד הים החדש שלא קניתי, או על ההיא שבגדה בהוא, או כל רכילות אחרת."
שיילין צחקה וזרקה עליי כרית. "את רוצה לדבר על בן מיוחד, או שאת מתכוונת לשחק אותה תמימה ולהגיד שלא עולה לך אף אחד?" היא שאלה והחליקה את שיערה החום לאחור.
"אין אף אחד מיוחד." אמרתי בטון תמים בעוד במוחי עולה תמונה של נער שחור שיער ותכול עיניים שעד לפני שבוע וחצי לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב עליו בלי לרצות להרביץ למשהו.
"לא עולה לך אף אחד? לא מישהו שמתחיל באות א'?" היא שאלה בטון שובב.
"לא." עניתי והחלטתי להחזיר לה באותו מטבע. "ואת, רוצה לדבר על מישהו מיוחד?"
"לא." היא ענתה באותו טון שאני עניתי לה.
"לא? מוזר... חשבתי שיעלה לך מישהו באות ו'." חייכתי אליה חיוך ציני והתחמקתי מכרית נוספת שנשלחה לעברי.
שתיקה השתררה למשך כמה שניות. "שתינו שקרניות כאלה גרועות." שיילין היא זו ששברה אותה.
"לגמרי." הסכמתי איתה.
"מה הולך עם אדוארד?" היא שאלה.
"כלום, מה הולך עם וויליאם?" שאלתי.
"כלום." היא ענתה.
"אנחנו נמשיך לשקר אחת לשנייה עוד הרבה?" היא הרימה גבה.
"כרגע השקר הוא בעיקר לעצמנו, ביום שנצליח להודות שקורה משהו אז נוכל להפסיק לשקר." משכתי בכתפיי.
"עצם האמירה הזו היא הודאה בכך שקורה משהו," היא אמרה בהיגיון. "לא?"
"אולי, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. אחרי שהעניינים יירגעו נדבר." משכתי בכתפיי ונשכבתי על הספה. שיערי גלש עד הרצפה וגרם לשיילין לעקם את פניה.
"חשבת פעם לגזור את הרעמה שלך?" היא שאלה.
"לא, אני אוהבת את הרעמה שלי." עניתי בטון מתגונן.
"אבל היא ארוכה מדי." היא אמרה.
"אנחנו באת מדברות עכשיו על השיער שלי?" שאלתי בטון שערבב בתוכו ייאוש ושעשוע.
"אלא אם כן יש לך משהו יותר טוב לעשות." היא ענתה.
"שיילין, סלינה, יש לי חדשות טובות." טאק התפרץ לסלון הקטן.
"ואם היינו ישנות?" שיילין רטנה.
"אז הייתן מתעוררות." הוא ענה בפשטות.
"אמרת שיש לך חדשות טובות." התיישבתי ודחקתי בו לדבר.
"הפיות אמרו שהן ישלחו לפה את רובי כדי שתעזור לכן." הוא אמר בטון עליז.
"ורובי היא...?" הסתכלתי עליו באי הבנה.
"היא הפיה שעוסקת בריפוי. היא תבוא לעזור לכן!" הוא אמר בהתלהבות.
"מתי?" שאלתי.
"מחר בבוקר היא תבוא לפה, מה שאומר שאתן צריכות לתפוס שנת לילה טובה." הוא אמר.
"היא לא יכולה לבוא עכשיו?" שאלתי בתסכול.
"מחשיך בחוץ, ואין שום יצור שפוי שיסתובב ביער הזה אחרי שהשמש יורדת." הוא ענה ונעמד. "אני מציע לכן ללכת לישון, אין לכן מה לעשות ומחר הולך להיות יום עמוס."
"איפה אנחנו אמורות לישון?" שיילין שאלה.
"אתן יכולות לישון פה." הוא ענה. "אני אלך להביא לכן שמיכות וכריות."
"אוקיי." אמרתי וחזרתי לשכב על הספה.
"אני שמח שאת מרגישה בנוח." טאק צחקק לעצמו וירד למטה לאחת המחילות. כשהוא חזר היו בידיו שתי שמיכות צמר עבות ושתי כריות. הוא זרק עליי שמיכה אחת וכרית אחת, ועל שיילין את השמיכה והכרית הנותרות.
"לילה טוב, בנות." הוא אמר לנו.
"לילה טוב." עניתי לו בעוד שיילין מהמהמת משהו לא ברור.
הוא ניגש לעששיות שהאירו את המקום, לקח אחת מהן וכיבה את כל השאר.
סידרתי את הכרית וכיסיתי את עצמי בשמיכה.
מחר אני הולכת להציל את אחי הגדול, ואני צריכה את כל הכוחות בשביל זה.
-
"לקום!" קולו של טאק משך אותי מהשינה העמוקה בה שקעתי ומיד אחריו קול של כף עץ פוגעת במתכת. פקחתי עין אחת וראיתי במטושטש את טאק מכה מחבת בעזרת כף עץ. "קדימה, לקום." הוא המשיך להכות.
"דיי." מלמלתי ואטמתי את אוזניי, אך הרעש היה חזק מדי.
"שום דיי, לקום!" הוא הכה בעוצמה יותר חזקה.
"אתה יודע, יש צמד מילים, 'בוקר טוב', הן יכולות להעיר מישהו בלי לעשות לו התקף לב." שיילין אמרה בטון סרקסטי עצבני.
"בוקר טוב." הוא השיב לה באותו טון וירד חזרה למחילות.
