חיים כפולים

פרק 38

"המועצה?" ניקו אילץ את עצמו לצחוק. "אין טעם להטריד אותם."
"מה שעשיתם חמור מאוד!" המלך ברונו אמר. "המועצה תשפוט בעניין הזה."
"שיילין ואני יודעות מה עשינו ולמה עשינו את זה, אני בטוחה שאם המועצה תשמע את כל הסיפור היא תסכים איתנו," אמרתי, מקווה לגרות את סקרנותם.
"ומהי הסיבה שסיפרתן?" המלכה ג'וסלין שאלה. "ואני מקווה שאין לזה קשר לאהבת נעורים חולפת."
"חולפת?" שמעתי את אדוארד ממלמל בכעס, דבר שגרם לי לנעוץ בו מבט מזהיר.
"סיפרתי לאדוארד על הממלכה כי הוא הציל את החיים שלי," אמרתי, מתפללת שזה יספיק. "הוא מצא אותי זרוקה בחוץ, נוטפת דם, וטיפל בי. הוא לא אמר מילה לאף אחד וזה מה שגרם לי לבטוח בו."
"זה לא טוב מספיק," המלכה אלינור סיננה.
"בנות, אולי תלכו לטייל קצת בממלכה?" מרילין הציעה. "ניקו ואני ננסה להגיע להסדר בלי לערב את המועצה."
"אין דרך להגיע להסדר!" המלך ארנולד קבע.
"זה רעיון טוב," ניקו התעלם מדבריו. "תעשו סיבוב בממלכה, תבקרו את רוקסי, אנחנו נסדר הכל."
"מי זו רוקסי?" וויליאם שאל בטון מבולבל.
"אתה תכיר אותה עכשיו," שיילין אמרה ושילבה את זרועה בזרועו.
"רגע אחד," אמרתי, עוטה הבעה מהורהרת על פניי. "מה אתם עושים כאן?"
"סליחה?" המלכה אלינור שאלה בתדהמה.
"לא התכוונתי להיות בוטה," התנצלתי. "אבל מה אתם עושים כאן? הרי לא עשיתם את הדרך מהממלכות רק כדי להגיד שצריך לקרוא למועצה."
"טוב, האמת היא שלא ידענו בכלל על הנערים עד שאמרו לנו," המלכה רוז מלמלה. "אנחנו באנו בשביל לדעת את האמת."
"האמת?" שאלתי.
"קסטור," היא ענתה בפשטות. "באנו לכאן כי רצינו לדעת למה הוא חטף אותך."
הרגשתי את המבטים של כולם ננעצים בי. "עבר חודש, למה עכשיו?"
"חשבנו שכדאי לנו לתת לך זמן להתאושש קצת," המלך גבריאל אמר בטון מהוסס. "עברת חוויה לא קלה."
"זו דרך אחת לתאר את זה," מלמלתי.
"סלינה, אולי כדאי שתעני להם," ניקו אמר.
"להם?" הרמתי גבה. "התכוונת 'לנו', אני יודעת שאתה רוצה לדעת בדיוק כמוהם."
"בסדר, לנו," הוא אמר בטון נבוך.
"למה לא שאלת כלום עד עכשיו?" שאלתי.
"כי עברו עלייך הרבה דברים," הוא מלמל. "חטפו אותך, טאק נפטר – "
"נרצח," תיקנתי אותו בקור. "כשאומרים שמישהו נפטר מתכוונים לאדם שעזב את העולם בדרך טבעית. הרצח של טאק לא היה טבעי ולא היה אמור לקרות."
"נרצח," הוא תיקן את עצמו. "את מוכנה לספר?"
"זה לא שיש לי הרבה דברים לספר," מלמלתי, משפשפת את ראשי.
"כל דבר יעזור," המלכה ג'סמין, שעד עכשיו לא פצתה את פיה, אמרה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא דיברה לידי. "ככל שנדע יותר כך נדע להתחמש."
לכסנתי את מבטי לעבר אדוארד, שהנהן בהידוד, והחזרתי אותו לשליטים שישבו מולי. הבעות פניהם לא עודדו אותי במיוחד, אך הידיעה שאם אעסיק אותם הם ישכחו מהפרת החוק של שיי ושלי גרמה לי לנשום עמוק ולספר להם את כל מה שקסטור אמר לי.
כשסיימתי, אף אחד לא דיבר. "יום אחד – "אדוארד התחיל לסנן. הנדתי בראשי וקפצתי את שפתיי. למזלי, הוא הבין את הרמז ושתק.
"זה לא הגיוני," המלך גבריאל אמר. "יש בסיפור שלך משהו לא אמיתי."
"הוא דוד שלנו?" ניקו הסתכל עליי, מבט נגעל בעיניו.
"זה מה שהוא אמר," מלמלתי.
"זו האמת," המלכה רוז אמרה. "ולפני שנתחיל לדון בעניין הזה אני מציעה שבני האנוש יצאו מהחדר."
שיילין פלטה נחירת בוז קטנה שרק אני שמעתי וגלגלה את עיניה. "כמובן, הוד מעלתך. אנחנו נצא לסייר בממלכה."
"רעיון מעולה," ניקו אמר.
התקרבתי אליו ורכנתי לחבק אותו. "בבקשה, אל תיתן להם לערב את המועצה," לחשתי באוזנו. "הם לא יקבלו את זה."
"אני אנסה," הוא לחש והשיב לי חיבוק. "תשתדלו לא להתרחק מהארמון."
חייכתי חיוך קטן והתנתקתי ממנו. "אני אנסה."
-
"אכלנו אותה?" אדוארד שאל אותי בזמן שיצאנו מהארמון.
"סביר להניח." משכתי בכתפיי.
"את לא מודאגת," הוא ציין.
"גם את לא," וויליאם אמר לשיילין.
"אנחנו סומכות על ניקו," היא אמרה בפשטות. "הוא יצליח לסדר הכל. הוא תמיד מצליח."
"אני מקווה," אדוארד אמר וכרך את ידו סביב כתפיי.
"אין לך סיבה לדאוג," הבטחתי לו.
הוא נאנח ונישק את רקתי. "לאן אנחנו הולכים?"
"לרוקסנה," עניתי. ידעתי שהוא עדיין דואג, אבל לא היו לי מילים שינחמו אותו, אז העדפתי לעזוב את הנושא.
"אני אקח את וויליאם לסיבוב באורוות," שיילין אמרה. "ניפגש יותר מאוחר?"
"ביי," אמרתי והובלתי את אדוארד לכיוון היציאה מחצר הארמון.
"לא התכוונתי לסבך אותך בצרות," הוא אמר.
"עוד פעם?" נאנחתי. "תעזוב את זה, הכל יהיה בסדר."
"איך את לא דואגת?" הוא שאל. "אני מבין שאת סומכת על ניקו, אבל איך את לא דואגת?"
"אד, אתה זוכר שכשהיית קטן ומשהו לא היה בסדר ההורים שלך היו מבטיחים לך שהם יסדרו את זה?" שאלתי.
"כן," הוא ענה.
"והאמנת להם?" המשכתי לשאול.
"הייתי קטן, ברור." הוא הנהן.
"הם הצליחו תמיד לסדר את העניינים?"
"לפעמים," הוא הודה. "ולפעמים הם סתם היו גורמים לבעיות להיראות קטנטנות ולא חשובות עד שהייתי שוכח מהן."
"בדיוק."
"מה את מנסה להגיד?"
"ניקו הוא אחי הגדול," אמרתי בעודי מפלסת את דרכי בין הדוכנים ברחוב השוק. "מאז שההורים שלי נרצחו הוא דאג לי, גם כשלא ידעתי שהוא שם. הוא עשה את מה שההורים שלך עשו – גרם לבעיות להיפטר או להיראות כאילו הן לא חשובות. אתה סמכת על ההורים שלך, אני סומכת עליו. אני יודעת שהוא לא יאכזב אותי."
-
עוד לפני שראינו את רוקסנה שמענו את צחוקה המתגלגל. זה היה צחוק מיוחד, ששמור רק לרגעים בהם ילדים קטנים מצחיקים אותה.
אדוארד נעצר ועיניו ננעצו בי בשאלה.
"אל תסתכל עליי ככה, כנראה שיש לה אורחים," אמרתי, מושכת בכתפיי, וגררתי אותו לעבר דוכנה של רוקסנה.
"ננה," קראתי לה בשם החיבה שהצמדתי לה כשהייתי קטנה.
"תהיתי לעצמי מתי אראה אותך שוב," היא אמרה בטון נוזף ומשכה אותי לחיבוק. "איך את מרגישה, נסיכה?"
"אני בסדר, ננה." גלגלתי את עיניי. "אל תהיי זקנה כמו ניקו."
היא צחקה והניחה את ידה על לחיי. "אל תהיי קשה עם אחיך, הוא עובד קשה."