"סלינה, קומי." שיילין זרקה עליי כרית.
"אני קמה," רטנתי. "אי אפשר לישון בעץ הזה?"
"אם אני לא ישנה- את לא ישנה!" היא אמרה וקמה מהספה עליה היא ישנה והוציאה מתיקה מספר בגדים. "תתארגני." היא זרקה לי וירדה לאחת המחילות.
השלתי מעליי את שמיכת הצמר והצטמררתי. מסתבר שהחורף באמת הגיע.
הוצאתי מהתיק בגדים חמים, מברשת שיניים ומשחה והחלפתי בזריזות את בגדיי. הלכתי לעבר החור בעץ וחיקיתי את התנועה שטאק עשה אתמול כדי להוציא מים. זה עבד, ולאחר שתי דקות פי היה נקי ושיערי טפטף מים על הרצפה.
"סלינה, את מוכנה להפסיק ללכלך לי את הבית?" טאק שאל באנחה וגרם לי לקפוץ.
"אל תתגנב ככה!" רטנתי וסחטתי את המים משיערי.
"בואי, ארוחת הבוקר מוכנה ושיילין עומדת לסיים אותה." הוא אמר וצעק את החלק האחרון.
"כל הקודם זוכה." שיילין צעקה חזרה.
גלגלתי את עיניי וירדתי בעקבות טאק לאחת המחילות. המחילה המסוימת הזו הסתיימה בחדר קטן שהדיף ניחוח חזק של עלים טריים, עצים, פרחים... ניחוח חזק של אביב. שיילין ישבה ליד שולחן וזללה תותים מקערת עץ גדולה.
"תותים לארוחת בוקר?" הסתכלתי על טאק.
"לא רק, יש פה גם פירות יער." שיילין אמרה בפה מלא. "רוצה?"
"חשבתי שילדה שגודלה בארמון תוכל לדעת לאכול בלי לגרום לאנשים סביבה לרצות להקיא את מה שהם עוד לא אכלו לארוחת בוקר." אמרתי בטון יהיר שלעיתים קרובות שמעתי אצל בריאנה.
"ילדה רעבה תאכל ורק אז תחשוב על ההתנהגות שלה." שיילין משכה בכתפיה ודחפה לעברי את הקערה.
התיישבתי על כיסא ליד השולחן והוצאתי תות אחד. הכנסתי אותו לפה ועצמתי את עיניי בעונג. "זה הטעם שאמור להיות לפירות."
"כשנפגוש היום את רובי תוכלי לשאול אותה איך היא מגדלת את הפירות שלה." טאק קפץ על השולחן וחטף מהקערה חופן ענבים, אותם השליך לפיו אחד אחרי השני במהירות.
"הפיות עושות הכל בשבילך?" שאלתי והכנסתי לפי עוד תות.
"כמעט הכל, הן לא מנקות לי את הבית." הוא ענה.
"גם זה משהו." משכתי בכתפיי.
"מתי רובי תבוא?" שיילין שאלה.
"תבוא לאן?" טאק שאל באי הבנה.
"לכאן." שיילין אמרה.
"למה שהיא תבוא לכאן?" נראה שהבלבול של טאק מעמיק.
"אמרת אתמול שהפיות-"
"-אמרו שהן ישלחו לפה את רובי, אבל לא התכוונתי לפה, התכוונתי לחלק הזה של היער." הוא קטע אותה.
"אה, מתי נלך?" שאלתי.
"כשתסיימו לאכול." הוא ענה.
"עכשיו." אמרתי והרחקתי את קערת העץ משיילין.
"היי!" היא מחתה.
"יש לנו ארבעה ימים, אי אפשר לבזבז אותם על דברים שוליים כמו אוכל." נזפתי בה.
"אבל אני רעבה." היא התלוננה.
"וניקו גוסס," אמרתי בכעס.
אני לא יודעת אם הכעס שבקולי או הצדק שבדבריי הם אלו ששכנעו את שיילין, אבל זה לא משנה. היא נעמדה במהירות וגרמה לכיסא עליו ישבה להתנדנד וליפול.
"קדימה," היא השליכה לפיה תות אחרון. "נצא להציל את המלך."
-
טאק הוביל אותנו במעבה היער עד לקרחת יער קטנה מלאה בפרחים שהגיעו עד לחזה שלי. אם לא הייתי רואה אותם במו עיניי לא הייתי מאמינה שפרחים מסוגלים לצמוח לגובה כזה.
"מה עכשיו?" שאלתי אותו לאחר שהוא נעצר.
"מחכים." הוא ענה לי והשליך את הנבוט שהביא על האדמה.
שיילין צנחה על האדמה וראשה נעלם בין הפרחים. "זה מקום מעולה לשחק בו מחבואים." היא אמרה.
"אנחנו לא פה בשביל לשחק." אמרתי בטון קשיח והידקתי את אחיזתי בחרבי. משהו במקום הזה לא נראה לי טוב.
פניו של טאק בקושי הגיחו מבעד לפרחים, אך למרות זאת הצלחתי לראות את עיניו נפערות ועורו מחוויר. "סלינה, למטה." הוא סינן לעברי.
"מה?" שאלתי באי הבנה.
"תרדי, עכשיו!" הוא אמר בטון בהול.
התכופפתי על ברכיי. "למה-" התחלתי לשאול אך כשראיתי את החיה שהגיחה מבעד לעצים השתתקתי.
"השדואוולף." טאק סינן. "לעזאזל."

I٩