"אני יודעת, אני יודעת," רטנתי והסתובבתי לאדוארד. "ננה, זה – "
"אנחנו מכירים, נסיכה," היא אמרה. "הנסיך הקטן."
"זה לא ספר?" אדוארד שאל בבלבול.
"והכינוי שלך, מהיום." רוקסנה הנהנה.
"מתי לעזאזל הספקתם להכיר?" שאלתי בטון חשדני.
"סלינה!" רוקסנה עצרה את נשימתה. "איך את מדברת?"
"מצטערת, ננה," מלמלתי. שכחתי שאסור לדבר ככה ליד רוקסנה.
אדוארד צחק. "היא עזרה לנו כש – " הוא התחיל להגיד אך עצר את עצמו. מבט נבוך השתלט על עיניו.
רוקסנה כחכחה בגרונה. "כשנעלמת," היא אמרה.
"אפשר לקרוא לזה ככה," מלמלתי.
"אז... מה אתם עושים כאן, ילדים?" היא שאלה.
"ליידי רוקסנה, הבטחת לספר לנו סיפור!" קול של ילד קטן נשמע מאחורי רוקסנה. רק כששמעתי אותו שמתי לב לחבורה שישבה על האדמה ונעצה בנו מבטים סקרניים.
"אה, נכון," היא אמרה, לא מרוכזת, ואז נעצה את מבטה באדוארד. "תכירו את אדוארד, בן זוגה של הנסיכה. הוא יספר לכם סיפור בזמן שהנסיכה ואני נדבר, בסדר?"
"אני מה?" אדוארד שאל, נועץ בי את מבטו בתחינה.
"אתה תספר להם סיפור נחמד בזמן שרוקסי ואני נדבר," אמרתי, מנסה לא לחייך למראה המצוקה שלו, והוספתי בלחישה, "הם לא מכירים שום סיפור מהעולם שלנו. תספר להם סינדרלה או משהו כזה."
"את חייבת לי," הוא רטן והסתובב אל הילדים.
"בואי." רוקסנה הובילה אותי אל ביתה, שעמד כמה מטרים מאחורי חנותה. לא הייתי במקום הזה שנים. "מה הבעיה?"
"למה בעיה? אולי סתם באתי לבקר אותך?" התממתי.
רוקסנה הרימה גבה. "את ואחיך הגדול אף פעם לא תבואו סתם לבקר אותי."
"מצטערת, ננה," מלמלתי. "פשוט אין לנו – "
"זמן," היא אמרה בחוסר סבלנות. "אני יודעת, אני יודעת. מה הבעיה?"
"השליטים של הממלכות גילו שאדוארד כאן," אמרתי.
"אוי."
"והם גילו את זה היום, בדיוק כשהבנו את חבר של שיילין לכאן," המשכתי.
"אוי ואבוי."
"והסתבכנו."
"כן," רוקסנה הנהנה. "הסתבכתם בצרות ענקיות."
"תודה, ננה, את מאוד מעודדת," אמרתי בטון ציני והתיישבתי על הספה הישנה שבסלון. "מה אנחנו אמורות לעשות?"
"אני לא יודעת, נסיכה." היא התיישבה לידי. "זה אף פעם לא קרה."
"אף פעם?" שאלתי בטון ספקני. איכשהו היה קשה לי להאמין שבמשך אלפי שנים אף אחד לא הביא לכאן בני אנוש.
"לא שאני יודעת." היא משכה בכתפיה. "אבל, מצד שני, אני לא יודעת הכל."
"באתי לכאן כי קיוויתי שאת יודעת משהו," מלמלתי והנחתי את ראשי על כתפה. "הם רוצים לקרוא למועצה."
"מה?" רוקסנה שאלה בתדהמה וזזה אחורה, גורמת לי לאבד שיווי משקל וכמעט ליפול. "אסור שהם יעשו את זה!"
"ניקו מנסה לשכנע אותם, אבל אם הוא לא יצליח..." לא המשכתי את המשפט. "טוב, אני פשוט מתפללת שהוא יצליח. אם לא אז אני אתפלל שהמועצה תהיה רחומה."
"לא, סלינה, את לא מבינה," רוקסנה אמרה ואחזה בידיי בבהלה. "אחיך חייב להצליח."
"למה את כל כך מפחדת מהמועצה?" שאלתי בסקרנות.
"כי אני יודעת למה הם מסוגלים!" היא נעמדה והחלה ללכת בחדר. "סלינה, אם המועצה תתערב בעניין אז זהו, זה יסתיים."
"מה יסתיים?" שאלתי.
"החיים של בני האנוש שהבאתן לכאן," היא ענתה, נועצת בי את מבטה.
לקחו לי כמה שניות לעכל את דבריה, וברגע שעיכלתי ידעתי שהיא צודקת. המועצה לא תסכים שבן אנוש ידע על הממלכה. היא תדרוש הוצאה להורג, ולאף אחד מהמלכים אין את הכוח למנוע את זה.
-
רוקסנה ניסתה להעלות רעיונות למקרה וניקו לא יצליח לשכנע את השליטים, אבל כל דבר שהיא אמרה גרם לי להרגיש גרוע יותר.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהבאתי לכאן את אדוארד, ומה עבר עליי כשאמרתי לשיילין לעשות את אותו הדבר?
קאריה היא לא ממלכה לאנשים מהמימד האנושי. זו הסיבה שקאריה יצרה את העולם הזה מלכתחילה. עכשיו החיים של שני בני אנוש בסכנה, והכל בגלל שאני נסיכה מפונקת שלא מסוגלת לשלוט בעצמה.
אני זו שהמועצה צריכה להוציא להורג, לא אדוארד וויליאם.
חצי שעה לאחר מכן הבנתי שלשבת ולרחם על עצמי עכשיו לא יעזור, ושאני צריכה לעשות משהו. לחזור לאדוארד ולילדים לפני שהוא יגרום להם לטראומות קשות, לדוגמה.
מלמלתי לרוקסנה משהו לגבי זה שהשארנו את אדוארד והילדים יותר מדי זמן לבד ושכדאי שנחזור כבר ויצאתי מביתה. היא לא יצאה אחרי.
כשהגעתי למקום בו השארתי את אדוארד הופתעתי לראות שהוא יושב על כיסא עץ קטן, ילדה בת לא יותר מחמש על יושבת על רגלו, ושארהילדים יושבים בנשימה עצורה ומחכים שיסיים את סיפורו.
התקרבתי מספיק כדי לשמוע את אדוארד מסיים את הסיפור.
" – ונישא לעלמה מריאן."
"מה עם המלך ריצ'ארד?" ילד אחד בעל שיער זהוב שאל.
"טוב, המלך ריצ'ארד חזר ובעזרתו של רובין הוד הביס את השריף," אדוארד ענה. "וזה הסוף."
"עוד סיפור!" הילדה שישבה על ירכו של אדוארד דרשה.
"הייתי שמח להישאר כאן ולספר לכם עוד סיפורים, אבל הנסיכה מחכה לי." הוא הצביע עליי. "רואה?"
הרמתי את ידי והזזתי את אצבעותיי. "היי."
"את הנסיכה?" היא שאלה אותי, פוערת את עיניה.
הנהנתי, מעט משועשעת, והתקדמתי לעבר אדוארד. התיישבתי לידו ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיו.
"הייתה לכן שיחה נעימה?" הוא שאל אותי בלחש.
"כן," מלמלתי ללא הרחבה. לא התחשק לי להגיד לו שמהשיחה של רוקסנה ושלי הגענו למסקנה שהוא עלול למות.
"אתה חבר של הנסיכה, אדוארד?" הילדה הקטנה שאלה.
אדוארד צחק. "כן, אמילי, אני אוהב אותה מאוד."
"ויום אחד יהיו עליכם סיפורים?" היא המשיכה לשאול.
אדוארד לכסן את מבטו אליי. "אני מקווה, אמילי."
"ואתה תספר לנו אותם?"
"אם תרצו לשמוע, הנסיכה ואני נספר אותם," הוא הבטיח.
"ומתי תתחתנו?" היא המשיכה לשאול.
הפעם אדוארד סובב את ראשו אליי ואז חזרה אליה לפני שענה לה. "מתי שהנסיכה תרצה."
"אני יכולה לבוא לחתונה שלכם?" היא ביקשה וקפצה מרגלו. "בבקשה בבקשה בבקש – "
"בטח," אדוארד עצר אותה. "בתנאי שתעזרי לי להציע לה נישואים."
"כן!" היא אמרה בהתלהבות, עיניה נוצצות. "אתה תלבש חליפה ורודה, ותביא לה ורדים ואז –"
"רגע, אבל היא פה." הוא עצר אותה. "אסור שהיא תשמע, נכון?"
"האמת שמותר," אמרתי, משועשעת מהמחשבה על אדוארד לבוש ורוד. "ספרי לי עוד על החליפה שאדוארד ילבש."
"את מתה על זה, אה?" אדוארד שאל אותי בטון ציני.
"לא יכולה לחיות בלי זה," הוצאתי לו לשון. הוא אחז בה באצבעותיו ומעך אותה.
"איה!" הכיתי את ידו.
הוא צחק ורכן לנשק אותי.
"יש כאן ילדים," הזזתי את ראשי.
"ילדים, תעצמו עיניים לרגע," הוא אמר. הם בלי להשמיע מילת התנגדות אחת הם צייתו לו. "עכשיו אפשר?"
צחקתי ונישקתי את לחיו. "תסתפק בזה."
"לא יקרה." הוא משך אותי אליו ונישק את שפתיי. הנשיקה, שהתארכה מרגע לרגע, נקטעה לבסוף בידיי צחקוקים של ילדה קטנה. אמילי.
"אמילי, ביקשתי לעצום עיניים, נכון?" אדוארד שאל.
"סליחה, אדוארד," היא מלמלה והשפילה את מבטה.
"הילדים פה לוקחים דברים יותר מדי ברצינות," אדוארד אמר בטון משועשע. "זה בסדר, אמילי, סתם צחקתי."
"אוקיי, ילדים, הביתה." רוקסנה יצאה מביתה בצעדים איטיים.
"אבל ליידי רוקסנה – " אמילי החלה להגיד בטון מתבכיין.
"בלי תלונות!" רוקסנה הרימה את ידה. "הנסיכה ואדוארד יהיו כאן מחר."
"אבל – "
"אל תדאגי, אמ', אני אבוא מחר ואספר לכם עוד סיפור, בסדר?" אדוארד קטע אותה.
"אתה מבטיח?" היא שאלה, נועצת בו את עיניה התכולות.
"מבטיח." הוא הנהן.
"בסדר," היא אמרה והסתובבה ללכת. "לילה טוב."
"היי, בואי לפה," הוא משך אותה אליו ונישק את מצחה. "עכשיו לכי לישון, לילה טוב."
"ביי," היא אמרה באושר ורצה מהמקום.
"אני חושבת שכדאי שנחזור, כבר מתחיל להחשיך," שילבתי את זרועי בזרועו של אדוארד והנחתי את ראשי על כתפו.
"אחרייך," הוא אמר, אבל אף אחד מאיתנו לא זז.
"אין לי ממש כוח לקום," הודיתי לאחר כמה רגעים. "או רצון."
"טוב, הכל תלוי בכוח הרצון," הוא אמר.
"אז אנחנו תקועים כאן?" שאלתי.
"עד שיהיה לנו חשק לזוז." הוא שחרר את זרועו מזרועי וכרך אותה סביב מותניי. "יותר נוח ככה, לא?"
"כן," הסכמתי.
"קדימה, נסיכה, את צריכה לחזור כבר לארמון." רוקסנה נעמדה מולנו ושילבה את ידיה. "מסוכן פה בלילה."
"פעם זה היה המקום הכי בטוח מבין עשרת הממלכות," מלמלתי.
"פעם," רוקסנה אמרה ונאנחה. "לא היה צורך ששומרים יפטרלו בין הדוכנים בכל בוקר למקרה שאחד הקסטורים הצליח להסתנן פנימה."
"יום אחד הכל יחזור לקדמותו," נאנחתי והושטתי יד אחת כדי לפתוח שער.
אדוארד הרים גבה. "עצלנית."
"גם אני אוהבת אותך," גלגלתי את עיניי ונעמדתי, משתחררת מחיבוקו. "לילה טוב, ננה."
"לילה טוב, נסיכה." היא קדה.
"בוא," משכתי את אדוארד לעמידה ואז לשער.
"אז... אנחנו לבד," הוא אמר והצמיד אותי אליו.
"אלו שטויות עוברות לך בראש, אד?" ליטפתי את שיערו השחור.
"הרבה שטויות," הוא הרים אותי אל המיטה והתחיל לדגדג אותי.
"דיי!" ניסיתי להתחמק מידיו, אך זה היה בלתי אפשרי. "תמנון." הקנטתי אותו.
"את לא קראת לי ככה!" הוא אמר, פוער את פיו בתדהמה מזויפת.
"אני כן," חייכתי אליו חיוך מתגרה.
"תחזרי בך!" הוא הרים כרית.
"לעולם לא!" הנדתי בראשי והתחמשתי בעצמי בכרית השנייה שהייתה על המיטה.
"הזדמנות אחרונה להינצל," הוא הזהיר.
"מפחד?" חייכתי חיוך שובב.
"זה הסוף שלך," הוא זרק את הכרית לכיווני. תודות לרפלקסים המעולים שירשתי מההורים שלי הצלחתי להתחמק ממנה בלי להיפגע.
"מה עשית בזה, אד?" שאלתי בשעשוע, מחזיקה את הכרית שלי בחוזקה. "אני אגיד לך מה – זרקת את הנשק שלך ונשארת חשוף."
"סלינה," הוא חייך חצי חיוך והושיט לי את ידו. "כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?"
"לא מספיק פעמים," אמרתי בהתגרות.
"אני אוהב אותך מאוד," הוא התקדם לעברי באיטיות. "מאוד מאוד."
"באמת?" שאלתי בפליאה מזויפת. "מעניין שחיכית לרגע שבו יש לי כרית ביד כדי להגיד לי את זה."
"כרית היא לא נשק," הוא אמר, דבר שגרם לי להצליף בו עם הכרית שלי. הוא תפס אותה במהירות ושחרר אותי מאחיזתי ללא קושי.
"הלוחמת הדגולה," הוא לעג לי. "אפילו כרית את לא מצליחה לשמור אצלך."
"חצוף," גלגלתי את עיניי.
הוא צחק והפיל אותי על גבי. הכרית הונחה על בטני ואדוארד מעליה.
"ושמן." הוספתי.
"אלו לא שומנים!" הוא הגן על עצמו. "אלו קוביות."
"יותר בכיוון של עיגולים," כיווצתי את עיניי בשעשוע.
"אני מאמין שהמונח הנכון הוא 'קוביות'," הוא אמר.
"כל אחד מאמין במה שהוא רוצה," הוצאתי לו לשון.
"ואני חצוף?" הוא הרים גבה. "את, גברתי הצעירה, יכולה להיות המלכה של עולם החצופים."
"יש עולם כזה?" שאלתי.
"אנחנו יכולים להקים אחד כזה," הוא אמר. "ואנחנו נשלוט בו. מלך ומלכת החצופים."
"נקרא לעולם הזה חוצפניה ונתלה שלט שאומר שהכניסה היא רק לאנשים חוצפנים," הצעתי.
"כן," אדוארד הנהן. "האנשים החוצפנים יתעלמו מהשלט וככה נדע שמי שנכנס הוא חוצפן אמיתי!"
"ונחיה באושר ועושר?" שאלתי.
"לנצח," הוא הבטיח והרכין את ראשו. שפתיו נגעו בשפתיי בעדינות וידו ליטפה את לחיי. לא משנה כמה פעמים זה יקרה, ההרגשה תהיה אותו הדבר. היא לעולם לא תדעך.
"תרד מאחותי הקטנה או שאני אזרוק אותך לצינוק על אונס קטינה." טון קולו הקר של ניקו גרם לאדוארד לזוז ממני במהירות.
"טכנית, שנינו קטינים," הוא אמר.
"ואונס זה ללא הסכמה," הוספתי.
"הפרטים הטכניים לא מעניינים אותו," קולה של שיילין נשמע ורק אז שמתי לב שהיא וויליאם שם. "מניסיון."
"ניקו, מה עשית?" שאלתי.
"אל תתחצפי," הוא רטן. אדוארד הסתכל עליי והניח את ידו על פיו כדי לנסות למנוע מהצחוק הכלוא בתוכו לצאת.
"איפה השליטים, ניק?" שיילין שאלה.
"הם הלכו מזמן," הוא ענה.
"אז למה לא אמרת?" קפצתי מהמיטה. "מה הם אמרו?"
"על זה אני צריך לדבר אתכן בפרטיות." הוא הרים יד ופתח שער. "להתראות, בנים."
"אתה יכול לדבר לידם," אמרתי.
"אני לא זוכר ששאלתי," הוא אמר בטון אדיש. "קדימה, הביתה."
"מעצבן," שיילין סיננה.
וויליאם צחק וכרך את ידיו סביבה בחיבוק. "לילה טוב, שיי." הוא נישק את שפתיה וקפץ מבעד לשער.
"נתראה מחר?" אדוארד שאל אותי, רגע לפני שעבר אחריו.

"כרגיל," חייכתי חצי חיוך ונישקתי את שפתיו.

"את לא ממש גורמת לי לרצות ללכת," הוא מלמל והצמיד אותי אליו.

"חבל." ידו של ניקו משכה אותי לאחור. "לילה טוב."

אדוארד חייך חיוך נבוך. "לילה טוב, אדוני."

"קרצייה," סיננתי לעבר ניקו והתיישבתי ליד שיילין, שהתיישבה על מיטתי ברגע שוויליאם הלך. "מה הם אמרו?"

"הצלחתי לשכנע אותם לא לדבר עם המועצה, אבל הם הציבו לי תנאי." הוא לקח כיסא והתיישב מולנו. "הם אמרו שהם לא ידברו עם המועצה אם אדוארד וויליאם לא יחזרו לכאן יותר."

"בסדר," אמרתי ומשכתי בכתפיי. "נחכה כמה ימים עד שהעניינים יירגעו ואז נחזיר אותם לכאן."

"לא אמרתי את זה בצורה הנכונה," הוא נאנח והשפיל את מבטו. "הם אמרו שהם לא יקראו למועצה אם אדוארד וויליאם ישכחו מקאריה ומכן."

"רגע, מה?" שיילין שאלה.

"אמרת להם שלא, נכון?" שאלתי. אומנם ידעתי שהמועצה תצווה על הוצאה להורג, אבל לא יכולתי לחשוב שניקו הסכים להצעה אחרת, נוראית כמעט באותה מידה.

ניקו השפיל את מבטו. "סלינה..." הוא לא המשיך. לא היה צורך שימשיך. הוא כבר קיבל את ההחלטה.

"עשית את זה דרך השער, נכון?" שאלתי בטון חלול.

הוא הנהן.

"וכל שאר האנשים?" הטון שלי לא השתנה.

"טיפלתי בעניין לפני שקראתי לכן."

זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי איך מרגיש אדם שנדקר בידי סכין. תחילה הכאב משתק. אין אפשרות לזוז, לנשום, לדבר. לאחר מכן הוא מתפשט בכל הגוף, ולבסוף הוא גורם לך לרצות למות.

"מאז שחזרתי לקאריה ידעתי שאני אחטוף סכין," אמרתי לניקו בקול רועד בעודי נעמדת. שיילין לא הצליחה עדיין לזוז. "אבל הייתי בטוחה שזו תהיה סכין אמיתית, ושהאדם שינעץ בי אותה לא יהיה אחי הגדול." בשלב הזה כבר הייתי בחצי הדרך אל הדלת. לא היה לי מושג לאן אני הולכת, אבל ידעתי שאם אשאר שם אתפוצץ. "תודה שאכזבת אותי, לימדת אותי שיעור מאוד חשוב היום."
יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת אחריי.
כשירדתי במדרגות וניסיתי למחות את הדמעות הרותחות שצרבו את פניי, מחשבה אחת הדהדה שוב ושוב במוחי-
אני לא יכולה לסמוך על אף אחד.

----

הו, זו הסיבה שהייתה לי הרגשה רעה כשחשבתי על הפרק הזה. אממ... אופס?

דונט קיל מי!
אני אממ... איימ' קאמינג, מאמ'!
טוב, וקצת יותר רציני, אני באמת חייבת לעוף, נתראה מחר ^^